פרשת בשלח – על פרשת השבוע במשכן הכוונה

פרשת בשלח במשכן הכוונה

"כדי לבקוע הים להציל את ישראל ולהטביע המצרים, היו צריכים לגלות אור החכמה בסוד ע"ב שמות, שה"ס ג' קוין המרומזים בג' פסוקים ויסע ויבא ויט, וז"ש מה תצעק אלי, אלי, הוא בדיוק, דהיינו לבחינת ז"א, כי היו צריכים להמשיך הארת החכמה הגדולה שבע"ב שמות, הנמשך מי"ג תקוני דיקנא, וז"ש דבר אל בני ישראל ויסעו, ויסעו, הוא בדיוק. כי אין החכמה מתגלית ע"י ג' הקוין, אלא בדרך נסיעה על תלת דוכתי" (זהר ספרא דצניעותא, פס' נה')

הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת בשלח על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהוראתה ולימודה של הרבה ספיר נוימן אייל. לפרטים ורישום לסדרה 'מה למעלה מה למטה'  כאן  
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב

פרשת בשלח נולד עם אל תוך ההיסטוריה, שעדיין אינו מודע לשליחותו, וההתחלה שלו היא ביחס לאומות העולם, "ויהי בשלח פרעה את העם, ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים, כי קרוב הוא: כי אמר אלהים, פן ינחם העם בראתם מלחמה ושבו מצרימה. ויסב אלהים את העם דרך המדבר, ים סוף, וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים" (שמות יג', יז'-יח'). נאמר 'עם' ולא ישראל מה שמעיד על ערב רב, על העדר זהות ישראל, כלומר על איזו מגמה מתעוררת ושולטת בו. כשיש התקרבות, הוא נקרא 'ישראל'. ב'חמושים' יתכן ומדובר בחמישית מישראל שהיו במצרים ויצאו, או שזהו היחס בין ישראל לערב רב, שיצאו ממצרים באופן שבו חמישית היה מישראל וארבע חמישיות מערב רב. ערב רב הוא תנאי של מערכת היחסים שבין ישראל לאוה"ע וחייב היה לצאת עם ישראל ממצרים. "ויקח משה את עצמות יוסף עמו, כי השבע השביע את בני ישראל, לאמר, פקוד יפקוד אלהים אתכם, והעליתם את עצמותי מזה אתכם" (שמות יג', יט') האזכור של יוסף הוא חשוב כמו גם מילוי ההבטחה לו, כפי שביקש בפרשת ויחי "ויאמר יוסף אל אחיו, אנכי מת. ואלהים פקוד יפקוד אתכם, והעלה אתכם מן הארץ הזאת, אל הארץ, אשר נשבע לאברהם ליצחק וליעקב" (בראשית נ', כד'). 'פקוד יפקוד' הוא קוד הזיהוי שבאמצעותו בני ישראל מזהים את משה על פי הזכרון שלהם את יוסף, אשר ניבא את גאולתם. לכן כשבא משה לבני ישראל ואמר להם 'פקוד יפקוד' הם ידעו שזה בא מהשורשים של יוסף, ושאכן משה הוא הגואל. 'פקוד יפקוד' גם קשור לשרה, ולכן גם לוקח אותנו למושג של תחית מתים, ברגע של בקיעת ים סוף, שהיא המדרגה האחרונה, היא החשיפה של מה שהיה שבוי במצרים, המלכות עצמה.

