פרשת אמור ול”ג בעומר – על פרשת השבוע במשכן הכוונה

פרשת אמור ול”ג בעומר במשכן הכוונה

נשא ר’ שמעון את ידיו, ושמח, אמר ודאי שהזמן הוא לגלות. והכל צריך בשעה זו. למדנו, בשעה שעתיקא קדישא. הסתום מכל סתומים רצה לתקן, תקן הכל כעין דכר ונוקבא. דהיינו שהעלה המלכות לבינה, ונעשתה המלכות לבחינת נוקבא בכל הספירות, שכל ספירה נכללה מדכר ונוקבא. אבל במקום שנכללו דכר ונוקבא בכל ספירה לא נתקיימו, אלא בקיום אחר של דכר ונוקבא, וחכמה זו שהיא כלל הכל, דהיינו חכמה דל״ב שבילים, כשיצאה והאירה מעתיקא קדישא, לא האירה אלא בדכר ונוקבא, שהחכמה נתפשטה והוציאה ממנה בינה, ונמצאו שהוא דכר ונוקבא, חכמה הוא אב. בינה היא אם, חכמה ובינה במשקל אחד נשקלו, דכר ונוקבא, כלומר ששניהם שוים. ובשבילם נתקיים הכל בדכר ונוקבא, שלולא זה לא היו מתקיימים (זהר אדרא זוטא, פס’ עד’, מאמר אבא ואמא שהם חו״ב)

הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת אמור על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהוראתה ולימודה של הרבה ספיר נוימן אייל. לפרטים ורישום לסדרה החדשה ‘תפילה – מבט קבלי’  כאן  
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב

פרשת אמור היא הביטוי של הקדושות, שלושת ההיבטים של קדושה הם: אדם, המקום והזמן. דמות האדם כפי שהוא מופיע בפרשת אמור, היא דמות הכהן. הפרשה הקודמת, פרשת קדושים, קראה לישראל לקדש את עצמו ‘קדושים תהיו כי קדוש אני’, ופרשת אמור פותחת את זה גם כלפי הפרט וגם כלפי הכלל, כשהמודל של הפרט הוא הכהן. תפקיד הכהן ביחס לישראל, הוא כמו תפקיד ישראל ביחס לאומות העולם.

אחד הדברים הבולטים בהגדרת הכהן, של מי שחייו מוקדשים לשירות, הינו עד כמה הוא קשור בפעולות של חיים, ושלא כבשאר הדתות, עליו להתרחק מהמוות. הכהן עסוק בהתקדשות במקום, שהוא כרגע המשכן ויהיה מאוחר יותר המקדש. כיום אנו מגדירים את המשכן כיכולת ההרגשה של נוכחות הבורא, כך שזו תהיה מערכת ההרגשה של ישראל כולה, האופן שבו האנושי משרת את הזהות האמיתית שלו, מהבריאה. לכן על האדם יהיה לעמוד מול הרצון הבורא פנים בפנים, לא על ידי הבלעות בעליון, שהוא העלמות מהיכולת לשרת, או מהיכולת לתקן.

החלק הבא של פרשת אמור יעסוק בקדושת הזמן, לכן יכנס פה המרחב של השבת ושל המועדים. הזמן המקודש הוא כל התהליכים, שנקבעו על ידי מערכת הבריאה, ושיש להם מחזוריות ואפשרויות התחדשות. כל המועדים חוץ מהשבת, הם במידה מסויימת, זכר ליציאת מצרים. השבת היא זכר למעשה הבריאה, כיוון שאין במעשה הבריאה שותפות של האדם, היא נעשית הגבול שבין העשיה של הבורא, לעשיה של האדם. השבת היא הכתר של שיתא אלפי שני, של כל הזמנים, של כל תהליכי ההכשרה. כל המועדים האחרים יש בהם שותפות של האדם, אפילו אם היא שותפות מינימלית. המועדים נקבעו על ידי הסנהדרין, עפ”י ספירת הזמן של ישראל, כלומר עפ”י הראיה האנושית, ומתואמים עם הרצון של העליון. המועדים מתקשרים לתהליכים שעובר עולם ניקודין ביחס לזיווג של או”א, וכל המצבים שבהם אבא ואמא נמצאים ביחס להעברת אורות אל התחתון, כאשר הוא מעלה בקשה מלמטה.

בלימוד שכולל את הזמן המיוחד, ל”ג בעומר, בהוד דהוד של ספירת העומר, יש הילולה, שזה יחס אל קידושין, נשאלת השאלה למה דווקא בהסתלקותו של ר’ שמעון אנחנו מדברים על שמחה. אנחנו מדברים על הסתלקותו של רשב”י שהיא העלאת מ”ן גדולה בגילוי האדרא זוטא, צורת המעבר של ר’ שמעון שקשורה לניסיון להבין את הענין של ‘עולמך תראה בחייך’. ‘עולמך’ הוא העולם ששייך לנשמה, הוא העולם הבא, שיש אפשרות להיות חלק ממנו עוד בהיותו בחייו בעולם הזה. זה בא לידי ביטוי בגילויים של רשב”י שעוסקים בגילוי ארך אנפין ותיקונים. אם כן, רשב”י זוכה לעבור את הסף של המוות ולהיות נוכח בגילוי של חיבור הנשמה לשכינה. רגע הסתלקותו של ר’ שמעון בא לידי ביטוי גילוי האדרא זוטא.

