פרשת חיי שרה – על פרשת השבוע במשכן הכוונה

פרשת חיי שרה במשכן הכוונה

“אר”י, מטטרון שר הפנים, שהוא נער עבד מרבו האדון המושל עליו, הוא ממונה על הנשמה, להשפיע לה בכל יום מאותו אור שנצטוה להשפיע לה. והוא עתיד לקבל חשבון בכתב מבית הקברות, מיד דומה, מכל גוף וגוף, ולהראותו לפני אדונו. והוא עתיד לעשות אותו העצם לוז שאור, לבנין הגוף, תחת הארץ, ולתקן את הגוף ולהחיותו בשלמות הראוי אל גוף בלא נשמה, והקב”ה ישלח אח”כ הנשמה למקומה בגוף. והיינו אחר שבא לארץ ישראל” (הזה”ק פ’ חיי שרה, פס’ קנה’ מאמר ענייני תחית המתים)

הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת חיי שרה על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהוראתה ולימודה של הרבה ספיר נוימן אייל. לפרטים ורישום לסדרה החדשה ‘תפילה – מבט קבלי’  כאן  
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב

פרשת חיי שרה היא רגע הסתלקותם של שני האבות שהם המכוננים של האמונה, ושרה מייסדת את השושלת שתקרא ‘ישראל’. ישראל לא נקראים על אברהם, אלא על שרה כפי כתוב בפרשת, וישלח: “ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל, כי שרית עם אלהים” (בראשית לב’, כט’) כח השררה, לא בדיבור של כח, אלא בדיבור של השפעה, כך שרה היא הרחם של ישראל ולה חזון התיקון שלהם. זאת על ידי מופע התודעה האנושית המתקנת, שנקראת ‘ישראל’, שצריכה לשרות עם אלהים ואנשים, בחיבור וביחס ביניהם.

תמיד אנחנו מחפשים בהסתלקות של צדיק מה המורשת שלו, באופן שבו הוא משלים את משימתו, כך שרה מלמדת אותנו, שעם מותה ישנן שתי צורות של השלמה: האחת קורית בעקדה, היא משלימה את המשימה של לחבר את יצחק עם אברהם, כיצירה של ההמשכיות של המשימה האלוהית. וההשלמה השניה היא בקשירת גורלו של אברהם לקשור בארץ ישראל על ידי קנית אחוזת קבר. כך שרה גורמת לאברהם, או לדורות הבאים לעגון את עצמם לתוך ארץ ישראל. זאת אומרת שבקניית שדה לקבר, הסתלקותה בצורה מודעת, קושרת את שרה יותר אל המקום. לפיכך, שדה המכפלה הוא האפשרות שבו שרה מחלקת את עצמה כבינה, לתת מעצמה, מעוגנת עכשיו במציאות של העוה”ז. נראה את זה על ידי ההכפלה, על ידי ב’ ההין משמה שרי, שנתנה לאברהם ה’ והפכה לשרה, כלומר הקשר שבין בינה למלכות, בינה נותנת מתכונתה, גם בהסתלקותה, היא נותנת חיים למלכות.

זהר הפרשה מעלה את עניין תחית המתים בפרשה זו. אפשר לומר שחיי שרה הם חילופי המשמרות שבין אברהם ליצחק. כך הסתלקותה של שרה נותנת ליצחק את השם שאיתו הוא נולד בעקדה, וזה המשמעות של קץ-חי, הצירוף בתוכו גם קץ וגם חי, על ידי זה שהיא אומרת שהקץ הוא נתינת חיים, ולכן הוא מבשר מתחילתו את תחית המתים. המרחב הסופי של רצון לקבל לעצמו, של המציאות הגשמית, מקבל הרחבה, או חיים נוספים, התעוררות נוספת של אפשרות של תיקון, מה שלא היה אפשרי בלי האמהות, בלי המרחב המתווך של הבינה. שרה שהיא בינה , היא מרחב שמסוגל לרדת, להתפשט אל התחתון, לשים קץ לתסכול של המלכות לאור הרגשת המגבלה שלה, של איפה שהיא מגיעה לקיצה, ולהקנות לה חיים מחדש (תחית המתים היא לא מה שאנחנו מדמיינים לעצמנו, אלא מדובר בהתעוררות הרצונות שטרם תוקנו. אותם רצונות לקבל לעצמי נקראים ‘מת’, לכן תחית המתים היא התחיה שלהם).