"וילינו (וילונו) כל עדת בני ישראל, על משה ועל אהרן במדבר. ויאמרו אלהם בני ישראל, מי יתן מותנו ביד יהוה בארץ מצרים, בשבתנו על סיר הבשר, באכלנו לחם לשבע: כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה, להמית את כל הקהל הזה ברעב" (שמות טז', ב'-ג') אחרי קריעת ים סוף והמעבר והשירה ששרה את הגדלות של הבורא, היא שרה את ההתגלות, זה מצב תצורת חיים שזקוקה לתזונה אחרת. אבל החלק הגשמי עדיין מבקש את החסרון, את ההרגשה של רצון לקבל, את התשוקה, כי הם לא יודעים איך לעבוד בלי הרגשת העצמי, שבאה בלי הרגשה של תשוקה. עכשיו כשזה נעלם, ישראל מבקש את זה חזרה, שיהיה לו במה להרגיש את עצמו. הוא מקבל שתי צורות, את השלו והמן. יש לזה שתי תשובות, האחת זה השלו והשניה היא המן. הם לא ידעו מה זה המן, שהוא התלבשות של העליון, והופך להיות תזונת הנשמה של ישראל באופן הגידול שלה. לכן אנחנו מבינים למה לא ניתנה תורה, אלא לאוכלי המן. גם מתן תורה זה סוג של הסתלקות נשמה ומוות ומעבר. יש לנו שתי צורות, הראשונה היא על הים והבקיעה שלו, והביטוי של הצרכים של לראות את לעתיד לבוא בתוך המציאות, כמו איזה מין נוה מדבר, אילמה, שזו צורה של העליון שוכן בתחתון, תבנית של זמן ומקום, שהיא זרה לחלוטין למציאות הגשמית. כך הוא החיבור בין הרצון לקבל, שרוצה להתעורר כדי להרגיש את עצמי, והרצון של הנשמה, לתזונה ממקור אחר. ואיך שני הדברים האלו מחפשים עכשיו קיום משותף למטרה משותפת.

קריעת ים סוף היא לא רק מקום מעבר, אלא יש פה מעבר מעולם לעולם, מעולם שהתחיל עם תקוה מאוד גדולה והתהוות צורה חדשה, עד שהגיע למצב של מיצר, ואז יש מוות ולידה מחדש אל העולם הבא. כלומר בצאת ישראל ממצרים, ישראל מת באופן ממשי על הים וחזר לתחיה. כלומר הוא מסתלק כלפי העליון וכשהוא חוזר לחיים, הוא חוזר עם שירה, עם הרגשת השלמות, עם הכרת קדושת החיים ושמקורות החיים הללו הם שונים לחלוטין ממה שהכיר עד כה. מהנקודה הזו אפשר להבין מדוע הזהר מתחיל בשתי דמויות שמתות וקמות לתחיה: האחד הוא חבקוק שמת ואלישע הנביא מחיה אותו, והשני הוא יונה שמת במעי הדג. לידתו של חבקוק היא לידת תודעת הצדיק שהיסוד שלו ניזון מהאמונה, נאמר 'צדיק באמונתו יחיה'. חבקוק נולד פעמיים, כבנה של השכינה, כבנה של השונמית, שזה בנה של המלכות, אין לו חיים והוא מת, ונולד מחדש על ידי כך שאלישע נופח בו רוח חיים. יש פה שתי צורות, גם של חבקוק וגם של יונה, של מוות כדי שתהיה תחיה חדשה, שהיא לא רק תחיה של ישראל כשלעצמם, אלא של מה שנהרג במצרים שהיא התפיסה של המציאות הגשמית, ונולדת לכל העולם התקוה של המציאות הרוחנית ושל הנוכחות שלה. כמו שצריך היה לשבור את הקשרים של הכתרים שהחזיקו את הכח של מצרים, כך היה צריך לשבור את כל תפיסת המציאות הגשמית ובודאי את התודעות החוות אותה. בתוך המבנה הזה, כמו חבקוק וכמו יונה, כל ישראל כולו וכל האנושות יחד איתה, עוברים את אותו הדבר. לידה ראשונה שהיא לתוך האפשרות ועיבור שני שהוא מימוש האפשרות לעלות לאצילות, שזה לעלות למציאות של לעתיד לבוא. העובר השני שנולד, נולד עם כל הכשרים שמאפשרים לו חיים בתוך המציאות הזו של לעתיד לבוא.

