פרשת וארא – על פרשת השבוע במשכן הכוונה

“אלא צריך לגלות האותיות בתוך הגוף [בתוך פרעה, בתוך הרצון שלנו], בסוד החקיקה [כל הכאה היא חקיקה], ולפי רוב האותיות הנחקקים בקרבו, כערך הזה יורד עליהם שפע החכמה ומזכך לגוף [מזכך את כל הרצונות], וז”ס “חרות על הלוחות, אל תקרי חרות אלא חירות”, פירוש, הן אמת שמתחילה בסוד הכתב הוא חרות וחקוק, אבל בסוד הקרי הוא חירות ממלאך המוות, דהיינו לפי ריבוי החרות ירבה החירות והבן” (פרי חכם, על התורה, בעל הסולם, מאמר נ’, גשמיות ורוחניות)

הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת וארא על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהוראתה ולימודה של הרבה ספיר נוימן אייל. לפרטים ורישום לסדרה החדשה ‘תפילה – מבט קבלי’  כאן  
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב

תחילת פרשת וארא היא תשובה לשאלה שנשאלה בסוף פרשת שמות על ידי משה אל הויה ‘למה הרעתה לעם הזה, למה זה שלחתני’. התשובה של פרשת וארא היא איזה סוגי התגלות מתאפשרים לתודעה האנושית, ומהם התנאים התגלות. התנאי שייך לחודש שבט, שמיחסים אותו לשרביט, הוא מכין אותנו להושטת השרביט של אחשורוש לאסתר, כלומר זה סוג של התגלות, המשכה של אור. תחילת שליחותו של משה היא בהיותו כבד פה וערל שפתיים, זה אומר שהפה שלו הוא בגלות, ואם פה זה מסך, זה אומר שהמסך המגלה הוא בגלות. כדי לאפשר מסך של גילוי יש צורך בשבירה של כל מערכות ההסתרה בעולמות בי”ע, שהיא שבירה של כח השליטה של הקליפה.

“וידבר אלהים, אל משה; ויאמר אליו, אני יהוה. וארא, אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי; ושמי יהוה לא נודעתי להם. וגם הקמתי את בריתי אתם, לתת להם את ארץ כנען את ארץ מגריהם, אשר גרו בה” (שמות ה’, ב’-ד’) ראינו ששם הויה מופיע כן מופיע בפני האבות, אבל זה לא אומר ששם הויה מתקבל, שיש השגה בשם הזה, אלא הוא התוודע אליהם בשם אל שדי. האבות הם אלו שאיתם הוקמה הברית וניתנה ההבטחה לארץ ישראל. ענין ההבטחה לאבות זה הקיווי שניתן לנשמות שהן יוכלו לחזור לשורשן. אפילו שהנשמה יורדת אל הגוף, ההבטחה באל שדי, שאמר לעולמו די, הוא אומר די לשליטה של העלם של האורות, וההבטחה של הבורא לאבות זה שהוא נותן להם את התקוה שהנשמה תוכל לחזור לשורשה (בניגוד לתפיסה של מצרים את המוות, שהחניטה היא תחליף לנצחיות, תחליף להישארות הנפש) לכן במופע הזה של הגאולה, זה המימוש של ההבטחה לבנים.

בפרשת וארא נכנסים לשבע המכות התחתונות, ממכת דם ועד ברד, עולים מלמטה למעלה, ממלכות ועד חסד. המכות הן גילוי, והגילוי שקורה הוא שבירה של מי שלא מקבל על עצמו את היכולת, ואת האחריות להחזיק את המסך כדי להנות מהתפשטות האורות, אלא משתמש ברצונות לקבל, כדי למשוך לתוך עצמו את האורות, שלא על ידי מסך. לכן צריך לעבור עשר מכות, על עשר דרגות של מסך, כדי שאפשר יהיה לבנות מסכים חדשים, על ידי ההכרות שיוכלו לבנות אותם. ההכאה הראשונה קורית, אם כן, במלכות, ביאור, בהפיכה לדם. מלכות היא לא רק ענין של הספירה התחתונה, אלא זו הספירה שהופכת גם לכתר, במעבר מאור ישר לאור חוזר, המלכות הופכת על המסך לכתר, זאת אומרת שהיא הופכת להיות כתר ההתפשטות לתוך המציאות של עשר ספירות מניה וביה, מתחת למסך. כשיש אור חוזר, שהיא תודעת הנברא המאפשרת לאור ישר להתלבש ולהפוך להיות מציאות, אז אפשרית מציאות של הבורא בעולם. אי היכולת של מצרים להפוך את מלכות לאור חוזר, הוא זה שנשבר ראשון תחת מכת דם, ומסולק זאת משום שמקור החיים של מצרים לא יכול לספק לעולם כולו את האפשרות של מציאות בורא.

