פרשת משפטים – על פרשת השבוע במשכן הכוונה

“וכי ימכר איש: זה הקב”ה. את בתו, זו היא נשמה הקדושה. לאמה, להיות אמה משועבדת ביניכם בעולם הזה. בבקשה מכם, שבשעה שיגיע זמנה לצאת מעולם הזה, לא תצא כצאת העבדים, לא תצא מטונפת בעונות [ברצונות שירדה לתקנם], תצא בת חורין ברורה ונקיה, כדי שישמח בה אדונה, וישתבח בה, ויתן לה שכר טוב בצחצחות שבגן עדן. כש”א והשביע בצחצחות נפשך. זה ודאי כשתצא הנשמה ברורה ונקיה כראוי” (זהר משפטים, פס’ נד’, מאמר הסבא)

הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת משפטים על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהוראתה ולימודה של הרבה ספיר נוימן אייל. לפרטים ורישום לסדרה החדשה ‘תפילה – מבט קבלי’  כאן  
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב

נאמר כי מתן תורה שהיא פרשת יתרו, היא הפנים, ופרשת משפטים היא האחוריים, כלומר מה גורלן של הנשמות שלא עמדו בפנים, כלומר שלא הצליחו להשלים את תיקונן. אפשר לראות שאם פרשת יתרו, שמה לפנינו את האחריות שלנו, את השותפות שלנו, את המחוייבות הרוחנית שלנו כלפי עצמנו, כלפי האחר וכלפי העליון, הרי שבפרשת משפטים אנחנו רואים כיצד האדון, זה שציוה לנשמה לצאת למסעה, נשמה מיוחדת שהתחייבה לקחת על עצמה להיות חלק ממלכת כהנים וגוי קדוש, בתוך תנאי הברית, אם היא לא מצליחה לעמוד בהם, איך האדון, אדון כל הנשמות דואג לה דרך גלגולים ודרך כל מיני אמצעים, לתת לה את העזרה לממש את תכליתה ולהצליח. ויותר מזה איך הוא גודר את כל מערכת הנשמות לבל ידח ממנו נידח.

אם חלק מתפקיד ישראל הוא להתפלל, או לעמוד בפני בוראו כמלכו, כבעל ברית, או כבעל חוזה, הרי שעליו להיות נכון לעמוד למשפט. לכן נכנסים פה חוקי הנשמות, הדינים, ומהי צורת ההטהרות שלהן. הזהר יקרא לזה ‘עונשים’ או ‘הבחנות’, שקורות בעולם יצירה, כלומר היכולת להבחין בין מרחק וקירבה למטרה, שהיא זו שקובעת את המיקום והתיקון של הנשמה. הזהר ישתמש בתיאור מצבי הנשמה כבת מלך, אמה ושפחה. אומר הזה”ק בפס’ ז’, במאמר ‘כי תקנה עבד עברי’:
ז) בוא וראה, יש נשמה שנקראת אמה, ויש נשמה שנקראת שפחה ויש נשמה שנקראת בת מלך, כי כל אחת נקראת על שם המקום שנמשכה משם, או שנתגלגלה שמה [דרגת הנשמה היא על פי מקום מוצאה או על פי מקום השתלמותה, שזה המקום שמגדיר את מרחק ההשתלמות שלה מהתפקיד שלה]. וכאן יש איש, דהיינו ואיש אשר ימכור את בתו לאמה, שנאמר בו, ה’ איש מלחמה, דהיינו ז”א דאצילות ויש איש, שנאמר בו, והאיש גבריאל, שהוא בעולם הבריאה. והיינו שכתוב, וכי ימכור איש, שהוא הקב”ה, את בתו, היינו נשמה דאצילות הנקראת בת יחידה לאמה, שתתגלגל בעולם הבריאה, ששם בחינת גוף השכינה שנקרא אמה.
י) וכי ימכור איש: זה הקב”ה. את בתו, אלו ישראל, שהם מצד הבת יחידה, דהיינו ממה שנמשכו מן המלכות, נקראים בתו. ואם תאמר שיצאו לעתיד כמו אלו שיצאו ממצרים שהיו מצד העבד, שהוא מטטרון, שהם יצאו במנוסה ממצרים, על זה נאמר, לא תצא כצאת העבדים, וז”ש, כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון. כמו שהיה ביציאה מצד העבד מטטרון.

בפרשת משפטים אנחנו עומדים כעם ישראל שנמכר בכל הצורות שלו לגלויות שונות, לאובדן זהות, לשיעבוד. מה היא ההבטחה כלפיו? כל זמן שהנשמה לא השתלמה בנצחיותה, מצבה רע מפני שמשהו עדיין שולט עליה, שהוא לא מטבעה, כי טבעה הוא נצחי. אולם בפרשת משפטים, אנו רואים שיש לנשמות ישראל ולנשמות אומות העולם (בהתכללותן) מערכת הגנה, מעטפת של צורת צמצום ב’, של הרחמים, להגיע ולממש את הברית, את ההבטחה, או את השותפות.

