פרשת נח – על פרשת השבוע במשכן הכוונה

פרשת נח במשכן הכוונה

” “צהר תעשה לתבה, ואל אמה תכלנה מלמעלה” (בראשית ו’, טז’) ריב”ש ע”ש אמר, צהר תעשה לתבה, שתהיה התבה מצהיר, כי יש בכל אות [כלי] עולמות ונשמות ואלהות, ועולים ומתקשרים ומתייחדים זה עם זה, עם אלהות, ואחר כך מתייחדים ומתקשרים יחד עם האותיות [הכלים] ונעשה תבה, ואחר כך מתייחדים יחודיים אמיתיים באלהות” (מתוך פרשת נח, עמוד התפילה, הבעש”ט)

הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת נח על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהוראתה ולימודה של הרבה ספיר נוימן אייל. לפרטים ורישום לסדרה החדשה ‘תפילה – מבט קבלי’  כאן  
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב

הזהר מסתכל על ‘אלה תולדות נח’ כמו על הספד על הכשלון המכוון, או המתוכנן של הניסיון האנושי. בסוף בראשית, פוגשים את נח כהשתלשלות הצורה האנושית, שכן הצליחה להשלים את עצמה, לאחר שהוא מוליד איזשהן תולדות, כלומר אחרי שיש בנים ובנות. ויהי נח, בן חמש מאות שנה; ויולד נח, את שם, את חם, ואת יפת” (בראשית ה’, לב’), כלומר נח יולד שלושה קוים, ואיך כל יחידה כוללת בתוכה את הנוקבא, ‘את’.

חודש חשון הוא החודש שבו מתחולל המבול, שהיא ההתחדשות שבאה דרך הדינים, דרך התפשטות קו השמאל, של חושך, של החסרון, וזה קורה מהעליון, לאחר נפילת המלאכים. כל פרשת נח, אם כן, מגלמת את הרשימות שישארו מהמבול, החשש של הכחדת העולם כפי שאנחנו מכירים אותו, והכחדת בני האדם. הרושם של האפשרות של הכחדה של האנושות, הינה מתוך התגלות גדולה, שלא היה מסך, לא היה רקיע שהפריד בין מים למים, והכלים לא יכלו להכיל את ההתגלות הזו. מר חשון מלמד אותנו לעבוד מתוך מציאות של חושך. אין בחודש חשון מועדים, אין הארות שקורעות מלמעלה את הצוהרים, את חלונות הארה אפשרית. זהו חודש של עבודה מאוד אינטנסיבית של התבוננות פנימית והקריאה של התבה, כפי שהבעש”ט מדבר עליה כעל עמוד התפילה:

“צהר תעשה לתבה, ואל אמה תכלנה מלמעלה” (בראשית ו’, טז’)
ריב”ש ע”ש אמר, צהר תעשה לתבה, שתהיה התבה מצהיר,
כי יש בכל אות [כלי] עולמות ונשמות ואלהות,
ועולים ומתקשרים ומתייחדים זה עם זה, עם אלהות,
ואחר כך מתייחדים ומתקשרים יחד עם האותיות [הכלים] ונעשה תבה,
ואחר כך מתייחדים יחודיים אמיתיים באלהות,
וצריך אדם לכלול נשמתו בכל בחינה ובחינה מהנזכר,
ואז מתייחדים כל העולמות כאחד ועולים ונעשה שמחה ותענוג גדול,
עד אין שיעור, וזהו תחתים שנים ושלשים וכו’,
דהיינו עולמות ונשמות ואלהות, תלת עלמין אית ליה וכו’,
וצריך לשמוע בכל תבה מה שאומר, שהשכינה היא עולם הדיבור,
מדברת והוא שושבינא לה ….
ומה אתה יכול לעשות כן, בוא אתה וכל ביתך אל התבה,
הינו בכל גופך וכחותייך תבא אל התבה.

