פרשת כי תצא – על פרשת השבוע במשכן הכוונה

פרשת כי תצא במשכן הכוונה

“כי תצא למלחמה על איביך; ונתנו יהוה אלהיך בידך ושבית שביו. וראית בשביה, אשת יפת תאר; וחשקת בה, ולקחת לך לאשה. והבאתה אל תוך ביתך; וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה. והסירה את שמלת שביה מעליה, וישבה בביתך, ובכתה את אביה ואת אמה, ירח ימים; ואחר כן תבוא אליה, ובעלתה, והיתה לך לאשה” (דברים כא’, י’-יג’).

הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת כי תצא על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהוראתה ולימודה של הרבה ספיר נוימן אייל. לפרטים והצטרפות למפגשי חברותות הפתוחים לקהל הרחב, במהלך אוגוסט-ספטמבר (בזום) לחץ כאן  
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב

פרשת ‘כי תצא’ זו פרשה שבה צריך לזכור את משמעות הזהר ביחס לתורה, כי אחרת הפרשה הזו היא בלתי נסבלת מבחינה מוסרית, משום שהיא טוענת להשמדה ללא הבחנה, של עם שלם שקוראים לו ‘עמלק’, היא מדברת על בן סורר ומורד שצריך להוציא אותו להורג, זאת אומרת שאתה מראש יודע לאן הוא יתפתח. העניין של האמירה של הזהר שמי שקורא את זה כפשוטו, בלי לחפש את מה שעומד מתחת, תיפח רוחו, נכונה במיוחד. אז כי תצא היא מהפרשות שמובילות אותנו אל הקריאה הפנימית הרוחנית. כי תצא מתחיל מהלך שקובע את הפרדיגמה של השדה. מה זה לצאת ולבוא, להיכנס ולצאת, לכן הזהר מתאר בפרשה את מסעותיה של הנשמה, וברור שאי אפשר לדבר על פנימיות, או על רוחניות בלי להילחם עליה. הנחת הבסיס היא שהמלחמה, היא לא רק על האופן שבו החיים צריכים להיות מוזנים, אלא את מה אתה רוצה להזין. רק כאשר אתה יוצא למלחמה, אתה צריך להכריז מי הוא האויב, וזה נעשה מאוד פרטי ולא כללי, משום שזה האויב שלך. כאשר אתה יוצא למלחמה בהגדרה שמשהו הוא באמת אויב, צריך לזכור שכם האויב הזה הינו חלק מהבריאה. לכן גם אותו יש להשיב.

כי תצא. למילה ‘כי’ יש שני מובנים: ‘אם’ או ‘כאשר’. כשאנחנו קוראים זאת כ’כאשר תצא’ הכוונה היא שההתעוררות ליציאה הינה התערותא דלעילא ואמרנו שהמלחמה היא על הפנימיות שלנו. כאשר אנחנו יוצאים להילחם על הפנימיות, המלחמה היא מול מה שאנחנו מגדיר אותו כרצון לקבל, שהופך להיות האויב שלנו, כי הוא מרחיק אותנו מעצמנו ומהקשר שלנו אל הבורא. אנחנו מדברים על רגע לפני הכניסה לארץ ישראל, אנחנו רוצים לצאת לכבוש הארץ, את אצילות, את התיקון, והמלחמה היא מלחמת חובה במובן של הגדרת חיים, המלחמה היא על הרצון, על הזריעה של הזרעים, או האורות של הנשמות שמתאימים לאדמה הזו, כך שהיא תצמיח משהו, כי מה שיושב שם כרגע זה קוץ ודרדר (צריך לשים לב לקרוא את זה בקונטקסט של הפנימיות). זרע האור שרוצה לשים את עצמו בתוך הארץ הזו, הוא משום ששם ישנה התאמה בין הנשמות לאצילות, ומה שגדל שם, לא גדל רק בשביל האדמה של הארץ הזו, אלא הוא גדל כדי להזין את כל העולם.

‘וראית בשביה אשת יפת תואר וחשקת בה’. ‘וחשקת בה’ כמו שכולם מתחילים את הדרך הרוחנית. כאשר אתה מביא אותה לתוך ביתך, לתוך הטריטוריה שלך, אתה גורם לה להתכער, היא מגלחת את ראשה ועושה את צפרניה, והיא עושה את כל הסממנים של הקשר. היא מסירה את שמלתה, כלומר את המעמד שלה. ואז היא יושבת בבית שלנו ובוכה את בית אביה, שזה גם האופן שבו היא מוצאת את עצמה יוצאת ממעמדה, יוצאת מעמדתה, יוצאת מכוחה, הכל מוסר ממנה והיא לגמרי בשביה. יש בנשמה, בראשית הדרך אי רצון, אך היא מסכימה להילקח בשבי, כך היא הופכת להיות גיס חמישי בתוכנו, והיא מתחילה לתור אחר הרצונות שלנו, כדי לראות מה אפשר להעלות חזרה לשורשו. כך הרבה פעמים, כאשר האדם ברוחניות מבין את הדרישה של הנשמה ממנו, הוא מתייחס אליה כמו אל האשה השנואה ורוצה לגרש אותה, הוא רוצה שלא לזכור אותה. על כך נאמר בפרשה ‘זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך’, כלומר אל תשכח מי זינב בך בנקודות החולשה, כאשר רצית להיכנס לשיכחה. כל מה שמקרר אותנו במסע של הנשמה, כמו שנאמר עלינו ‘עייף וידע ולא ירא אלהים’. אך הנשמה מעוררת על ידי הבכיה את החלק הזה, שקורא לאותו אדם לשוב איתה.

Facebook