פרשת ויצא – על פרשת השבוע במשכן הכוונה

פרשת ויצא במשכן הכוונה

“דבר אחר והנה ה’ נצב עליו: אין פירושו שנצב על הסולם, אלא נצב על יעקב, כדי שיעשו כולם מרכבה קדושה: ימין ושמאל, וביניהם יעקב, שהם חג”ת, וכנסת ישראל, שהיא הנוקבא, התקשר ביניהם. וזהו שכתוב אני ה’ אלקי אברהם אביך ואלקי יצחק, מאין לנו שיעקב הוא באמצע אברהם ויצחק, זהו משמע, משכתוב אלקי אברהם אביך ואלקי יצחק, ולא כתוב, אלקי יצחק אביך שאז היה נבחן אל השלישי שבאבות, דהיינו בן יצחק, הוא ללמדנו, שכיון שנתקשר באברהם, שנתיחס להיות בנו, נמצא שהוא קודם ליצחק, והוא באמצע אברהם ויצחק. כי כן הוא בסוד המרכבה, שאברהם ויצחק הם ימין ושמאל, ויעקב הוא באמצע שניהם. ואחר כך כתוב. הארץ אשר אתה שוכב עליה, שהיא הנוקבא הרי שכולם יחד הם מרכבה קדושה אחת, דהיינו ג’ הקוין עם הנוקבא. וכאן ראה יעקב שיהיה בחיר שבאבות” (זהר ויצא, פס’ ס’, מאמר והנה ה’ ניצב עליו)

הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת ויצא על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהוראתה ולימודה של הרבה ספיר נוימן אייל. לפרטים ורישום לסדרה החדשה ‘תפילה – מבט קבלי’  כאן  
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב

בפרשת ‘ויצא’ אנחנו מתחילים להגיע, בין היתר, להיכרות עם ההסטוריה של ישראל, שהיא לא מצב אחד, אלא היא תנועה בין שני מצבים של יעקב ושל ישראל. אפשר להבין מדוע יצחק ראה בעשו כאיש העולם, כאיש אשר יפעל בעולם הגשמי, לעומת יעקב שהוא איש אוהלים, העוסק ברוחניות, ומה יהיה היחס בהיסטוריה של האנושות, בין רוחניות לבין גשמיות ופעולות בעולם. כרגע אנחנו נמצאים במרכיבים שיוצרים זהות נשמתית, ששורשה במשפחת אברהם, וההתפתחות ההכרתית האנושית, שממנה יהיה ניתן לעשות את התיקון. עצם התיקון הזה מציע לנו שותפות פעילה בהכרה של התוכנית של מחשבת הבריאה, כלומר שותפות בבריאה עצמה.

הברכה של יצחק ניתנת למשהו שהוא משותף, כך שהברכה שלו אינה ניתנת רק ליעקב או ניתנת רק לעשו, אלא ‘הקול קול יעקב והידיים ידי עשו’, היא ניתנת לחיבור ביניהם. השיתוף שבין יעקב לעשו נכשל, אולם יצליח בבניו של יעקב. שיהיו בנים שתהיה להם גם את הפנימיות וגם את החיצוניות כמערכת אחת, משולבת ולא נפרדת. ברגע הכניסה ליצחק, נאמר על יעקב ‘כי היו ידיו כידי עשו אחיו, שעירות’ (בראשית כז’, כג’) הוא שם את השעירות, את אדרת החסרונות, מה שאומר שיעקב מוכן לשים את ידיו בעולם, הוא יפעיל את רצונות הקבלה שלו, כלומר הוא יתכלל בעולם.

“ויצא יעקב מבאר שבע; וילך, חרנה.
ויפגע במקום וילן שם, כי בא השמש, ויקח מאבני המקום, וישם מראשתיו;
וישכב, במקום ההוא. ויחלום, והנה סולם מצב ארצה, וראשו, מגיע השמימה;
והנה מלאכי אלהים, עלים וירדים בו. והנה יהוה נצב עליו,
ויאמר, אני יהוה אלהי אברהם אביך, ואלהי יצחק;
הארץ, אשר אתה שכב עליה לך אתננה, ולזרעך”.
(בראשית כח’, י’-יג’)

