פרשת ויחי – על פרשת השבוע במשכן הכוונה

“שואל על ויאמר האספו, שמשמע שעוד לא היו שם אצלו, אם כן מהו ויאמר, למי אמר. ומשיב כמו שנאמר, ואמרת בלבבך, שאמר בלחש. כלומר, שאמר דבריו למעלה, כמ”ש להלן בביאור המלה האספו, ולא לבניו אמר וגו’ שואל, אם אמר לשליחים שיאספו את בניו, היה לו לומר אספו, ולא האספו, כמו שנאמר אספו לי חסידי וגו’, ומשיב, אלא ברור לנו, האספו, הוא ממקום שלמעלה. כלומר, שאמר האספו אל שרשיהם העליונים שבמלכות [דאצילות], שיתאספו בקשר שלם ביחוד אחד. ואגידה לכם, שואל, מהו ואגידה. ומשיב, הוא סוד החכמה, כלומר, ואגידה, יורה שימשיך להם סוד החכמה” [זהר ויחי, פס’ תקכב’, מאמר האספו ואגידה לכם].

הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת ויחי על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהוראתה ולימודה של הרבה ספיר נוימן אייל. לפרטים ורישום לסדרה החדשה ‘תפילה – מבט קבלי’  כאן  
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב

פרשת ויחי מסיימת את ספר בראשית, אשר מתחיל באות ב’ ומסתיים בם’ סופית, מה שרומז לנו על כוונת מחשבת הבריאה, שיכולה להיכנס ‘בם’, בכלים האלו, בישראל שנכנסים לעיבור במצרים. ם’ הסגורה מסמנת תמיד את הרחם, את העיבור, זאת אומרת שכל המאמץ של הבירור והתולדות הביא קבוצת נשמות מסויימת להגדרה של עיבור, של עברי, שממנו יוולד ישראל. איך כל הכשלים שעברו על המערכת, הובילו לאפשרות של מערכת כלים תודעתית שנקראת ‘נשמות’, להיות מוכנה להיכנס לעיבור, להסכים לגורלה, להסכים לזה שהיא חלקו של הבורא. כשהכלים יורדים לעיבור שלהם, הם יורדים להסתרה, ואף לשיכחה, מה שמצביע על כך שהניצוצות הגדולים משבירת הכלים ונשירת איברים של הנשמות נמצאים במצרים. וזו הסיבה לירידה ולאיסופם חזרה.

“ויקרא יעקב אל בניו;
ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים.
הקבצו ושמעו בני יעקב; ושמעו אל ישראל אביכם”
(בראשית מט’, א’-ב’)

נאמר כי יעקב חי בגלות, במצרים, שבע עשרה שנים, בשמחה, שזה לא רק מתוך שמחתו הגדולה לפגוש את יוסף, בנו האובד, אלא משום שהוא רואה בגלות זו את תחילתה של הגאולה. יעקב רוצה לגלות לבניו מה יהיה באחרית הימים, בסוף ההארות, איך מלכות, הבחינה האחרונה תיתקן, ודווקא אז הסתלקה ממנו השכינה, כי זו לא הייתה העת הנכונה. החשד של יעקב הוא שבתולדות שלו יש פגם, כמו שאברהם הפסולת שלו היה ישמעאל, של יצחק היה עשו, אולם בניו של יעקב עונים לו את כח היחוד, שהאלהים שלך זה האלהים שלנו, במובן הזה שהם יודעים מהו השורש שלהם, ואת מי הם ממליכים כאלוהיהם. לכן נאמר דווקא על יעקב שמיטתו הייתה שלמה, ולא הייתה לו פסולת בתולדותיו.

רצונו של יעקב לגלות איך נשמותיהם של בניו ישרדו את הגלות שלפניהם. מדובר על הגלות הראשונה שהיא יחסית קלה, כי אין את המשקל של האובדן, טרם התגבשה הזהות של ריבונותם, אלא היא מתהווה במצרים. לעומתה, גלות בבל שהייתה מאוד קשה לבני ישראל, משום שהם איבדו שם את הזהות הלאומית שלהם, את הריבונות שלהם, את בית המקדש. והגלות של בית שני, היא גלות של אלפיים שנה ויותר. ולכן השאלה היא איך אנחנו מתגברים על גלות מדעת גם כאשר אנחנו בארץ ישראל, כאשר אנחנו יוצרים את הזהות הזו מחדש.

כל הברכות של יעקב לשבטים הם מערכת מוסתרת של עצות ותיקונים, כלומר זו הבחנה של התיקון שכל שבט צריך, שעדיין נעלם ממנו, ושיתגלה לו, כדי שהוא יוכל לתקן אותו. יש העברת כובד מ’האספו ואגידה’ ל’הקבצו ושמעו’, המשקל עובר לכלי, מהאומר אל השומע, זאת אומרת שזה תמיד יהיה תלוי בכלי. ‘הקבצו’ מזכיר לנו את ‘מקבצי אל’, שכל האורות של כל התיקונים של שיתא אלפי שני, יצטרכו להתקבץ, ובגמר תיקון תתוקן בחינתה האחרונה של המלכות על ידי פעולת אותו רב פעלים מקבצי אל.

אם ראשית הבריאה היא כדי להגיע למטרת הבריאה, מטרת הבריאה היא רצון לקבל, היא נובעת מחכמה, איפה נמצאת החכמה? בם, במצרים, הניצוצים שלה נמצאים שם. אז זה אומר שאנחנו עברנו מהכנה של בראשית, שהיא הגילוי שיצר את כל העלמות, הגענו לנקודה שבה עברנו את כל מערכות התיקון וההכנה, ואנחנו מתחילים לגלות את מטרת הבריאה. שזה ‘בם’. שזה גם אומר במ”ב מסעות. מ”ב מסעות הם דרך כח הגבורה, דרך ההתגברות. ע”ב מייצג חסד. שיא הגבורה זה להגביר חסדים בעולם.

Facebook