פרשת אחרי מות-קדושים – על פרשת השבוע במשכן הכוונה

פרשת אחרי מות-קדושים במשכן הכוונה

ט) עוד פתחו ואמרו. בכל זמן שהצדיקים מסתלקים מן העולם, מסתלקים מן העולם הדינים, ומיתתם של הצדיקים מכפרת על עונות הדור. וע״כ פרשת בני אהרן, אנו קוראים ביום הכפורים, שתהיה כפרה לעונות ישראל. אמר הקב״ה, התעסקו במיתתם של צדיקים אלו, ויהיה נחשב לכם, כאלו אתם מקריבים קרבנות ביום הזה לכפר עליכם. שלמדנו, כל זמן שישראל יהיו בגלות, ולא יקריבו קרבנות ביום הזה, ולא יוכלו להקריב שני שעירים, יהיה להם זכרון של שני בני אהרן, ויכופר להם (זהר אחרי מות, מאמר אחרי מות שני בני אהרן)

הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת אחרי מות-קדושים על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהוראתה ולימודה של הרבה ספיר נוימן אייל. להצטרפות ולקבלת פרטים על סדרות ואירועים במשכן לחץ כאן  
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב

פרשת אחרי מות היא המשך המהלך של פרשת שמיני, שבו הסתלקו שני בניו של אהרון, נדב ואביהוא. הזהר קורא למותם ‘הסתלקות של צדיקים’, הסתלקות שכזו תפקידה לכפר על עם ישראל. לכן קוראים את הפרשה הזו ביום הכיפורים, והיא מכילה את ההוראות לכהן על אופן התנהלותו ביום זה, שהוא היום שבו הכהן נכנס לקודש הקודשים. עוד הפרשה עוסקת בהתניות של הזיווג והאיסורים על גילוי העריות, ושואלת מהו הזיווג הנכון, שאומר שהרצון של אדם לא לצאת מתוך עצמו, ולהתחבר רק אל מה שהוא מכיר, ולא ללכת אל מחוץ לעצמו, כדי לבנות מערכת חדשה, היא מניעה של הזיווג הנכון. לפיכך, היציאה והראיה של האחר, מחוץ למעגל הטבעי שלך, הם אלו שיאפשרו לעסוק בקדושה (בפרשת שמיני, המדרש אומר כי אחת הטענות כלפי נדב ואביהוא זה שהם לא יצאו מעצמם, כי הם לא נישאו מעולם). וזה מה שמקשר אותנו אל אפשרות הכפרה, שנולדת מתוך מותם של נדב ואביהוא.

הרצון להתקרב יש בתוכו שני כוחות סותרים: הכוח הטבעי של הנשמה הוא להתקרב לבוראה, מול זאת, בפרשה, נאמר שההתקרבות הזו, באופן הפרטי, של רצון הפרט, אם היא לא נכללת בצורך הכלל היא אינה מקובלת. “וידבר יהוה, אל משה, אחרי מות, שני בני אהרן בקרבתם לפני יהוה, וימתו” (ויקרא טז’, א’) אנחנו מבינים שההתקרבות שספר ויקרא מדבר עליה, הוא עניין רציני, זה לא רק שייך לאיזה המיית לב או רצון, אלא שיש שם עניין של חיים ומוות, ויש שם נקודה של בחירה בחיים.

עוד נאמר כי נדב ואביהוא הוא עניין של עת, של הזמן, שזה לא היה הזמן שלהם, אלא זה היה הזמן של משה ואהרון, שהיו נשמות מתקני הדור. הנשמות המתקנות הן תמיד מאור מקיף, אור מקיף מבטש את התצורה שבה אנחנו רגילים, או את השגרה. רואים את זה לכאורה בסיפור צדדי בזהר בפסוק סז’ בעניין הכריות והמצעים שר’ פנחס בן יאיר מביא, כדי שיהיה נוח בתוך הלימוד, ורשב”י מסלק אותם, משום שאינו רוצה בריכול שהמגע של הלימוד עם הקרקע של הקיום. רשב”י, מביא את תיקון הזמן, שצריך להתפשט עד המקום שזה פוגש את אי הנוחות, את המקום של החידוש. כך נאספת בביתו של ר’ פנחס בן יאיר, חמו של רשב”י, אידרא קטנה, שעוסקת בששים גיבורים סביב מטתו שלשלמה, שזה אחד הדימויים של השכינה.