אחד השינויים הגדולים בין האידרא רבא לאידרא זוטא הוא גילוי פרצופי או”א, שבאידרא רבא הם מוזכרים אבל לא מפורטים, אולם באדרא זוטא זו המשמעות של עלית המ”ן. שעליתו של רשב”י לקראת הסתלקותו מן העולם, מתקנת בפנימיות את האפשרות של גאולת כל העולם, גם בגופים, כישראל. זו עליה בעיקר לאו”א שאז זו”ן שהם שורש בני האדם, בישראל הם שורש הפנימיות, יכולים לעלות ולאפשר לא רק את קיום העולמות, אלא את לידת הנשמות. זאת אומרת שהגילוי הזה צריך לתקן את ההמעטה המרכזית שעושה את החושך,שענינו זה יציאת האדם מסביבת האור שלו אל החושך.

מתוך זהר אדרא זוטא, מאמר יומא דר״ש בעא לאסתלקא מעלמא:
כט) א״ר שמעון כמה משונה שעה זו מאדרא רבא שבפרשת נשא, כי באדרא נזדמן הקב״ה ומרכבותיו. ועתה הרי הקב״ה כאן, שבא עם הצדיקים שבגן עדן, מה שלא קרה באדרא. והקב״ה רוצה בכבודם של הצדיקים יותר מכבוד של עצמו, וגו’ שהצדיקים כולם שבגן עדן באו עמו.

כלומר קודם הקב”ה בא עם כוחות עליונים, עם מלאכים, שרפים, שזו מציאות העליונים, ועכשיו, באדרא זוטא הוא בא עם הצדיקים שזה כבוד התודעה האנושית, האדם המתגבר ומתקן את המוות, שזה לא עניינם של המלאכים אלא זה עניינו של האדם.

לא) פתח ר’ שמעון ואמר, אני לדודי ועלי תשוקתו. כל הימים שהייתי קשור בעולם הזה, בקשר אחד נקשרתי בהקב״ה, ומשום זה עתה, ועלי תשוקתו. שהוא וכל המחנה שלו באו לשמוע בשמחה דברים סתומים ושבח עתיקא קדישא, הסתום מכל הסתומים הפרוש ונבדל מכל, ואינו נבדל, שהרי הכל מתדבק בו, והוא מתדבק בכל, הוא הכל.

אומר ר’ שמעון שכל ההארות שהיה קשור אליהן והסיבה שנשמתו ירדה, קשר אותן בתוך הבריאה, קשירה באמצעות צמצום ב’. תודעתו של ר’ שמעון הייתה קשורה לקב”ה בכל המאורעות. והקב”ה משתוקק לתפילות הצדיקים, משום שהוא שומע את התגלות רצונו בהם, משום שהם קושרים את עצמם אליו בקשר אחד.

על פרצוף או”א נאמר במאמר אבא ואמא שהם חו״ב:
עד) נשא ר’ שמעון את ידיו, ושמח, אמר ודאי שהזמן הוא לגלות. והכל צריך בשעה זו. למדנו, בשעה שעתיקא קדישא. הסתום מכל סתומים רצה לתקן, תקן הכל כעין דכר ונוקבא. דהיינו שהעלה המלכות לבינה, ונעשתה המלכות לבחינת נוקבא בכל הספירות, שכל ספירה נכללה מדכר ונוקבא. אבל במקום שנכללו דכר ונוקבא בכל ספירה לא נתקיימו, אלא בקיום אחר של דכר ונוקבא, וחכמה זו שהיא כלל הכל, דהיינו חכמה דל״ב שבילים, כשיצאה והאירה מעתיקא קדישא, לא האירה אלא בדכר ונוקבא, שהחכמה נתפשטה והוציאה ממנה בינה, ונמצאו שהוא דכר ונוקבא, חכמה הוא אב. בינה היא אם, חכמה ובינה במשקל אחד נשקלו, דכר ונוקבא, כלומר ששניהם שוים. ובשבילם נתקיים הכל בדכר ונוקבא, שלולא זה לא היו מתקיימים.

כלומר הכל יוצא בתנאים של קבלה והשפעה, של אחור ופנים. הפעם הראשונה בהשתלשלות העולמות שנתקלים בביטוי הזה של או”א הוא בעולם הניקודין, כי קודם הם נקראו חכמה ובינה, או ע”ב ס”ג. החשיבות של הגילוי של או”א והנצחיות של יציאת הנהר הנמשך ויוצא מעדן הוא בינה היוצאת מחכמה, היא ההארה היוצאת לעולם, ואל המקום הזה מתחבר הגילוי של עלית נשמתו של רשב”י. ר’ שמעון מחבר אותנו אל הנביעה הבלתי פוסקת, הנצחית של העולם הבא, או אל גמר תיקון, דווקא בהסתלקותו.

Facebook