החוש ששייך לחודש חשון הוא חוש הריח. הריח הוא החוש היחיד שלא היה מעורב בחטא עץ הדעת טוב ורע, בעוד ששאר החושים התקלקלו: הראיה, הטעימה, הנגיעה, כולם השתתפו בחטא האכילה. הריח עניינו הוא מלמטה למעלה, הוא הפך להיות החיבור שבין אדם, שמה שלא נפגם בו הוא רותם אותו כדי ליצר כח עליה, כמו התפילה שעולה מלמטה למעלה. הבעש”ט מדבר על עולמות, על נשמות ועל אלהות, שהתפקיד שלהם זה עולים ומתקשרים ומתייחדים זה עם זה, עם אלהות.

הבעש”ט קושר את הגדרת האדם מחדש אל התיבה כעמוד התפילה, אדם שיש בו כמו תיבת תהודה של הדיבור המשותף, שממנו יכולה לעלות תפילה, וממנו יכולה להגיע תודעה של עצמו ביחס לבוראו, ושל עצמו בתוך הבריאה. חלק מההגדרה שלו כאדם זה יכולת השיח, עפ”י אופני היחס, בקומה התחתונה, הנפש מתעסקת בעולמות, היא מתעסקת במבנה שהוכן ובמה שנעלם מהבורא בתוכו, כלומר גילוי החסרון. בקומה האמצעית היא הרוח שמתייחסת לקשר אל הנשמות, זאת אומרת מערכת היחסים שבין האוכלוסיה בעלי התודעה בתוכנו, וצורות חיבור שקשורות לנצחיות הנשמה. והקומה העליונה, שמייחסים אותה לנשמה, היא עסוקה במערכת היחסים עם האלוהות, שיש לו צוהר של אור חוזר.

הזהות של האדם מתחילה לקבל שמות שמגדירים את היחס שלה אל הבורא, או המשמעות שניתנת למערכת יחסים תקינה, וזה הופעת הביטוי ‘צדיק’. פתאום לאדם יש עוד מימד, לא רק של להיות, לשמור, לעבד, אלא של להצדיק. כלומר שנוצר קושי חדש של הצדקה, הצורך להצדיק, המאמץ להצדיק, כלומר שההסתרה הולכת ומתעבה. ‘צדיק’ זה יסוד. מתוך ‘צדיק יסוד עולם’ לומדים שבכל תיבה, אנחנו נקראים לכסות את עצמנו מפני המציאות כפי שרואים אותה, מציאות של זמניות או מציאות של מוות, או מציאות של בלבול, שזה כיסוי החכמה. ‘יסוד עולם’ זה כן שדרכו אנחנו יכולים לקרוא את מה שנעלם מאיתנו, כדי להתעלות. כלומר ‘צדיק’ מדבר על כיסוי מפני הדינים של משיכת החכמה. משום שהתודעה של המצדיק הופכת את זה לבניין של עולם, לבניין של התעלות.

אנחנו יודעים שנח נופל ממעמדו כצדיק, משום שהוא נשאר בתודעה עצמית, וחשב שהוא ממלא את רצון הבורא. נח שמע ‘ויאמר אלהים לנח, קץ כל בשר בא לפני’ (בראשית ו’, יג’), גם משה שמע זאת. ‘קץ כל בשר בא לפני’ זה הזמנה למשא ומתן עם הבורא על האנושות, לגרום למחשבה, לרצון של הבורא, לראות את האפשרות של התקיימות רצונו בתוך בני האדם, לשפוט אותם לפי שורשם ועתידם, ולא לשפוט אותם לפי נקודה מסויימת בזמן. לפיכך, בכל פעם שהבורא אומר ‘קץ כל בשר בא לפני’ מול יסוד עולם, זה הצהר שנפתח לצדיק ללמד זכות על בני האדם, כי אחרת זה נגמר לא רק בנפילתו של נח, אלא בנפילת דור שלם שנקרא ‘דור הפלגה’.