ישנן שתי סיבות ליציאה של יעקב מבאר שבע, האחת היא משום שרבקה שומעת את תוכניותיו של עשו להרוג את יעקב, והשניה היא מציעה זיווג. היציאה היא מבאר שבע, משלמות המלכות, שיושבים בה אברהם ויצחק, למצב חרנה. חרנה היא התפיסה היא של חרון אף, בה ליעקב יש את זכרון הרדיפה והכעס, וזה המצב הנפשי של היציאה לגלות. ביציאה הזו יש קבלה של המשימה, שמנוסחת ב’ויפגע במקום’. ‘ויפגע’ הוא בצירוף האותיות של ‘גע פיו’, שזו צורה של חניכה של נביא, ואז יש נגיעה בפה. נגיעה בפה היא שהשכינה יכולה לדבר דרך הפה, רוח הקודש נוגעת בו, כמו שנאמר בירמיהו א’: “וישלח יהוה את ידו, ויגע על פי; ויאמר יהוה אלי, הנה נתתי דברי בפיך”. כך ויפגע היא מתן יכולת הדיבור הנבואית, מתן השפה, באמצעות השכינה, ליעקב.

אומר בעל הסולם שענין פגיעה הוא ענין חלל פנוי. החלל הפנוי נמצא בנהי”מ, כל מה שמתחת ל’טבור’, ובכלים הללו לא מתפשט אור החכמה, אור החיים, אלא יש להם כח שלא לקבל. חלל פנוי הוא פנוי מנוכחותו, אבל יש בו את הזכרון, את הרשימו של האור שהתפשט, אולם המלכות המסיימת דחתה אותו, כדי להיות מסוגלת להגדיר את עצמה מול הבורא – שאני מגלה את החסרון שהבורא יצר עבורי, בהסתלקות שלו, ואני עושה בי חלל בתוכי, כדי שהוא יתפשט לתוכו.

כך ‘ויפגע במקום’ במקום שיעקב חשב שאי אפשר שתהיה שם קדושה, במיוחד בתפיסה של יעקב כיושב אוהלים, פתאום העולם שהוא יוצא אליו, שהוא עולמו של עשו, הוא מגלה שיש בו קדושה. יש בחלל הפנוי הזה קדושה שיעקב לא היה מסוגל לראות קודם. עכשיו כשהוא יוצא, משום שהוא שם את השערות על ידיו, את הצורך, הוא מגלה את הרשימו של הקדושה, של אור א”ס שיש בחלל פנוי. זה מה שעושה חלל פנוי בקרבו, ולכן הוא מקבל את היכולת לראות את העתיד, כי כל עתיד הבריאה הוא תיקון אותו חלל פנוי.

אומר בעל הסולם בפרי חכם, על התורה של הפרשה:
” ‘ויפגע במקום’, הרגיש חלל פנוי. ‘וילן שם’, בכח, שרצה להמתיקו [בכח אברהם]. ‘כי בא השמש’, דאידכי יומא ונקי גברא. כאומר, ‘יצא פלוני נקי מנכסיו’. ‘ויקח מאבני המקום וישם מראשתיו’. עצה אחרונה שלו היתה כי לקח את האבן הגדולה הכבדה, והשוה אותה לראש דמקוה [הוא הבין אותה כמו מטרת תיקון כל הבריאה], והמתקה אחרת לא היתה לו. ‘וישכב במקום ההוא’, פירוש, שעד כאן לא שכב, שע”כ לא היה לו פ”ד שנה, אלא פ’ אור בחבורת יצחק אביו, ולכן לא ראה קרי. ‘וישכב’ נוטריקון יש כ”ף בי”ת אותיות, דהיינו, ב’ תווין דתם ורשע ממש”.

עד היציאה של יעקב לגלות, כל מה שמילא אותו היו אורותיו של יצחק, שהוא היה כלול בהם, ומכיוון שכך, לא היה לו צורך בזיווג, לא היה לו חסרון לזה. אולם ביציאה לגלות, מסתלקים האורות, ויוצא החסרון לזיווג עם האור, לכן נאמר שהוא לא ראה עד עתה קרי. אז היציאה הזו מעירה את יעקב לחיות. המיניות של הצורך בזיווג עם האור, של רכישת כלים חדשים, מתעורר בו. כשהוא יוצא הוא צריך את הדיבור הנבואי, את כל האפשרויות של הרכבה של כ”ב אותיות, שהיא הדיבור כדי להבין את מקומו ואת תפקידו בעולם. כמו כן, עם הסתלקות האורות הוא מחפש את ההכרה של איך להחזיק את הזכרון של השורש שלו, של ארץ ישראל, בגלות, איך להחזיק בחלל הפנוי, בעולמות בי”ע, את הזכרון של אצילות.

