פרשת בלק – על פרשת השבוע במשכן הכוונה

פרשת בלק במשכן הכוונה

רצד) בכה ר׳ פנחס אמר, רבונו של עולם, מקרה של נס הזה עשית בשבילי, ואלו היהודים ניצלו, ואני לא ידעתי. פתח ואמר, לעושה נפלאות גדולות לבדו כי לעולם חסדו. כמה טוב עושה הקב״ה עם בני אדם, וכמה נסים עושה להם בכל יום, ואין יודע אלא הוא בלבדו, אדם קם בבוקר, ונחש בא להרגו, והאדם שם רגלו על ראשו, בלי משים לבו, והורג אותו, ואין יודע בו אלא הקב״ה לבדו. הוי, לעושה נפלאות גדולות לבדו. אדם הולך בדרך ושודדים ממתינים לו להרגו. בא אחר ונותן כופר תחתיו, והוא ניצל. ואינו יודע החסד שעשה עמו הקב״ה, והנס שקרה לו חוץ הקב״ה לבדו, הוי, לעושה נפלאות גדולות לבדו. לבדו עושה ויודע, ואחר אינו יודע (זהר בלק, פס’ רצד’, מאמר לעושה נפלאות גדולות לבדו).

הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת בלק על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהוראתה ולימודה של הרבה ספיר נוימן אייל. לפרטים והצטרפות לסדרת ‘זהר השכינה-חברים מקשיבים לקולך’ (גם בזום) לחץ כאן  
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב

פרשת בלק נותנת לנו את המבט על הרגע שבו ישראל בפעם הראשונה בהיסטוריה הולכת להופיע כאומה, ועל ידי כך היא מאיימת על כל המנגנונים שהחזיקו עד עתה את מערכת היחסים, את מערכת הכוחות של השליטה בטבע של היחס אל האלוהות, אל מה שנקרא ‘קדושה’. אינסטינקט הקדושה קיים בכל הרבדים של רצון לקבל, יש לו השתוקקות אל הקדושה, אולם משום שהוא מוגבל בגישה שלו אל האור, יש לו רגישות גבוהה לזיהוי מקומות קדושה, ואפשרויות של קדושה. כך כל הפרשה היא מעין היפוך של צורת ראיה, כזו שמתהפכת מקללה לברכה. כל מה שאנחנו קוראים בפרשה הזו, קורה מאחורי הקלעים, בתת מודע של ישראל, העומדים להיכנס אל ארץ ישראל, העומדים להופיע על במת ההיסטוריה.

משמעות ישראל תעלה מתוך החזון של בלעם או האופן שבו הוא מסתכל על ישראל, מה הוא מחפש בו ומה הוא רואה בו. איך המבט על ישראל, דרך כל הנבואות, דרך שלוש נקודות ההסתכלות, מקבלים מבט לא רק על ישראל של ההווה ושל העתיד, אלא כל ההיסטוריה של העולם עולה מתוך הנבואות האלו.

זהר הפרשה מתאר מפגש בין ר’ שמעון לחמו, ר’ פנחס בן יאיר, סיפור שהוא סיפור פנימי בתוך ישראל שזה הפנימיות של הפנימיות ומברר כיצד יווצר קו האמצע בתוך חב’ הזהר, בתוך עתיד ישראל. במפגש הזה, בפרשה, זו אחת הפעמים היחידות שבו הזהר מרשה לרשב”י לא להיות המנצח בטיעון, ור’ פנחס מכריע. ר’ פנחס רוכב על חמורו, בדרכו לבקר את בתו, אשת ר’ שמעון, פוגש בשדה ערבים, והוא שואל אותם אם הם ראו משהו חדש בעולם. הם עונים לו שהדבר היחיד שהם יודעים זה שהחמור שלו (של ר’ פנחס) הציל אותם כי הוא נער והתריע בפניהם שעומדים לתקוף אותם שודדים. כלומר איך אפילו החמור שלו, החלק הנמוך שלו ידע. והם הולכים וחוזרים אליו ומספרים לו שהיום הם ראו חידוש, שיש קבוצה שיושבת ומתכנסת ויש להק של ציפורים שמצל עליה, ולא זז ממנה. ר’ פנחס הולך לפגוש את הקבוצה, שהיא חבורת הזהר ובראשה רשב”י. ר’ פנחס מבקש מר’ שמעון שישחרר את הציפורים המצלות, כי הוא לא מקבל את העניין שחיות, עוף השמיים, טורחים בעבור בני האדם. כך אחרי שהם ממשיכים ללמוד ואומרים דברי תורה, צומחים אילנות שמצלים עליהם, ופורץ מעיין, וזה הופך להיות כמו גן עדן. הלימוד נעשה בחוץ, בטבע, שזה מעין ניסיון להשפיע את הקדושה אל העולם והניסיון לקדש ולטהר את החומר, שזו פעולה הפוכה ממה שמנסים בלק ובלעם לעשות.