ויראו בני האלהים את בנות האדם, כי טבת הנה;
ויקחו להם נשים, מכל אשר בחרו.
ויאמר יהוה, לא ידון רוחי באדם לעלם, בשגם, הוא בשר;
והיו ימיו, מאה ועשרים שנה.
הנפלים היו בארץ, בימים ההם,
וגם אחרי כן אשר יבאו בני האלהים אל בנות האדם, וילדו להם:
המה הגברים אשר מעולם, אנשי השם”
(בראשית ו’, א’-ד’)

הזהר אומר שמדובר על אלו שממשיכים את האור האלוהי, זה מה שנקרא ‘בני האלהים’ של חוקי הטבע. לעומתם יש באדם שני כוחות, יש את הויה ויש את אלהים. ‘ויראו’ מעיד על השימוש בחכמה של אותם בני האלהים ‘כי טובות הן’. כלומר הכוחות ראו בתודעה של הבנות, כי הרי ‘אבא יסד ברתא’, אפשרות של התפשטות החכמה ועבודה נכונה איתה, אמצעי לחזור חזרה למעמדם, דווקא דרך הבנות, דרך הרצונות לקבל. כי הרצונות לקבל יכולים למשוך את אור ההתפתחות. אותם בני האלהים מייצרים את התשתית של החמס, של הנדסה גנטית, של שיבוטים, ערבוב מין בשאינו מינו, האופן שבו הידיעה שולטת על הרצון. הנדסה גנטית היא קביעה מראש של התכונות. את הידיעה הזו בני האדם מקבלים דרך הנפילה של הכוחות שנקראים ‘בני האלהים’, שמנצלים את מה שאמורה להיות ההתפתחות האנושית, לעניינם, וזה מגיע למצב שבו אף אחד לא יכול לראות, חוץ מאשר את האינטרס של עצמו, ואת כל האחרים כיוצרי רע, או כחומסים. כך, אחרי נפילת המלאכים עזא ועזאל, נראה את החזרה לתיבה, ומבול מציל את האנושות מהסללה הגנטית שנכפתה עליה, ואולי גם במידה מסויימת, הועדפה על ידה.

בינה, שמבטאת את הבחירה, וכשהיא אומרת ב’נעשה אדם בצלמנו כדמותנו’, יש שם תחרות על אותה משבצת, בין בני אדם למלאכים. אז צריך ללמוד איך הם יורדים, מה משמעות הנפילה של בני האלהים, כפי שמסביר אותם הזהר, כדי שנבין מה זה תרם מצד אחד, ואיפה זה עיוות מצד אחר, את המין האנושי. לא עצם הנפילה, אלא עצם זה שהם כפו את עצמם על בנות האדם. הרצון להשיב לעצמנו איזשהו כח שליטה שמטבעו לא שייך לנו. זה הרקע למבול, זה הרקע לחמס. בסוף פרשת נח מגיע הסיפור על דור הפלגה ונאמר ‘ויאמרו איש אל רעהו, הבה נלבנה לבנים, ונשרפה, לשרפה; ותהי להם הלבנה לאבן’ (בראשית יא’, א’-ב’) קודם הם לקחו מהטבע, וההבנה שלהם גרמה לתהליך שמתנתק מהטבע, שיוצר טכנולוגיה מלאכותית, שהיא הופכת להיות מקור הבלבול שלהם ביחס לשליטה במציאות. דור הפלגה הוא אחרי המבול, אבל יש שם הכרה בחשיבות השפה, בין השפה שיוצרת אחידות וכפיה, הכפיה שהתחילה מבני האלהים שכופים את עצמם על בנות האדם, על הרצון ועל הצורך. ועכשיו ניכר בשימוש של בני האדם, שכופים על הטבע את האינטרס שלהם.

זה המעגל של פרשת נח, שמסתיימת בדור הפלגה. ומתוך זה ‘ויפץ אותם’ ומשם מתחילים, מתוך התולדות וההשגה הזו, עם הזכרון הזה, יוכל להיוולד אברהם, שאברהם הוא חלק מפרשת נח, ונח הוא חלק מפרשת בראשית.

Facebook