ברגע העמידה על הסף, עם כל מה שמקיף את ישראל, המצרים שרודפים אחריהם, מצדדיהם המדבר והחיות הרעות ולפניהם ים גועש, זהו רגע של הכרעה, ועל ההכרעה הזו, אנחנו מבינים שלא מדובר בכוחות שידענו אותם עד כה, לא הגילוי של זעיר אנפין, אלא יש פה גילוי של ארך אנפין. "ויאמר יהוה אל משה, מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל, ויסעו" (שמות יד', טו') כלומר נגמר זמן התפילה, ההכרעה כרגע היא על אקט של האמונה. פרשת בשלח מדברת על בקיעת הגבולות בין עולם הטבע לעולם הקדושה, זה חדירת הקדושה, זה חדירה א"א לעולמנו. זה אומר שכח האמונה מאפשר לנו לבחור, הזכרון של הסגולה של אותה חדירה, של אותו כח, מבעד לכל הנסיבות, לכל חוקי הטבע. על ישראל לנסוע מצורת המיצוב שלהם בזעיר אנפין, שהוא גם מיצובו של משה, אל ארך אנפין, אל שורש התיקון, שורש התיקון של העולמות ושל הנשמות. הם צריכים לנסוע למזלא. זה לא הזמן של להתייחס אל הדינים, אלא אל אופי ההתגלות של ארך אנפין. ההכרעה הזו והכניסה אל המים. המדרש אומר שהם נכנסו למים, המים הגיעו עד לנקודת הנשימה מהם, כשהם הלכו בכח של מעל הטבע, אז מעל הטבע מתגלה, כלומר הרחמים הגמורים. נאמר בספרא דצניעותא
נה) ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי, אלי, הוא בדיוק, דבר אל בני ישראל ויסעו, ויסעו, הוא בדיוק. במזל היה הדבר תלוי [בתיקון המזלא], שרצה להוקיר את הדיקנא, והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו ושמרת כל חקיו, עד כאן. כי אני ה' רפאיך, לזה דוקא. פירוש. כדי לבקוע הים להציל את ישראל ולהטביע המצרים, היו צריכים לגלות אור החכמה בסוד ע"ב שמות, שה"ס ג' קוין המרומזים בג' פסוקים ויסע ויבא ויט, וז"ש מה תצעק אלי, אלי, הוא בדיוק, דהיינו לבחינת ז"א, כי היו צריכים להמשיך הארת החכמה הגדולה שבע"ב שמות, הנמשך מי"ג תקוני דיקנא, וז"ש דבר אל בני ישראל ויסעו, ויסעו, הוא בדיוק. כי אין החכמה מתגלית ע"י ג' הקוין, אלא בדרך נסיעה על תלת דוכתי.
תיקון המזלא הוא התיקון השמיני באידרא רבא, השמיני שמתקן את השביעי הוא מעל הטבע, הוא התפשטות בינה, מעבר שבין הג"ר לז"ת, הוא כורך את כל הגוף, את כל הדיקנא, את כל התיקונים, בכח העליון. גם התיקון של זעיר אנפין וגם של מלכות קורה בהתגלות של קריעת הים, בהתגלות של ארך אנפין בתיקון השמיני שנקרא מזל, כלומר כללות התיקון. נאמר באידרא רבא:
קה) אלא כך העמדתי בספרא דצניעותא, חוט הזה [התיקון השמיני] היקר והקדוש שכל השערות תלויות בו, דהיינו כללות שטח העליון של שערות הדיקנא המקיף את הפנים, כמו חוט של שערות, הוא נקרא מזל. מה הטעם. הוא משום שכל קדשי קדשים של הקדשים, דהיינו כל המדרגות והמוחין הנקראים קודש קדשים, תלוים במזל הזה, כי שפע מזל הזה נקרא קדשי קדשים וספר תורה, שהוא זע״א, אע״פ שהוא קדוש, לא חל עליו עשר קדושות, דהיינו שתהיינה לו ג״ר, עד שנכנס להיכל, שהוא המלכות. כי אינו נשלם בג״ר אלא ע״י זווגו עם המלכות. כיון שנכנס להיכל, דהיינו שמזדווג עם המלכות, נקרא קדוש בעשר קדושות, כעין זה, לא נקרא המלכות היכל, אלא כשנתחברו בו עשר קדושות, דהיינו רק כשהוא בזווג עם ז״א, אז יש במלכות עשר קדושות, ולמדנו, הכל תלוי במזל, שכל אלו הג״ר דז״א ומלכות, תלויות במזל, שהוא חוט הזה היקר והקדוש שכל השערות תלויות בו. שממנו מקבלים כל אלו הקדושות [שמתגברים על המוות ומקבלים חיים, כי קדוש זה נתינת חיים].

Facebook