פרשות נצבים-וילך – על פרשות השבוע במשכן הכוונה

פרשות נצבים-וילך במשכן הכוונה

“אתם נצבים היום כלכם, לפני יהוה אלהיכם: ראשיכם שבטיכם, זקניכם ושוטריכם, כל איש ישראל. טפכם נשיכם וגרך, אשר בקרב מחניך: מחטב עציך, עד שאב מימיך. לעברך, בברית יהוה אלהיך ובאלתו: אשר יהוה אלהיך כורת עמך היום. למען הקים אתך היום לו לעם, והוא יהיה לך לאלהים, כאשר דבר לך” (דברים כט’, ט’-יב’)

הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת נצבים-וילך על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהוראתה ולימודה של הרבה ספיר נוימן אייל. המשכן התחדש בערכת לימוד דיגיטלית על חודש אלול, כהכנה לחגי תשרי  כאן  
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב

בפרשת נצבים יש הכנה לאופן שבו אנחנו מכינים את עצמנו להתייצב. ההתייצבות היא בעבור כל צורות ההויה שלנו, בעבר, בהווה ובעתיד. כל התייצבות, יאמר המדרש, היא מתן תורה. המדרש אומר שפרשת נצבים הייתה צריכה להיות הפרשה הראשונה של ספר דברים, לקח כל כך הרבה דורות וגלגולים, כדי לעצב את האפשרות של האנושות ושל הנשמה להיות בלבוש שמאפשר לה לשמוע. זה כך משום שנלחמנו והעלנו אותה למקומה שהוא ארץ ישראל, עולם אצילות, ובו יש קביעות של שמיעה ותגובה, של שיח, ואילו כל קללה היא כל פעולה שנעשית וזורקת אותנו חזרה ומוציאה אותנו מתוך גן העדן. פרשת נצבים נקראת פרשת התשובה כשלעצמה. התשובה, שהיא לא רק במובן הפרטי, שמישהו מרגיש או יודע את חטאו, או את האופנים שבהם הוא פעל, ומהם הוא צריך לשוב, אלא זו תשובה היא תנועה עמוקה וטבעית של הבריאה לשוב לשורשה, להשיב מה שביכולתנו ומעשה ידינו, את הרצונות שלנו, את המלכות, את הה’ לגבי ו’.

נאמר “אתם נצבים היום כלכם, לפני יהוה אלהיכם: ראשיכם שבטיכם, זקניכם ושוטריכם, כל איש ישראל. טפכם נשיכם וגרך, אשר בקרב מחניך: מחטב עציך, עד שאב מימיך. לעברך, בברית יהוה אלהיך ובאלתו: אשר יהוה אלהיך כורת עמך היום. למען הקים אתך היום לו לעם, והוא יהיה לך לאלהים, כאשר דבר לך” (דברים כט’, ט’-יב’) אתם היא מילת אמת. והניצבות היא המינוי. שכולנו ממונים להפוך את האחוריים לראות פני הויה אלהים. זו תנועת היחוד שבין הרחמים לגבורה, ליחוד ההפכים של הבריאה. חוטב העצים ועד שואב מימך הוא מי שחוטב את החיבור ושואב את תורה, מאור התורה.

נאמר כי התשובה הייתה טרם הבריאה. זו התנועה של לשוב, היא הכח המניע, המסובב של הבריאה. החידוש של הכח הזה נעשה בראש השנה, ביום הראש הוא נעשה בדין, בצמצום א’ ואז מתערבת בינה ומרככת את הדין, שזה היום השני של ראש השנה. העמדה של מלכות, שלנו, שאין לנו מעצמנו, שכל מעשינו כוננה עלינו, מאפשרת את התפשטות בינה, של הזכרון, שיש אפשרות של קשר, ואז ישנה עלית תפילה, עליית מ”ן שמתאפשרות על ידי השופרות , על ידי בינה שמרחיבה את המקום, מרחיבה את הכבוד.

