?מאמר – מהי חוכמת הקבלה

במאמרו “מהותה של חכמת הקבלה” מגדיר בעל הסולם את חכמת הקבלה כ:”סדר של שורשים, המשתלשלים על דרך קודם ונמשך, בחוקים קבועים ומוחלטים המתחברים וקולעים למטרה אחת מאוד נעלה הנקובה בשם: גילוי אלוקותו יתברך לנבראיו בעולם הזה.” כל מילה בהגדרה זו דורשת פירוק ופירוש.

“סדר של שורשים”

ראשית, על סדר ניתן לדבר רק כשמדובר במערכת, בריבוי, ולא בדבר אחד. סדר אומר שכל החלקים של המערכת מונחים במקומם, כך שהמערכת יכולה לתפקד ולשמש את מטרתה. מכאן שסדר צריך עקרון מארגן של שימוש, שנותן משמעות לשימוש. עקרון מארגן של חשיבות, של משמעות, של שימוש. שימוש של מה? של שורשים.
שורש הוא מקור שממנו את יכולה להשיג משאבים שמחיים אותך. מקור שמחבר אותך לתזונה, צינור הזנה. בתוך השורש יש אינטליגנציה של בירור, מה כן ומה לא, מה לחפש, לאן להתפשט. ז”א ששורש, הוא בעצם איבר החיבור בין גוף החיים לבין המשאבים שלו.
שורש מתפשט בחיפוש אחר הצמיחה הבאה, כשהוא מיצה את המשאבים הנגישים לו ומבין שיש לו צורך בעוד. העיקרון של חיפוש, של שורשים, של איברים שיכולים לנוע לכיוון משאב שיחייה אותם, זה הסולם. הבנה של מה אנו צריכים, מה חסר לנו ומהו האמצעי שדרכו אנו יכולים להשיג את זה.
הקבלה נותנת לנו עקרון מארגן: את ההבחנה של המטרה, של עקרון החשיבות, מה חשוב, כדי שכל הריבוי יתארגן, יתמוך, יאפשר, ישמש את היכולת שלנו לגדל את אותם איברי חיבור אל מקורות החיים שלנו. זה סדר של שורשים.

“המשתלשלים על דרך קודם ונמשך”

העיקרון הזה, מדבר על משהו שמשתלשל, שאנחנו מכירים כעולמות, כמצבים. קודם- מה שהוא קדום, ז”א שהוא בכוח, ונמשך, הוא מה שיוצא ממנו, בפועל.
הוא רוצה לומר לנו איך הסדר הזה מתגלה: קודם כל הכוח, ואחר כך הפעולה שיוצאת ממנו. הנחת היסוד היא שיש לך שאלה: לשם מה נבראנו? בשביל מה כל הסדר הזה שאני רואה פה, והיופי שאני רואה פה, מה התכלית ואיך אני קשורה לכל העניין הזה. מה הטעם בחיי? למי אני מהנה? השאלות האלה, הן ה”קודם”, הן הדחף, הכוח שממנו נמשכת החשיפה שלי אל הקבלה.

כל עניינה של הקבלה הוא לאפשר לנו ליצור כוונה, חיבור אל המטרה שלשמה נבראה כל הבריאה. אם כך, למה נקראת החוכמה חכמת הקבלה ולא חכמת ההשפעה? הנתינה? ההטבה? כי הסדר הנדרש הוא בנו, המקבלים. את טבע הנתינה, את טבע ההשפעה, את ההטבה, לא צריך לסדר. למרות שאנחנו כל חיינו מנסים לסדר את הבורא שיתאים אלינו במקום להתאים את עצמנו אליו.
השתלשלות החשיפה שלך מתחילה מפה, מהעולם הזה. במידה ויש לך את השאלות הללו, את הדחף הזה, את מתחילה לראות מה זה הדבר הזה שנקרא קבלה, איך הוא מסודר בתוכך, איך הוא מופיע. קודם כל את מגלה שבאמת את כל כולך רצון לקבל לעצמך. גם לקבלה את מגיעה ככה, כי את רוצה אותה לעצמך- כידע, כמושכלות, ככוח, כהתקשרות עם חבר עוצמתי. כל מיני צורות שאת רוצה לנכס את הכוח הזה לעצמך.

קודם ונמשך- הפרדס ההפוך

ואז אומרים לנו שקבלה היא בעצם מערכת שנקראת פרדס (פשט, רמז, דרוש, סוד). כולם חושבים שהם נכנסים לפרדס דרך הפשט, אך למעשה להיכנס דרך הפשט זה להיכנס אל האור כשהוא פשוט, מופשט מההסתרות שלו ומכל מה שמגדיר אותו. אם נעמוד לפניו כך, כשאין לנו שום השגה – נעלם.
נדמה לך שאם תקראי כל מה שכתוב בזוהר, בלי שום הכנה, אזי תקראי אותו “כפשוטו”, תקראי אותו דרך העיניים וצורת החשיבה שלך. אבל להבין כפשוטו זה בדיוק הפוך. לא דרך העיניים שלך, של רצון לקבל לעצמך, אלא דרך עיני ההשפעה, דרך תפיסת מציאות אחרת. אז את לא יכולה להיכנס לפשט כי אין לך את העיניים ואת הפרשנות, ואף לא את יכולת התרגום. אין לך את החושים שיכולים לתרגם את תפיסת המציאות שעליה הספר, מקום הגילוי הזה, מדבר.
לפיכך אנו צריכים להפוך ולהתחיל מסוד. להתחיל מההכרה שמה שיש פה, בספרות הקבלה, בסדר השורשים, הוא סוד עבורנו, משמע הוא נסתר מאיתנו, אין לנו כלים לזה. מה שיש לנו זה צורך בזה. אנו מבינים שאין לנו הרגשה של זה, אין לנו קשר לזה, שכל מחשבה שיש לנו איזושהי נגיעה או הרגשה של הבורא ושל רצונו, זו אשליה מוחלטת. זה סוד.
והסוד הזה מעורר בך צורך ורצון להתקשר עם זה, צורך להתקשר למה שיכול להזין אותך ולתת לך חיות.

