פרשת כי תבוא – על פרשת השבוע במשכן הכוונה

פרשת כי תבוא במשכן הכוונה

“ובאת, אל הכהן, אשר יהיה בימים ההם; ואמרת אליו, הגדתי היום ליהוה אלהיך, כי באתי אל הארץ, אשר נשבע יהוה לאבתינו לתת לנו. ולקח הכהן הטנא, מידך; והניחו לפני מזבח יהוה אלהיך. וענית ואמרת לפני יהוה אלהיך, ארמי אובד אבי, וירד מצרימה, ויגר שם במתי מעט; ויהי שם, לגוי גדול עצום ורב.” (דברים כו’, ג’-ה’)

הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת כי תבוא על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהוראתה ולימודה של הרבה ספיר נוימן אייל. המשכן התחדש בערכת לימוד דיגיטלית על חודש אלול, כהכנה לחגי תשרי  כאן  
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב

פרשת כי תבוא מתארת את ההכנה אל הכניסה לארץ ישראל, יום לפני השבת, לפני האלף השביעי. ‘והיה כי תבוא אל הארץ’ היא בתום שיתא אלפי שני, כאשר מגיעים לארץ אשר ‘הויה אלוהיך נותן לך לנחלה’. המצוה הראשונה, החיבור הראשון, היא ההכרה של מהי הארץ הזו, הרצון הזה, איזה פירות הוא נותן, והמעשה הוא ביטוי של ההכרה הזו “ולקחת מראשית כל פרי האדמה, אשר תביא מארצך אשר יהוה אלהיך נתן לך ושמת בטנא אל המקום, אשר יבחר יהוה אלהיך, לשכן שמו שם” (דברים כו’, ב’) המקום אשר הויה בחר לשכן שמו שם נקרא ‘שכינה’.

אחרי שעיבדת את האדמה, עיבדת את החיבור שבין הרצונות, בין המלכות לבין בינה, העיבוד נותן פרי. ‘ושמת בטנא’ אומר הבעש”ט: ט’עמים, נ’קודות, א’ותיות. אומר שהפרי נאסף בתוך המרחב והיחוד של שלושה קוים: בטעמים שהם התפשטות החכמה בנו, נקודות היא הסתלקות החכמה, ואותיות הם מה שנברא כתוצאה מהחסרון, שהם הכלים, כלי המלכות שמסוגלים לדבר. לכן הביכורים ניתנים בתוך הדיבור עם הכהן, שמייצג את הימין, את הגדלות והרוממות של העליון. הדיאלוג עם הכהן, עם הימין “ובאת, אל הכהן, אשר יהיה בימים ההם; ואמרת אליו, הגדתי היום ליהוה אלהיך, כי באתי אל הארץ, אשר נשבע יהוה לאבתינו לתת לנו, ולקח הכהן הטנא מידך; והניחו לפני מזבח יהוה אלהיך” (דברים כו’, ג’-ד’). אחרי חורבן בית המקדש, הכהן היה תלמיד חכם או הצדיק, שאליו מוסרים את הטנא, הכלי שהתפשטה בו החכמה והסתלקה ויצרה אותיות. לכאורה מדובר על שבועות, אבל פה מדובר על הביכורים של הראש, שזה קורה בראש השנה.

מתוך זה אפשר להבין מהי החשיבות שמיחס ר’ נחמן ל’לבוא אל תלמיד חכם’, אל הצדיק, בראש השנה. הצדיק הוא המקום שבו אנחנו עושים את הוידוי, ואחרי שהוא לוקח את זה מידנו, ניתן לומר “ואמרת לפני יהוה אלהיך, ארמי אבד אבי, וירד מצרימה, ויהי שם, לגוי גדול עצום ורב” (דברים כו’, ה’). אתה מביא כל מה שעבר דרכך, הגילויים שלך, העיבוד שלך, ההכרה במקום שלך, אתה מביא את הצורך שלך בחיבור, את הצורך שלך בעזרה, כלומר אתה הוא זה שמספר את הסיפור של נשמתך, שמתבטאת עכשיו בוידוי מול הכהן, שלא בכוחך עצמך גידלת את הפרי הזה, אלא הזכרון שאתה מביא, של כל הצורות שנעזרת בהן, כדי להגיע למודעות הזו ולהיחלצותה של הנשמה, ושל מערכת הנשמות בכלל.