צריך להסתכל על המכות כמו חדירה אל הגילוי של המשמעות של ישראל, של המשמעות של כלי הנשמה, שצריך לעבור את כל הגלויות, שצריך לעבור את הגורל של ההתגברות על רצונו, כדי לגלות את הרצון העליון, כדי שהוא יהיה מוכשר להיכנס אל מרחב, רצון, ארץ שתיקרא ע”ש תכונת האור הישר, ישראל. זה הכשרה של כלי, כך שהוא יוכל לשאת את רצונו של הבורא. המכות הן שבירה של כל פרצוף שמתרומם ואומר ‘אני אמלוך’, ומאבד את המסך שלו, כלומר הוא מאבד את התקשרות עם האור. כך כל הויכוח מול פרעה, מהמכה הראשונה ועד האחרונה, היא להוכיח את הבכורה של ישראל. מתחילים מהשורשים – ממלכות דאצילות. הטיעון של ישראל הוא שהם מיוחדים בגלל האבות, אברהם, יצחק ויעקב, כאשר השורש הראשון שלהם הוא באברהם. פרעה אומר שאברהם הוא לא רק השורש של ישראל, לכן הוא לא מקבל את מכת הדם. אברהם הוא דמות אוניברסלית, כי מאברהם יצאו עוד תולדות ולכן אין לישראל בלעדיות, כך גם לא על יצחק. אבל ליעקב לא היו בנים מחוץ לישראל, לכן את מכת דם ואת מכת צפרדע החרטומים ידעו לשחזר, אולם את מכת כינים הם לא מצליחים, ואומרים ‘אצבע האלהים היא’. פה מצרים מצליחה להכניע את התודעה שלה, אך לא פרעה. פרעה יתעקש וילך עד החשיבה הראשונה של הבריאה – למה ישראל מחזיקים את הבכורה, למה ישראל הם אלו שיהיו אחראים על ההתפתחות הרוחנית בעולם. הסיבה היא שישראל מסוגלים לעורר את הזכרון של מה הם צריכים לדחות (על המסך), כדי להיות מסוגלים לקבל את האור. אם ישראל מסוגלים לשמור את זה עבור האנושות, הם היחידים שמסוגלים לקבל אור ולהלביש את רצונו של הבורא בתוך המציאות. זה הרגע שספר שמות מכריע את השאלה של בראשית, של ישראל בכורי, שישראל עלו במחשבה לא כעם, אלא כצורת הכלי של הנבראים.

עם כניסתנו במחזור הזמן לחודש שבט, אפשר לקשור אותו למהלך פרשות שובבי”ם. בעל הסולם אומר לנו שחודש שבט נקרא ע”ש הדג השיבוטה. מה המיוחד בשיבוטה? יש לראש שלו טעם של חזיר, כלומר במקום שנאסר התענוג שיש מאכילת החזיר, הוא מותר בתוך המוח של השיבוטה. כלומר מה שחודש שבט אומר לנו שתענוג שנאסר בכלי מסויים, של צורת חיים מסויימת, מותר בכלי של צורת חיים אחרת. בעל הסולם מסביר את החזיר, כתיאור של תכונה, תיאור של אי יכולת לעמוד בהכרעה. מבחינת האדם זו ההכרעה שלו לא לאכול מה שהוא פסל אותו, והוא לא מסוגל לעמוד בזה. חודש שבט אומר שהכלים, צורות התפיסה של מצרים, את השימוש באור, שאי אפשר להם להשתמש בתענוג לתוך הרצון לקבל לעצמו, אלא אפשר להשתמש רק באופן שבו הוא מושט כלפי הנברא כמוחין, זאת אומרת בכלי אחר. לכן אי היכולת של מצרים לקבל על עצמם את חוק הצמצום, מונע מהם להיות אלה המובילים או הראש או המלכות, השליטה שמובילה את התיקון:

“כי אחר הצמצום, אין המלכות עצמה משמשת יותר כלי לאורות,
אלא דוקא הכח החוזר, הנוצר מפאת הדחיה שלה לקבל,
הוא המשמש לכלי לאור העליון
והנה אור חוזר זה הוא דוחה מלמטה למעלה,
וכן הוא מתפיס [תופס] את האור העליון בחייתו,
שהאור העליון בעצמנו שנדחה על ידי כח התחתון,
כמו קרני אור השמש בראי מלוטש,
מתהפך ונעשה אור חוזר ומשמש לבוש לאור העליון שאינו פוסק”
(יד בנימין, מאמר קג’, ענין מוחין דשיבוטא)

אומר בעל הסולם במאמרו בפרי חכם, על התורה:
“אלא צריך לגלות האותיות בתוך הגוף [בתוך פרעה, בתוך הרצון שלנו], בסוד החקיקה [כל הכאה היא חקיקה], ולפי רוב האותיות הנחקקים בקרבו, כערך הזה יורד עליהם שפע החכמה ומזכך לגוף [מזכך את כל הרצונות], וז”ס “חרות על הלוחות, אל תקרי חרות אלא חירות”, פירוש, הן אמת שמתחילה בסוד הכתב הוא חרות וחקוק, אבל בסוד הקרי הוא חירות ממלאך המוות, דהיינו לפי ריבוי החרות ירבה החירות והבן” (מאמר נ’ גשמיות ורוחניות)

זאת אומרת שספר שמות הוא צורת החקיקה, וחלק מהחקיקה היא השבירה, ועלינו לתת לאור לחקוק בנו. הוא חוקק בנו כלים שעוברים הזדככות, כדי שאור הנשמה יוכל לשלוט בהם. אפשר גם להתייחס אל ישראל כאל נשמה בגוף, ברצונות של העולם. כרגע הנשמה הזו היא נקודה, וצריך לשבור את כל השליטות עליה, זה ענין ארבע לשונות הגאולה בתחילת הפרשה, ‘הצלתי אתכם מעבודתם’, מהתפיסה של מצרים, דרך המכות, דרך הלימוד של איך לא להשתמש, ואיך להקים מסך של אור חוזר. מבחינת הנשמות טרם יציאת מצרים, יש מסך מאוד קטן, שמסוגל לעשות שלושה דברים: להאנח, לעלות שוועה ולצעוק, משום שעדיין אין לו פה. ועד שישראל לא יוצאים ממצרים, אין מסך לנשמות. למצרים יש ידיעה של העליון אבל לה אין רצון לעשות השוואת צורה או לכונן מסכים, אלא ישנו רצון לבלוע את האור. לכן עשר המכות ויציאת מצרים הן מתן תקוה לכל העולם.

Facebook