חמורו של ר’ פנחס הוא החומר, רצון לקבל שמזוהה לחלוטין עם נשמתו של ר’ פנחס, כלומר זהו זיכוך מוחלט של הרצון. הרכיבה על החמור היא השליטה וכיבוש הרצון לקבל, שנושא עכשיו את הנשמה למקומות שהיא צריכה להגיע, כדי להשלים את עצמה. הפגישה עם הערבים קורית בשדה שהוא המרחב של מלכות המעובדת, השדה הוא בארץ ישראל, וכל המלחמה בפרשה נעשית רגע לפני הכניסה לארץ ישראל.

הפרשה מספרת על כל הדרמה שקורית מסביב לישראל, וישראל לא יודעים על הדרמה הזו ועל הניסים שנעשים להם, אבל מבחוץ אוה”ע העולם מעידים על הנפלאות שעושה הבורא עם ישראל, על כך אומר זהר הפרשה, אות רצד’ במאמר לעושה נפלאות גדולות לבדו:
רצד) בכה ר׳ פנחס אמר, רבונו של עולם, מקרה של נס הזה עשית בשבילי, ואלו היהודים ניצלו, ואני לא ידעתי. פתח ואמר, לעושה נפלאות גדולות לבדו כי לעולם חסדו. כמה טוב עושה הקב״ה עם בני אדם, וכמה נסים עושה להם בכל יום, ואין יודע אלא הוא בלבדו, אדם קם בבוקר, ונחש בא להרגו [הנחש זה השורש הנברא של כל התפתחות, של כל הכרת רע], והאדם שם רגלו על ראשו, בלי משים לבו, והורג אותו, ואין יודע בו אלא הקב״ה לבדו. הוי, לעושה נפלאות גדולות לבדו. אדם הולך בדרך ושודדים ממתינים לו להרגו. בא אחר ונותן כופר תחתיו, והוא ניצל. ואינו יודע החסד שעשה עמו הקב״ה, והנס שקרה לו חוץ הקב״ה לבדו, הוי, לעושה נפלאות גדולות לבדו. לבדו עושה ויודע, ואחר אינו יודע.
הפתיחה של המאמר הזה, ההתפעלות הגדולה מהמפגש עם הערבים, שמגלים לר’ פנחס, שבכל רגע מתרחשים בנו ועלינו ניסים, שמצילים אותנו, וזה צריך להיות על בסיס של אמונה מעל הדעת, שמהרגע שפקחנו את העיניים, התרחשו לנו ניסים. יש רגעים שבהם מגלים לנו, כדי שנוכל להיות שותפים באיזשהו אופן. ואם מכירים בניסים, מבינים עד כמה הכח של הטוב או של הנס חזק יותר מכח רע, ושכח הרע משרת אותו, או תחתיו. זה מה שקורה לישראל, שלא מבין מאחורי הקלעים איזה דרמות של חסדים מתרחשות לו. וכיוון שהוא לא יודע, הוא נופל, בסוף הפרשה, בבעל פעור, בבנות מדיין.

כל המבט של בלק ובלעם הוא על ישראל העומדים להיכנס לארץ ישראל, כאשר ישראל הופכים להיות ממקבלים למשפיעים. מתוך מאמר מעין גנים:
שי) פתח ר’ פנחס ואמר מעין גנים באר מים חיים ונוזלים מן לבנון. מעיין גנים, שואל, וכי אין לו מעיין אלא מן הגנים, והרי כמה מעינות טובים ויקרים יש בעולם. ומשיב, אלא אין כל הנאות שוות, יש מעין היוצא במדבר במקום יבש, יש בו הנאה למי שיושב ושותה. אבל מעיין גנים, כמה הוא טוב ויקר, מעיין ההוא, עושה טוב לעשבים ולפירות, מי שקרב אליו, נהנה מכל, נהנה מן המים, נהנה מן העשבים, נהנה מן הפירות. מעיין ההוא מתעטר בכל, כמה שושנים כמה עשבים של ריח מסביב לו, כמה יפה הוא מעיין הזה משאר המעיינות. הוא באר מים חיים.
כנסת ישראל היא המלכות דאצילות, היא מעיין גנים, שמשקה את כל הגנים שבעולם בי”ע. כך גם ניתן לראות את ההיפוך שקורה בתוך ישראל, כמו המפגש שבין ר’ פנחס, הוא החסדים לחב’ הזהר, שהופכים ממקבלים למשפיעים, כמו החיצוניות שהופכת את ישראל למשפיע.