בעל הסולם מקדיש את ההתבוננות שלו, או את החקירה שלו ב’כי תבוא’, במאמר סוד זיווג קוב”ה ושכינתיה, הוא עניין של בקשת הכלי, למצוא את הנוקבא, כי יחוד זקוק לנוקבא. בסופו של דבר כל הגאולות תלויות במצב הנוקבא או בפעולתה. כאשר אנחנו נכנסים לאלול, אנחנו נכנסים להכנה לגאולה, ויש לנו ארבע גאולות (מתוך פרשת וארא, שמות פרק ו’): “והוצאתי… והצלתי… וגאלתי… ולקחתי”. הגאולה החמישית, שהיא מופרדת, מדברת על ‘והבאתי’. בהתקיים ארבעת התנאים הקודמים, יש את התנאי החמישי שנקרא תנאי ‘והבאתי אתכם אל הארץ’. ארבעת תחומי הגאולה מגיעים לשיאם בידיעה של איך לבוא.

אומר בעל הסולם בפרי חכם, על התורה בפרשת כי תבוא:
“ובזה נבין איך איש מישראל שב לשורשו ונכלל בשכינה הקדושה, כי אין לך שום דבר מתגלה בעולם הזה, זולת על ידי זווג עליון, וכל עזר והנאה שאדם נהנה בעולם הזה, אם יודע שהשי”ת הוא הנותן לו והמשפיע, נמצא שנשמתו נקשרת בשכינה הקדושה, כי היא המקבלת מהשי”ת. ממילא גורם האדם זווג של קוב”ה ושכינתיה. אבל אם ח”ו אינו יודע האמת בזה, אלא תולה עזרתו במקרה (או בלי הכונה הזו), אז הוא מזמן את הקליפה וכו’. שז”ס ‘ושפחה כי תירש גברתה’.

כי בטרם שהבכורים מגיעים לידי הכהן, עדיין אין לו אלו-ה, משום שאינו מרגיש ואינו יודע שהשי”ת הוא העוזר והנותן, על כן מוכרח לומר, “הגדתי היום להוי’ אלקיך”, לאלקים של הכהן.

אבל לאחר שהגיע לידי הכהן, אז, “והניחו לפני מזבח ה’ אלקיך”, כלומר, שמשרה שפע קודש על המביא, עד שמשיב על לבו שהשי”ת, הוא העוזר לו בכל דבר. ואז [הוא מקבל את הזהות ואת האפשרות לומר שיש לו אלוה], “וענית ואמרת לפני ה’ אלקיך”, פירוש, שתוכל להעיד על כל הישועות, הן בכלל ישראל והן בפרטיותך, שהשי”ת הוא העוזר הכל, וז”ס העדות שמעיד המביא, “ארמי אבד אבי” וכו’, עד “ויתן לנו את הארץ הזאת”, שהיא ישועת הכלל. ואחר כך, “ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי הוי'”. כי הוא חש ומרגיש ומשיב אל לבו, שהשי”ת נותן לו כל זה. ואז מזווג קוב”ה ושכינתיה כנ”ל”.

אם נקשור את הפרשה לזמן הזה שבשנה, נאמר בפרשת כי תבוא ‘ארמי עובד אבי’. על מי נאמר משפט זה? על אברהם, שהשורש המשפחתי נקבע על ידי משפחת אברהם והיא הופכת להיות השורש שאליו כל האבות חוזרים, כדי להשיג את זיווגם. שאלת הפסח היא האם מתחילים ממשפחת אברהם כלומר מ’ארמי עובד אבי’, או ממשפחת יעקב שיורדת למצרים, מ’עבדים היינו’. ב’ארמי אובד אבי’ אין עדיין את התודעה של הגלות. לידת האדם משוייכת לראש השנה, אך לפסח משוייכת הזהות הנשמתית, שכבר יש לה הגדרה עצמית, והיא יודעת להבחין בין היותה משועבדת, או המבקשת לעצמה חירות. הגדת פסח מכריעה על ‘עבדים היינו’, כך היא מכריעה על לידת הזהות הנשמתית. בראש השנה מציינים את לידת האדם, היא הזהות הכולל של הנבראים ולא את לידת ישראל, או זהות מסויימת של חירות.

לידת האדם היא לידת ההכרה בבריאה, העולם הראשון ישנה הבחנה שכזו הוא עולם אצילות. לפניו ישנם צמצומים, עולם ניקודין, שבירות. מה שבורא קביעות זה עולם אצילות. לכן הנשמות שנולדות בתוך עולם אצילות, הן הראשונות שיכולות להבחין בבריאה. נשמות לא נולדות קודם אצילות. והנשמה מחפשת את הכלי שהחיבור ביניהם יאפשר לה את העדות. המחשבה של אלול היא של הנשמה שמחשבת את מסלולה לדודה, ‘אני לדודי’. אומרים ‘אשה עושה רצונו של בעלה’, הקריאה של רצון לקבל היא: שהיא מצייתת לרצונו, אבל בעצם היא עושה לו את הרצון, היא מעצבת, או בוראת את רצונו. זאת אומרת שהתפקיד של אלול זה לגלות את רצונו, ולפיכך יכולה להיווצר הדדיות כזו שרצונו זה רצוני ‘אני לדודי ודודי לי’.

Facebook