פרשת ויקרא – על פרשת השבוע במשכן הכוונה

א) ר׳ אלעזר פתח, שאל לך אות מעם ה׳ אלקיך העמק שאלה או הגבה למעלה וגו’. מה בין דורות הראשונים לדורות אחרונים. דורות הראשונים היו יודעים ומסתכלים בחכמה עליונה, ויודעים לצרף האותיות שנתנו למשה בסיני, ואפילו הרשעים שבישראל, כגון אחז, היו יודעים באותיות חכמה עליונה, שהרי אמר לו הנביא, שאל לך אות וגו׳ ואם לא היה יודע חכמה עליונה שבאותיות לא היה אומר לו הנביא את זה, ויודעים, באותיות עליונות, הנמשכות מבינה, ובאותיות תחתונות, הנמשכות ממלכות, חכמה, להנהיג פעולות בעולם הזה (זהר ויקרא, מאמר ויקרא אל משה)

הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת ויקרא על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהוראתה ולימודה של הרבה ספיר נוימן אייל. לפרטים ורישום לסדרה החדשה ‘תפילה – מבט קבלי’  כאן  
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב

ספר ויקרא מסכם את כל ספר שמות, משמות של התגלות הבורא, עד האפשרות של האדם לרצות להתקרב, התקרבות שהיא לא משום הרקע החוטא שלו. “ויקרא אל משה וידבר הויה אליו מאוהל מועד לאמור, דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, אדם כי יקריב מכם קורבן להויה בן הבקר, מן הצאן תקריב בו את קרבנכם” (ויקרא א’,א’) החודש הזה מתחיל את פעולתו, כלומר ארך אנפין מתחיל את פעולתו לאפשר לבני האדם, להשתחרר מהעריצות של תפיסת המציאות שלהם, זו שאוסרת אותם, לא רק את האפשרות שלהם כהכרות, אלא את האפשרות שלהם להבין שלנשמתם יש מציאות אחרת לחלוטין. נאמר כי “והעניין שכל כמה שבני ישראל חשבו שמצרים הם שמעבידים אותם, ומטרידים אותם מעבודת ה’ מהזהות שלהם שנקבעת על ידי עבודת ה’ כל כך הם היו באמת בגלות מצרים. וכל הטרחה של הגואל היה כדי לגלות להם שיש רק כח אחד שנקרא ‘אני ולא שליח’ שאין כח זולתו, שזה תמיד היה אור הגאולה, כמו שמוזכר לנו בהגד של פסח”. הפסח מוגדר כ’קול דודי דופק’, זו הקירבה האינטימית ביותר, המקרבת ביותר, הקוראת לנו, גם אם הדבר היחידי שאנחנו מסוגלים לענות זה שאנחנו ישנים, אבל ליבנו ער. חלק מההתבוננות שמתבקשת עכשיו היא, שכל מה שמטריד אותנו ומעביד אותנו, ולא מאפשר לנו לכאורה לעשות את העיבוד של ההויה, לעשות את עבודת ה’, במידה שאנחנו חושבים כך, זו המידה שאנחנו באמת בגלות מצרים. המידה שבה אנחנו לא מבקשים ולא שואלים, וחושבים שיש איזשהם כבלים, ושזה לא הדיבור של הבורא אלינו, שאנחנו צריכים ללמוד, זו ההצעה העמוקה ביותר של פסח. שניתן לנו ומתאפשר לנו מחודש ניסן, שנהפך משנאן, מהשנאה, לחודש שמנשא אותנו, שיש ניסים המנשאים אותנו.

לתפיסה המודרנית מאוד קשה עניין הקורבנות שבפרשיות ויקרא, אך הזהר מבהיר כי עניין של קורבן הוא התקרבות. ההצעה של התורה היא שאנחנו מקריבים את הכח של מה שעשינו ממנו אלוהים אחרים, שזה הכח של תפיסת השליטה של בני אדם על הטבע, על חייהם, על מטרתם, והיא זו שצריכה להיות מוקרבת. רק על הבסיס הזה שאני מבין שעבדתי אלוהים זרים, ואני נותן את זה, אז אני יכול לקבל את הקירבה, אז אני יכול להתקרב אל אמת הבורא, או אל נוכחותו.