“מטרה אחת מאוד נעלה הנקובה בשם”

המטרה האחת המאוד נעלה היא נקובה בשם. נקב זה חסרון. חסרון לתת שם. היכולת שלך לתת שם למשהו מעידה על הרגשה- כיצד אותה צורה מתגלמת בך, על איזה חסרון היא עונה. אז זה צריך להיות נקוב.
אי אפשר להתחיל אם אין בך חסרון. אם אין לך את הידיעה שכל מה שעבר עליך בקורותייך, בכל מה שהרגשת, כל מה שהפעים אותך וריגש אותך או העציב ואמלל אותך, לא קשור להרגשת בורא, להרגשת מטרת הבריאה.
על אף שהחיסרון הכי גדול שלנו הוא להרגיש תענוג ובאמת על זה נבראנו, וסדר של שורשים זה כדי להגיע לקבל, השאלה היא על איזה תענוג מדובר ואיך לקבל אותו נכון. זו חוכמת הקבלה.
כיוון שאנו רוצים אותו לעצמנו, אנו מנותקים. הוא תמיד מסתלק מאיתנו, כי אין השוואת צורה. כאילו את שק יוטה ואת רוצה שישימו בך יין. וזה בורח… זה פשוט מסתלק. הקבלה אומרת לך: תביני שאין לך, ותבקשי לבנות את עצמך ככלי שיוכל להכיל את התענוג הזה. והתנאי כדי שהכלי יוכל להכיל את התענוג הזה, הוא שהכלי יהיה בהשוואת צורה לבורא. לפיכך, אחד מעקרונות הארגון, עקרון הגדילה, הוא בעצם הפנמה של החיסרון: מה חסר לנו, איזה נקב יש בנו.
אחרי שלמדת מהו חסרון את לומדת לדרוש. את מבינה שאת לא יכולה לדבר, לא יכולה להתפלל כי אין לך פה. את מבקשת כלי שנקרא פה, כוונה, שבו את תוכלי לבקש, ללמוד, לדרוש. את מבקשת “תן לי להרגיש אותך”, אבל לא מקבלת את הרגשתו, אלא את היכולת להתקדם לעבר כלי שיוכל להרגיש אותו. כמו תינוק שרוצה לעמוד. המאמץ הראשוני שלו לא נותן לו את היכולת ללכת. הוא נותן לו יותר רצון ללכת. הוא לא מקבל את ההליכה, את מה שביקש, בפעם הראשונה. מה שהוא מקבל זה את הנפילה, וכל הנפילות יוצרות בו את הכוח והכושר בסופו של דבר לעמוד.
את מקבלת יותר ויותר כושר לראות מה חסר לך ולגדל את הרצון לעמוד עד שהרצון לעמוד שווה ערך לכוח העמידה. בעצם, אנו כל הזמן מגלים שחסר לנו רצון. המערכת מלמדת אותי מהו הסדר שבו ניתן להגיע לזה.
בכל רמה נכללת הסתרה מסוימת, סוד מסוים. ברמה הבאה כבר נכללת בנו ידיעת הסוד. אנו מבינים את עיקרון ההסתרה, יודעים איך ללמוד, איך למשוך, איך לדרוש ומה לדרוש. כי קודם דרשנו לעצמנו. עכשיו כשאת דורשת מהאור שישנה אותך או אז את מקבלת רמז איך להגיע לפשט. ברמה הזו את מגיעה לכלי שהזדכך לאותה תכונת השפעה, נתינה, כמו הבורא. אין הבדל בין הכלי לאור.

“גילוי אלוקותו יתברך”
גילוי אלוקותו הוא גילוי הטבע שלו. אלוהים זה הטבע. איזה טבע? יש כמה טבעים. הטבע יכול להיות אלוהים אחרים, אם זה בשליטה של הרצון לקבל. הוא רוצה להגדיר לנו איזה טבע אנחנו רוצים לגלות. אנחנו רוצים לגלות את הטבע של הברכה, את הטבע של הנתינה, של השפע שיכול לתת מעצמו ולא שלוקח לעצמו, גילוי הטבע של ההשפעה. זה מה שנאמר בפרשת בחוקותי: בחוקותיי תלכו ומשפטי תשמורו אשר אותם תעשו. חוקותיי זה שאתה תהיה דומה לי, שהתכונה המרכזית שלך לא תהיה לקיחה, תהיה נתינה.

FacebookGoogle+