בעת העקדה, עם ירידתו של יצחק מעל המזבח, קורית הסתלקותה של שרה, זה רגע שגורם לברכה:
“ויהי אחרי הדברים האלה, ויגד לאברהם, לאמר: הנה ילדה מלכה גם הוא, בנים לנחור אחיך, את עוץ בכורו וגו’ ואת בתואל ובתואל, ילד את רבקה” (בראשית כב’, יט’-כד’) כלומר ישנה פריה ורביה גם אצל נחור, אחי אברהם, שלא הלך לארץ ישראל, ואחרי העקדה אנחנו מתבשרים על לידתה של רבקה.

הפרשה מתחילה ב:
“ויהיו חיי שרה, מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני, חיי שרה.
ותמת שרה בקרית ארבע הוא חברון בארץ כנען ;
ויבא, אברהם, לספוד לשרה, ולבכתה. ויקם, אברהם, מעל, פני מתו;
וידבר אל בני חת, לאמר. גר ותושב אנכי, עמכם ;
תנו לי אחזת קבר עמכם, ואקברה מתי מלפני. (בראשית כג’, א’-ד’)

ההספד מקים את אברהם, כלומר ניתנת לו קומה שלמה, והוא מסוגל לדבר עם בני הארץ. זאת אומרת הוא מתחיל לדבר את התביעה שלו על הארץ. שרה הכריחה את אברהם, את הכח של החסד, להתקשר עם בני האדם בקביעות עם הפחדים שלהם, כדי לעזור להם לחזור חזרה לגן עדן. שזה לתקן את אי הידיעה העצמית של האדם הראשון. אנחנו רואים שאברהם מעדיף להתיישב בבאר שבע ושרה מושכת אותו לחברון. כלומר שרה מאלצת את אברהם לעלות אליה. אין הכוונה במיקום הגיאוגרפי, אלא זה מיקום של מדרגות ברוחניות. בתוך ארץ ישראל, הוא נמצא בסוף עולם בריאה ושרה בסוף עולם אצילות, והיא מושכת אותו אל החיבור הזה. ההסתלקות של שרה ועלית אברהם אליה, היא כמו בינה שמעלה את מלכות אל מקומה, היא מעלה אותו למקום החיבור, מקום שבו אפשר לומר שהנוכחות הקבועה הראשונה שתהיה להויה, או לתיקון של האדם בתוך המציאות, והיא תהיה תהיה בחברון, במערת המכפלה.

מערת המכפלה נחשבת הפתח אל העולם האחר. הפתח לעולם האחר נעשה דרך הסתלקות הנשמות. זו פעם הראשונה, על פני האדמה, נוצר מרחב שבו יש חיבור בין חיים למוות, בין משהו שהוא מוגבל וזמני, לבין משהו שהוא נצחי. זה החיבור הבלתי אפשרי, כמו שאנחנו אומרים ‘תחית מתים’.

אומר בעל הסולם בפרי חכם, על התורה, במאמר ענין הסתלקות הקדושים:
“עניין הסתלקות הקדושים הוא עליה במדרגה כידוע,
וזהו, “ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון”. דהיינו שנשלמו שנותיה וגו'”,
כלומר כל האורות ששרה הייתה צריכה להכניס אל העולם, מאור מקיף אל תוך אור פנימי, נשלמו.

“ז”ש, “ויקם אברהם וישתחו לעם הארץ, לבני חת”. ויחד עם גלוי זה, גילה להם הסוד,
“אם יש את נפשכם וכו’ שמעוני ופגעו לי בעפרון בן צוהר”.
ולולא שהיה אומר להם בפירוש שמו, וגם בקש מהם בהחלט,
לא היה עולה על דעתם אפשרות לדבר עם אותו הבזוי והשפל,
שהיה ביניהם עד אותו העת”
זהו היחס של לראות את האפשרות האלוהית באחר, זה מה שמגלה להם אברהם, היחס של החסד אל האחר, הוא תחית המתים במובנה העמוק ביותר, שמה שהיה חסר חשיבות בעיניהם, הוא בעצם מגלם את הפוטנציאל, את הבכח של מה שהוא מחזיק, הוא מחזיק את אותו שדה, שהאבות והאמהות ירצו להיקבר בו, כדי
שהוא יהיה השער אל החיבור, אל האלוהות.