היציאה של יעקב, יש לה מראשיתה את משימת איסוף הניצוצים הגדולים של האמהות, שצריך להוציא אותם מהגלות, מהשביה שלהן בקליפות.

“וישכב, במקום ההוא. ויחלם, והנה סלם מצב ארצה, וראשו, מגיע השמימה;
והנה מלאכי אלהים, עלים וירדים בו. והנה יהוה נצב עליו,
ויאמר, אני יהוה אלהי אברהם אביך, ואלהי יצחק;
הארץ, אשר אתה שכב עליה לך אתננה, ולזרעך”
(בראשית כח’, יא’-יג’)

יעקב נכנס למצב חלימה שבתוכה ישנה התגלות והבטחה של ה’ אליו, ועם יקיצתו הוא נודר נדר. ‘אם אלהים יהיה עמדי’. החלום הוא אחד משישים נבואה, ובנבואה של החלום ניתנים דברים אמיתיים ולא אמיתיים בערבוביה, והבירור של להפוך את החלום למציאות, הוא דרך הנדר. כלומר יעקב אומר: אם אכן מה שראיתי זה אמת, ואם אקבל סימנים שהחלום הזה אמיתי, אני אתן את אמוני בחלום. כל ידי הנדר הוא מביע אמון בחלום, ויש לו רצון ליצור ברית שתממש את החלום, כך הנדר כופה על הכח המדמ את האמונה או את ההתחייבות אל המציאות. לכן בנדר הוא פונה אל אלהים, כדי שיהיה לחלום מימוש בתוך המציאות. אם ביעקב יש את הצד של הויה, שזה הלימוד, התפילה והקשר של הפנימיות, עכשיו הוא מתחיל לחבר את ההויה לאלהים. אם כן, יעקב מוכן להתחייב כנדר עצמי, ומתחיל לקבל את האחריות וקנין הזהות שלו.

‘ויחלום והנה סלם’. אומר הזהר שסלם זה סיני (גם בגימטריא). מתוך היציאה של יעקב לגלות, שזה מימוש של חלק ממה שניתן לאברהם, ‘במה אדע כי אירשנה’ (על ידי הגלות), רואה את הסוף של זה, שזה הסולם, ואת קבלת תורה בסיני כאומה בעלת זהות. כמו גם שהתיקון יהיה ע”ד המדרגה ולא בבת אחת.

“ויאמר להם, הידעתם את לבן בן נחור; ויאמרו, ידענו.
ויאמר להם, השלום לו; ויאמרו שלום והנה רחל בתו, באה עם הצאן.
ויאמר, הן עוד היום גדול לא עת, האסף המקנה; השקו הצאן, ולכו רעו.
ויאמרו, לא נוכל, עד אשר יאספו כל העדרים”
(בראשית כט’, ה’-ו’)

יעקב שואל את רועי חרן ‘אחי מאין אתם’, שהיא ידיעת ההתקשרות של כל באי העולם, ומזכיר להם שכולנו מן האין. הוא קורא להם ‘אחי’, שזו הפעם הראשונה שהוא משמש בתפקיד שלו, כפי שהוא נולד – אח, ועליו לצרף אותם כאחים, אל תוך המשמעות של תיקון הבריאה. כלומר רק כשכל הכוחות האלו יאספו, נוכל לגלול את האבן, לתקן את הצמצום, את המלכות. והעתיד נקבע במפגש הזה, עם הופעתה של רחל. יעקב מקבל את הכח לגלול את האבן לשעתה, כדי להגיע לחיבור עם רחל, אבל הוא גולל אותה חזרה, עד בוא הזמן שיאספו כל העדרים. כך הוא זה המהלך של פרשת ויצא, הגלות, לאסוף ניצוצים, וחזרה, והכח של זיווג יעקב ברחל, קוב”ה ושכינתיה, באמצעות לאה, כל זה קורה כדי לאפשר את האיסוף של כל העדרים בגמר תיקון.

 

Facebook