זהר ויקרא מתחיל באופן שבו נקודת התודעה שנקראת ‘משה’ מקימה את המשכן עפ”י הוראות ה’. משה עדיין לא רואה את המשכן כמו המקום שלו, כי אם היה רואה זאת כך, זה אומר שהיחס שלו אל הקמת המשכן, היא כמו ‘מעשיו’, לכן הוא יעמוד, עד שהוא ישמע את הקריאה להיכנס אל המרחב המקודש. ‘ויקרא’ נותן את האופנים שבהם אנחנו יכולים להתקרב, כל הצורות שכלולות בחיי אדם, במידה שהוא אדם. גם זה שרוצה להתקרב בלי הרגשת החטא הראשונית, וגם זה שמרגיש שהוא החטיא ורוצה לכפר, רוצה למצוא לעצמו מצע של שיח חדש. כך עניין ההתקרבות הוא מציאת השיח, מציאת השפה, מציאת הקול שיתחבר נכון אל הדיבור, כדי שהוא ייצא כשפה משותפת, שיש לה שיתוף. שיתוף מידת הרחמים במידת הדין, הוא השיתוף של עליון ותחתון, האפשרות של הכרה של התחתון בנוכחות של העליון.

הנוסח של ‘ויקרא אל משה’ בלי שיש לנו את מי הקורא, או את מי המדבר, הוא נוסח מאוד נדיר. כלומר שיש קריאה ומשה מאפשר לנו לומר שאנחנו יכולים לזהות מי הקורא. הזהר מלמד אותנו שכל יום יוצא כרוז, האם יש לנו יכולת של שפה שמבינה את מה שקורא לנו כדבר הויה? כאשר ר’ אלעזר פותח את הזהר ויקרא, הספר שמייצג את בינה, שהיא חיפוש ההתקשרות אל הבורא, שלא על בסיס הידיעה, היא רוצה לשמוע בתוך טבע ההתפשטות רצונו של הבורא, את הקריאה, או את הדיבור שקורא לכל נשמה להתקרב, הוא אומר במאמר ‘ויקרא אל משה’:
א) ר׳ אלעזר פתח, שאל לך אות מעם ה׳ אלקיך העמק שאלה או הגבה למעלה וגו’. מה בין דורות הראשונים לדורות אחרונים. דורות הראשונים היו יודעים ומסתכלים בחכמה עליונה, ויודעים לצרף האותיות שנתנו למשה בסיני, ואפילו הרשעים שבישראל, כגון אחז, היו יודעים באותיות חכמה עליונה, שהרי אמר לו הנביא, שאל לך אות וגו׳ ואם לא היה יודע חכמה עליונה שבאותיות לא היה אומר לו הנביא את זה, ויודעים, באותיות עליונות, הנמשכות מבינה, ובאותיות תחתונות, הנמשכות ממלכות, חכמה, להנהיג פעולות בעולם הזה.

חודש ניסן הוא בסימן של להעמיק את השאלה. הזהר מבקש מאיתנו להציב שאלות על כל מצב, ב’העמק שאלה או הגבה למעלה’ העמק לשאול זה העומק שבו אנחנו מוצאים את האמת גם על עצמנו וגם על ההשתוקקות ועל הכיסוף, מה שמאפשר לנו להגביה את עצמנו למעלה. האותיות הם סוד הכלים, האות היא הרושם שנשאר אחרי הסתלקות האור. הסתלקות עניינה כלפי עליון בינה, היא משאירה את מלכות אחרי התכללות, בידיעת ההסתלקות. שהאות יודעת ומודיעה את צורות האור, או את איכויות האור שהסתלקו ממנה. כאשר ר’ אלעזר אומר ‘שאל לך אות’, היינו אות ממש, כלי ממש, חסרון אמיתי לאור, שהוא יכול להיות נשא. כלומר ‘שאל לך אות’ עניינה הוא המסך, מרחב החיבור שבו ניתן לשמוע ולהבין את הדיבור, באופן שבו מתאפשר לי לקרוא בשם, או להגדיר, באמצעות נשמתי, מי הוא אלוהי. ‘אדם כי יקריב’ שואל לעצמו את אות האמת, מסך, כוונה, כדי שיהיה לו שיח, שיהיה לו פה סח. צריך קריאה ובקשה מעליון, אולם זה מתחיל מהתפשטות העליון, שקורא אל התחתון להקים מסך משותף. זה שאל לך אות.