אומר הזה”ק בפרשה, במאמר ענייני תחית המתים:
“קנה) אר”י, מטטרון שר הפנים, שהוא נער עבד מרבו האדון המושל עליו, הוא ממונה על הנשמה, להשפיע לה בכל יום מאותו אור שנצטוה להשפיע לה. והוא עתיד לקבל חשבון בכתב מבית הקברות, מיד דומה, מכל גוף וגוף, ולהראותו לפני אדונו. והוא עתיד לעשות אותו העצם לוז שאור, לבנין הגוף, תחת הארץ, ולתקן את הגוף ולהחיותו בשלמות הראוי אל גוף בלא נשמה, והקב”ה ישלח אח”כ הנשמה למקומה בגוף. והיינו אחר שבא לארץ ישראל.

וצריכים להבין היטב כאן, ענין העצם הנשאר בהקבר ואינו נרקב, אשר אומר כאן, שהמלאך מטטרון עושה אותו שאור לבנין הגוף. והנה חז”ל אמרו שהעצם הזה נקרא לוז, ואינו נהנה ממאכל ומשקה, שהאדם אוכל ושותה, ועל כן אינו נרקב בקבר כשאר עצמות. וממנו חוזר ונבנה גוף האדם, כשעומד לתחיית המתים. ויש להבין, למה נקרא לוז, ולמה אינו אוכל ושותה, ואינו נרקב בקבר, ומה יחוסו, שרק ממנו יבנה הגוף לעת התחיה.

וכן מבחינת נפש, נבחן כל גוף כמו העיר לוז, אשר הצדיקים הזוכים לקבל המוחין דקו אמצעי וגופם זוכה להשראת השכינה, אז נקרא גופם בית אל, תחת השם הקודם לוז, אמנם בחינת ג”ר של הגוף שלהם, שאין להם מה לקבל מקו אמצעי כנ”ל, לא נתקנו כלום ואינם נקראים בית אל, אלא נשארו בשם הקודם לוז. הרי שעצם הזה המיוחס לג”ר דג”ר נקרא לוז, דהיינו שנשאר בזוהמתו ואינו ראוי לשום תקון במשך שתא אלפי שני, כי המוחין דקו אמצעי אינם מפרנסים אותו. וזה שאמרו ז”ל, עתיד הקב”ה להחיות המתים במומם, שלא יאמרו אחר הוא. ועם הנתבאר מובן שסוד העצם לוז ה”ס המום שבגוף, שאינו יכול להרפא בשתא אלפי שני, בסו”ה מעוות לא יכול להיתקן וחסרון לא יוכל להמנות, וממנו יעמוד הגוף לתחיית המתים, כדי שלא יאמרו אחר הוא מצורתו שבא”ס ברוך הוא.”

מה הקשר של תחית מתים לארץ ישראל, להסתלקותה של שרה? העבודה בשיתא אלפי שני היא בצמצום ב’, ואנחנו לא יכולים לעבוד עם עצם תכונתה של מלכות. שרה, שמכפילה את ההין, אומרת שזה המקום שיש בו סיכוי לחבר גם המלכות עצמה בסוף שיתא אלפי שני, אל האורות המצטברים. אפשר לומר שהענין של חברון, המקום של החיבור של מערת שדה המכפלה, היא בעצם לחבר את התיקון של שיתא אלפי שני עם המטרה שלו. כל הענין הוא כדי לצבור גם תודעה וגם אורות כדי לתקן את עצם המלכות, את תכונתה עצמה. הברית הזו, בהסתלקותה של שרה היא הברית של שרה עם המוות והתחיה, זה חיבור ההפכים הבלתי אפשרי. זה הסרת העורלה של המות, והוא מקבל את המשמעות של התיקון, משום שהוא יאפשר את התחיה של העצמות, של הרצון, כפי שהוא, כדי שהוא יוכל לקבל את הג”ר, את האורות הגדולים ביותר. אז המורשת של שרה היא התקוה של כל הדורות שבגמר תיקון שלא ידח ממנו נידח, שגם הלוז, יכנס בסופו של דבר לתיקון ויקבל את האורות הנצברים לו, והשכינה תחזור למקומה, כך שהאנושות תוכל להיות בית למגורים משותפים, של הבורא והנברא.

Facebook