אמרנו שיש נשמות מאור מקיף ונשמות מאור פנימי, הנשמות המתקנות הן תמיד מאור מקיף, אור מקיף מבטש את הנוחות או את התצורה שבה אנחנו רגילים, או את השגרה. אחנו רואים את זה לכאורה בסיפור צדדי בעניין הכריות והמצעים שר’ פנחס מביא, כדי שיהיה נוח בתוך הלימוד ורשב”י מסלק אותם. רשב”י הוא מביא את תיקון הזמן, שהוא צריך להתפשט עד המקום שזה פוגש את אי הנוחות, את המקום של החידוש. לכן הוא מבקש מרשב”י שיחדש, כי הוא המגלה. ר’ פנחס מכיר בחשיבותו של רשב”י. רשב”י עושה בחינה לר’ אלעזר ולכל חב’ הזהר, הוא קורא לו לשאת דבריו, ועצם הסירוב של ר’ אלעזר הוא תיקון על נדב ואביהוא כי הזהר הוא כולו תיקון.

אם כן, הזהר דן במוות כמו כפרה, כמו אפשרות של התקרבות. הביקורת האישית על היותנו ראויים או לא ראויים, המשפט העצמי הזה מתבטל מול הכח שמביא אותנו, תחת מעטה הכפרה, לאפשרות של התקרבות, או לאפשרות של בקשה. אנו רואים זאת בפסוק ט’ בזהר:
ט) עוד פתחו ואמרו. בכל זמן שהצדיקים מסתלקים מן העולם, מסתלקים מן העולם הדינים, ומיתתם של הצדיקים מכפרת על עונות הדור. וע״כ פרשת בני אהרן, אנו קוראים ביום הכפורים, שתהיה כפרה לעונות ישראל. אמר הקב״ה, התעסקו במיתתם של צדיקים אלו, ויהיה נחשב לכם, כאלו אתם מקריבים קרבנות ביום הזה לכפר עליכם. שלמדנו, כל זמן שישראל יהיו בגלות, ולא יקריבו קרבנות ביום הזה, ולא יוכלו להקריב שני שעירים [אחד להויה ואחד לעזאזל], יהיה להם זכרון של שני בני אהרן, ויכופר להם.

השאלה שהזהר דן בה בפרשת אחרי מות היא איך אנחנו בוחרים לזכור, מה הן המערכות שאנחנו מפעילים בשביל הזכרון. אחת המערכות שאנחנו מפעילים כדי לזכור, היא הלימוד. אולם השאלה שתמיד צריך לזכור לשאול היא את מה הלימוד מקדש? אפשר לשאול מה הזהר מבקש, בקריאה שלו את התורה, שאנחנו נזכור? אנחנו יכולים לשמוע שהזהר מבקש להזכיר לעצמנו, שאנחנו לא שומעים, ולהתאמץ לשמוע, לשמוע משהו שהוא מחוץ לנו.

זכרון של שני בני אהרון הוא כנגד שני השעירים שמשמשים ככפרה, משום שכל עוד ישראל בגלות, אין בית מקדש, ואין פעולה של שני השעירים. הזכרון מאפשר את יום החסד, להתפשט באופן נצחי, ולאפשר המשך חיים לעם ישראל, גם בגלות. פרשת אחרי מות קובעת את יום הזכרון האמיתי שלנו, שהוא יום הכיפורים. תורת גלות זו תורה של תיקון פרטי, ותורת ארץ ישראל היא הכלל, לכן האלמנט שאנחנו צריכים לחפש כרגע הוא התכלית האוניברסלית ‘והייתם קדושים’.

Facebook