בעל הסולם במאמרו סד. מתוך פרי חכם, על התורה, מסביר על מסעה של הנשמה ואיזה שמירה הוכנה לה, כל העולמות שהוכנו לנשמה והאפשרויות הניתנות בכל עולם ועולם:
“בעשיה השגה מצויה בסוד שארה, דהיינו מזון לקיום עצמו
[לתת תוקף לזה שיש לנו נשמה ולתת לה חיות, כדי לאפשר לה להמשיך הלאה]
מפני שאנשיה אין להם עולם תחתיהם להשפיע,
או שיכסה עליהם ולכן הם ערומים בלי שום לבוש, ותיקונם הוא חסרונם וגו’.
ביצירה, השגה מצויה בסוד “שארה וכסותה”, כי אנשיה יש להם גם כן עולם תחתיהם,
לכן לפעמים לוקחים לעצמם בסוד “שארה” ולפעמים בסוד “כסותה”
[לפעמים בחסרון, שזה נקרא ‘עונש’, ולפעמים בסוד כסותה שזה שכר] וגו’.
בבריאה השגה מצויה בסוד “עונה” [בסוד הזיווג],
בסוד “הבה את אשתי כי מלאו ימי ואבוא אליה” וגו’.
אבל למעלה מהם זיווג לנשמות ישראל וגו’ אז “ויצאה חינם”‘ וגו'”.

הבורא קורא לבתו ‘נשמה דאצילות’, אמה היא זו שהתגלגלה בעולם בריאה, שפחה התגלגלה בעולם יצירה, וגובלת בעולם עשיה. אלו דרגות ההכרה שיש לנשמה על מה משעבד אותה. בעל הסולם רומז שלנשמה אין דרגה נמוכה יותר משפחה, הכרת עצמה מתחילה משפחה, לא מעולם עשיה, אלא מיצירה. עולם יצירה היא הרגע שבו נשמה מתחילה להשפיע. כיוון שמדברים על צמצום ב’ ועל עולם בתוך עולם, מהרגע שג”ע של עשיה מתחברים ליצירה, או מלבישים את יצירה, אז הנשמה מתחיל להבחין איך לבנות לעצמה את שיעור קומתה.

בשיח המרכזי של סבא דמשפטים שמדבר על הרבה מאוד מצבי הנשמה. יש משהו בדיבור שלו, בחיפוש שלו שמעיד על שלושה דברים: הראשון הוא מאבק מאוד גדול כדי לחלץ את היכולת של הנשמות להיות מודעות להתחשבות, לנדיבות, לרחמים, להיות הבורא רחום וחנון, ולפרוש זאת בפני עולם הנשמות, בשיח שבינו לבין ר’ שמעון. הדבר השני הוא שסבא דמשפטים יש הומור עצמי. השחוק הוא מאוד ניכר, שנותן את היחס של הפרופורציה של הנשמה אל עצמה. הנשמה נבחנת בתוך משחק שבו היא מאוד נאהבת, שמשהו מאוד משגיח עליה. והדבר השלישי הוא היחס אל התורה. כלומר יש מסע של נשמות שעומדות לדין, והן עומדות מול האמצעי שניתן להן ביחס של אהבה, זו אהבה כלפי התורה כעלמה המסתתרת במגדל. אפשר לומר שהיחס של הנשמה לתיקונה, מאוד קשור ביחס שהיא מגלה את התורה שניתנה לה, כך היא משלימה את עצמה על ידי מתן תורה של פרשת יתרו. היא משלימה את המשפט שלה על ידי היחס שלה אל התורה, אל העלמה שמסתתרת, שמסובבת אותה, עד שהיא מצליחה להגיע פנימה, ויש איזה חיבור שלם שבעצם מגלה באותו הרגע שהכל היה משחק, והוא תמיד היה איתה.

“ואם אמר יאמר העבד, אהבתי את אדני, את אשתי ואת בני;
לא אצא חפשי. והגישו אדניו אל האלהים, והגישו אל הדלת,
או אל המזוזה; ורצע אדניו את אזנו במרצע, ועבדו לעלם”
(שמות כא’, ה’-ו’)

עלולה להיות עבדות כל כך עמוקה, שהיא מתאהבת בעולם הגשמי, אז ניתנת לה אפשרות ורוצעים לה בינה חדשה, רחמים חדשים, ‘הגישו אדניו אל האלהים וגו’ ורצע את אוזנו’, כלומר הבורא מביא את הנשמה להכרה מחודשת, שהעבד יחזור להכרה שהיא אל מי הוא עבד באמת, ‘ועבדו לעולם’.

כמו שנאמר בפתיחה, יש חסד מאוד גדול בפרשת משפטים, שהיא משלימה את השם, כלומר שמשלימה את הכלי, לכן בפרשה תופיע גם השבת, גם השמיטה וגם היובל, כמו מחזורי התיקון בכל המימדים שלהם, שזה הכל מחוזות הגאולה, מחוזות התיקון של הנשמה.

Facebook