“ושב יהוה אלהיך את שבותך ורחמך; ושב וקבצך מכל העמים, אשר הפיצך יהוה אלהיך, שמה” אנחנו מבינים שלהפיץ זה הפיזור הפנימי של הרצונות לקבל שלנו. מדובר פה על מי שניצב, מי שמבקש את המינוי, או נענה למינוי שמתעורר בו “והביאך יהוה אלהיך, אל הארץ אשר ירשו אבתיך וירשתה” הביאך אל הרצון שנקרא ‘ארץ ישראל’. אם אתה מובא אל הארץ, אל הרצון להשפיע, אז אתה מקדש גם את המקום הגשמי שבו אתה נמצא. “והיטבך והרבך, מאבתיך. ומל יהוה אלהיך את לבבך, ואת לבב זרעך: לאהבה את יהוה אלהיך, בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך” (דברים ל’, ג’-ו’). בדרך הקבלה ודרך התורה, יש את מה שנקרא ‘דרך האמצע’. עניין של קו האמצע הוא על ידי עליה שלנו לתיקון, כדי להתקין את עצמנו ככלי, וכך אנחנו יכולים למלא את הרצון של העליו,ן להתפשט עד התחתון. כלומר שעניין העבודה כנצבים הוא לקדש את החול ולהפוך את החול לשבת. שזה בדרך כלל התנועה או הטבעית, שזה הצורה של יחוד שמאל וימין, יחוד בין הקיום או תודעת הקיום, לבין העליון. זאת אומרת שחלק מהשירות או מהמינוי הוא לקדש כל פרט בבריאה.

הר עיבל והר גריזים המוזכרים בפרשה זו צורת המעבר שבה ישראל צריכים להחזיק גם ימין וגם שמאל. ר’ נחמן כותב על מחיאת כפיים, שזו היכולת להחזיק את הידיעה של השמאל והימין, ולחבר אותם באמצע, כמו מחיאת כף. הצורה הגיאוגרפית של ימין ושמאל וקו אמצע היא הצורה של הר גריזים והר עיבל, הר הברכה והר הקללה. השמאל הוא הכח שבלעדיו לא ניתן לקרוא או להתאוות לחסר, אבל הוא יכול להוציא אותך לחלוטין, כי הוא אינו מאיר, והימין שהוא גדלות ה’ והאמונה, והקו השלישי הוא המהלך של התנועה בין ההרים. זה תיקון על הר סיני, כי הר סיני מתחולל במדבר וגריזים ועיבל מתחולל בארץ ישראל, הסביבה היא הקובעת, הכל משתנה שם.

בפרשות נצבים, וילך ולאחריה האזינו, ישנה החפת מנהיגות ומשה מסתלק ומנהיגותו עוברת ליהושע. ונאמר: “והיה כי תמצאן אתו רעות רבות, וצרות, וענתה השירה הזאת לפניו לעד, כי לא תשכח מפי זרעו: כי ידעתי את יצרו, אשר הוא עשה היום, בטרם אביאנו, אל הארץ אשר נשבעתי. ויכתב משה את השירה הזאת, ביום ההוא; וילמדה, את בני ישראל” (דברים לא’, כא’-כב’), משה נותן להם תורה חדשה, ועושה להם ברית מחדש. שזה קצת כמו תהליך הבריאה. זאת אומרת יש התפשטות בינה ונעשית ברית עם המלכות ונולדו העולמות, ולאחר מכן הם עוברים שבירה, והשבירה הזו יולדת או מכוננת מהלך של עולם תיקון. לכן יש פה ברית חדשה. הברית החדשה שכרגע נכרתת זו הברית שבין אצילות לעולמות בי”ע. יש הבדלה, יש פרסא, והעולמות נקראים ‘עולמות פרודא’ ויש אפשרות של עליה ושל קשר אל העליון, מה שנקרא ‘אח”פ דעליה’. אבל בכל כל פעם שאנחנו חוזרים, אנחנו חוזרים עם הנוכחות של העליון בנו. אור חכמה לא מתפשט מתחת לפרסא, אבל הוא חי בנו, וזה גם נותן לנו את האפשרות לחזור. אז השירה הזו היא הזכרון, היא מכוננת קשר קבוע בין עליונים לתחתונים.

Facebook