נוכחותו של ר’ פנחס בפרשה, שרוכב על חמורו, גורמת לכך שהחומר משחרר את האור שברא אותו. ר’ פנחס אומר ‘תנו לחמורים להוביל’, כלומר יש משהו אינהרנטי בתוך החומר, שאם אנחנו יושבים וקשובים למה שברא אותו, הוא מזהה של החסד העמוק ביותר, של החסד של אור הבריאה שטמון בתוך החומר. כך גם בשיח שבין ר’ פנחס לר’ שמעון בעניין העופות, אומר לו ר’ פנחס שזה הזמן לפעולה למלטה, לכן לאחר שרשב”י שיחרר את העופות, צמחו אילנות ומעין נובע. שיתוף הפעולה בין שניהם הם תיאור שתי תנועות: תנועת הלימוד של השתלשלות העולמות מלמעלה למטה, ואז תנועת הנברא באמצעות השגה, שעולה ומלבישה דרך הלימוד, דרך יצירת האקולוגיה של ‘עשה לך רב וקנה לך חבר’, את ההשתלשלות. יש את מה שרשב”י מביא ומרעיד את הארץ ומרעיש עולמות, ויש את מה שר’ פנחס מביא שהוא מצמיח מלמטה, וזו פעולה משותפת ולכן הם מתנשקים.

עוד מתוך זהר הפרשה במאמר נהיקו דחמרא דאמר שירה:
שו) כעין זה ותפתח הארץ את פיה. את, הוא לרבות המלאך דומה, שהוא נקרא פי הארץ. את פי האתון, הוא לרבות המלאך קמריאל, הנקרא פי האתון. כעין זה הוא פי הבאר, מי הוא פי הבאר, הוא אותה המדרגה שהיתה ממונה עליה מלמטה, שהוא תחת פי ה׳, ומי הוא, הוא המלאך אשר יהדריאל שמו. ג׳ פיות אלו, פי הארץ, פי האתון, פי הבאר, נבראו ערב שבת בין השמשות. כי בשעה שכבר קדש היום, עלה הפה הממונה על כל שאר פיות, ומי הוא. היינו אותו יום שעלה ונתקדש בכל, אותו שנקרא פי ה’, שהוא המלכות. וערב שבת בין השמשות, נבראו שאר פיות, דהיינו המלאכים המנהיגים ענפיהם שבעולם הזה. שהם כוחות החול. נתקדש היום, עלה הפה השולט על כל הכוחות, שהוא פי ה’.
הפיות שנבראו בין השמשות הם דרגות של מסכים. בבריאה של הפה זה אומר שישראל הופך להיות מסך, הוא הופך להיות אמצעי שעליו האור הישר, רצונו של הבורא יכול להכות בו, נוצר זיווג דהכאה ונוצר אור חוזר, שמלביש את אור הבורא ומעבירו, אל כלי הקבלה המתוקנים. נאמר כי נוצרו בערב שבת, בין השמשות, שהוא הגבול שבין פעולות הבריאה של הבורא, לבין הרגע שהוא מעביר את זה לבני האדם. גם ישראל נמצאים ברגע המעבר. הרגע שבו הם עומדים לעבור ממקבלים, או מכאלה שכפויים תחת שליטה אחרת, אל פועלים, כמסך עבור כל אומות העולם. זאת אומרת שישראל נכנסים לארץ ישראל, זה כמו שהבורא סיים את עבודתו ומעניק את האפשרות לבני האדם להשלים את הבריאה דרך ישראל. וכך כאשר ישראל יפעל את פעולתו, הרצון לקבל הנמוך ביותר, או הנבזי ביותר יוכל להתקדש, כלומר העומקים הגדולים ביותר של רצון לקבל לעצמי יתהפכו. לכן אפשר לומר שהנבואות על אחרית הימים מופיעות דרך בלעם.

Facebook