ראינו בפרשות ויקהל-פיקודי, איך עולה התפילה, איך מתחברים כוחות בין ממונים ובין מלאכים, בין מה שמעל מסך, בין מה שמתחת למסך. אנחנו הולכים אל אותם שמות, אותיות של מבנה הקדושה, של השפה שלו, של הכוחות הפועלים. מצד האדם זה שאל לך אות, העמק שאלה, או הגבה למעלה. ועכשיו מגיעה ההיענות:
טז) ואז ההתנוצצות של אות י׳ מכה בהתנוצצות של אות ק׳. ויוצאת התנוצצות של אות ק׳ ומכה להתנוצצות של אות ר׳. ויוצאות כל אלו התנוצציות ומתחברות תוך ההתנוצצות של אות א׳ העומדת, שהיא מלכות המקבלת כל מה שביקר שהן חג״ת, וקול יוצא ומכה בכל אלו התנוצצויות האותיות יחד, כדי לצרפן יחד לסוד קריאה, התנוצצות דאות ו׳ בי׳ והתנוצצות הי׳ בק׳ התנוצצות הק׳ בר׳, והתנוצצות הר׳ בא׳, ומתחברות חקיקות התנוצציות של האותיות ואח”כ יוצאות לפעולתן, כי לאחר שההתנוצציות מתחברות, יוצא קול מביניהן, ומתחברות בסוד הזה של ויקרא אל משה. ומשה היה מסתכל כל אלו הימים שלא נכנס לאהל מועד, שהוא המלכות.
כשהאותיות האלו נפתחות ויוצא הקול, משה מבין אותן ואת ההזמנה שלהן לבוא אל אוהל מועד. שזה האופן שבו אנחנו צריכים לחבר את האותות ואת האותיות של הזמנים, של המציאות, כדי לשמוע מהם, לשאול את השאלה ולהגביה אל תוך התודעה של רוחניות אמיתית כדי להתקרב אל מי קורא אותנו ולשם מה – כשאלה מתמדת, כבקשה להתקרבות. זה הזמן לחבר את הזמן אל האותיות, אל המועד, אל משמעות השפה הנרקמת בין הבורא לנברא.

האפשרות של להקריב קורבן, או להתקרב, היא תחת ההגדרה של ‘אדם’: ‘ואמרת אלהם, אדם כי יקריב מכם קורבן להויה’ (ויקרא א’ א’), שזה הרצון והכוונה להגיע לקשר הזה. המטרה של כל לימוד צריכה תורה צריכה להיות, כדי לעלות איתה, לקשור איתה, כדי שהיא תוכל להיות מתוקנת בשורשה. הזהר אומר לנו מה הם האופנים של העליה, זה קודם כל לבקש אות, לבקש כלי מעליון. כלי מעליון מופיע בתנאי של שיתוף, של ההתכללות של מלכות בבינה. זה מה שיוצר את הכלי, העליה והירידה למקומה. אנחנו שואלים מתוכם אותיות או כלים שבהם נוכל לשמוע את הקריאה שלו ונוכל להשמיע את הבקשה שלנו. אנחנו שואלים כלים מעליון כדי להיות מסוגלים לשמוע את הקריאה שלו, וגם כדי להיות מסוגלים להשיב עליה. זה האופן שהזהר מנסה לקשור אותנו אל המשמעות של ‘ויקרא’.

בקשירת הפרשה לחודש ניסן ולפסח, צירוף של שם הויה בחודש ניסן הוא כסדרו, שזה אומר שיש התערותא דלעילא, שמנסים לעורר אותנו ומה שאנחנו צריכים לעשות זה לשאול כלים, שיהיו מסוגלים גם לשמוע וגם להכיל את ההתפשטות הגדולה של ארך אנפין, שאין לה דואליות, שהיא כולה רחמים, ושהיא פועלת בנו. זה הרגע במחזור האפשרויות שיכול לשנות באופן מהותי את כל המרחב והזימון של חיינו, אם משהו בנו מאפשר לנשמתנו ללכת אחרי הקול הזה, ולעלות לארץ ישראל, לאצילות. שזה שינוי תפיסה ושינוי מציאות מוחלט. כל הסיפור הוא הכנה לליל הסדר, הוא הכנה לצורך של היכולת שלנו להתכלל ב’יש’. ליל הסדר הוא החסרון שעולה כתפילה, כהודיה, כהלל, על זה שאנחנו מבינים שמשהו מנסה לכלול אותנו ב’יש’ האמיתי, באור.

פסח הוא הסיפור של יציאת מצרים, שעניינו לא היה רק להוציא את ישראל ממצרים, אלא זו ברירה שלא הייתה אפשרות אחרת, משום שמצרים, או הגלובליות של התפיסה התרבותית, או שיא התרבות של אז, הכוחות שהחזיקו את התפיסה, את אורח המחשבה, היו צריכים לעבור שינוי, ולמסור את המפתחות לערך אחר, לתפיסה אחרת של המציאות. לכן המועד שפותח ועושה את ראש השנה האמיתי של ישראל, הוא הפסח. הוא החסד של הזכרון, שתמיד נמצא שם הבורא, תמיד נמצא הכח של התכנית, האלוהות בדמות השכינה וההויה, נמצאת שם כדי להוציא את הכלים שלה, שזה האנושות כולה. הבורא ברא גם את המצרים, לא רק את ישראל, ולכן המאמץ הגדול הוא לחלץ את האנושות כולה.

Facebook