פרשת נצבים – על פרשת השבוע במשכן הכוונה

פרשת נצבים במשכן הכוונה

“העדתי בכם היום, את השמים ואת הארץ החיים והמות, נתתי לפניך הברכה והקללה; ובחרת בחיים למען תחיה, אתה וזרעך”
(דברים ל’, יט’)

הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת נצבים על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהוראתה ולימודה של הרבה ספיר נוימן אייל. לפרטים ורישום לסדרה החדשה ‘מה למעלה מה למטה’  כאן  
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב

“ראה נתתי לפניך היום, את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע. אשר אנכי מצוך, היום, לאהבה את יהוה אלהיך ללכת בדרכיו, ולשמר מצותיו וחקתיו ומשפטיו; וחיית ורבית וברכך יהוה אלהיך, בארץ אשר אתה בא שמה לרשתה” (דברים ל, טו’-טז’)

“העדתי בכם היום, את השמים ואת הארץ החיים והמות, נתתי לפניך הברכה והקללה; ובחרת, בחיים למען תחיה, אתה וזרעך” (דברים ל’, יט’)

לפרשות ‘כי תצא’, ‘כי תבוא’ ו’נצבים’ יש מכנה משותף מאוד ברור, לכאורה. גודל השעה מורגש, עומדים על סיפה של הארץ. המדרש אומר שפרשת נצבים הייתה צריכה להיות הפרשה הראשונה של ספר דברים, כי היא מעיין מעמד מתן תורה. אנחנו קוראים במשנה תורה, זה אומר שאנחנו נצבים ברגע שמממש את כל הסיפור של התורה. לקח הרבה דורות וגלגולים, כדי לעצב את האפשרות של האנושות ושל הנשמה להיות בלבוש כזה, שישנו דיאלוג וישנו רצון שמאפשר לה לשמוע. כל זה משום שנלחמנו והעלנו אותה למקומה, שזה ארץ ישראל, שזה עולם אצילות, עולם שבו יש קביעות של שמיעה ושל תגובה, כלומר של שיח.

הר עיבל והר גריזים זו צורת המעבר שבה ישראל היו צריכים להחזיק גם ימין וגם שמאל. הר גריזים זה מין המחזה של אופן הניצבות של קבלת התורה, שאנחנו לא רק נצבים בגבורה, בכפיית השמאל, בלב אחד, כפה עליהם הר כגיגית, אלא זה היכולת לצאת מהקימוט של הכפיה בארץ ישראל ולהתייצב, כלומר עלינו לקחת על עצמנו את כל צורות הבחירה. הלווים למעלה והשבטים למטה, בעצם מדגימים את קבלת התורה באופן אקטיבי, מבחירה. המשמעות של הר עיבל והר גריזים היא היכולת למשוך, לתת תוקף לאור כשהוא בתוך כלי. הר הקללה והר הברכה, זה עימוד פנימי, זה מעמד של נשמות ושל הכרות שהן כבר לא בכפיה. הן מדברות את כל המסע של המקרא כולו. הקללה היא מתוך הניסיון של השימוש של רצון לקבל לעצמו, שהוא מנותק מהימין. מי שעושה את ההכרעה הוא האדם. התודעה שלו משנה את צורת הפעולה של קללה ושל ברכה ומחברת אותם לכדי אחדות אחת ואומרת ‘אין אתר פנוי מיניה’, אין אתר פנוי ממנו. האופן שאני מחבר את זה, זה האופן שאני מחבר את הקללה והברכה. זה תיקון של הר סיני, כי הר סיני מתחולל במדבר וגריזים ועיבל מתחולל בארץ ישראל. מעמד הר גריזים זה כבר אחרי השואה, באותו רגע שהם עומדים בכניסה לארץ ישראל, לכן כאשר קוראים את הקללות, אין שם קללה שמתארת משהו שלא עברנו. במיוחד הקללה של הפחד התמידי שבו אנחנו חיים, כי אנחנו מפחדים מהדברים הלא נכונים.

פרשת נצבים נקראת ‘פרשת התשובה’, לא רק במובן הפרטי, שמישהו מרגיש או יודע את חטאו, או את האופנים שבהם הוא פעל, אשר מהם הוא צריך לשוב. תשובה מתרחשת רק מול ה’. אין תשובה שהיא ביני לביני, או ביני לבין מישהו אחר, שהיא לא תחת החסות הפנימית של ‘שב עד ה’ אלוהיך’. נאמר ‘שב עד’ ולא ‘אל’, משום שהתשובה היא שלב ראשון בתוך המהלך הגדול הזה. בתשובה ישנה התנועה העמוקה והטבעית של הבריאה לשוב לשורשה, להשיב מה שביכולתנו ומעשה ידינו, את הרצונות שלנו, את המלכות, את הה’ לגבי ו’. התשובה היא הכח והתנועה שניתנה לאדם, לא רק כחוטא, אלא כתנועה שמתארת את השתלמות הבריאה כולה. נאמר לנו שתשובה נבראה מטרם בריאת העולם. כשאנחנו מדברים על ‘בראשית ברא אלהים’ אנחנו מדברים על מחשבת הבריאה, כרצונו להיטיב לנבראיו, והיא בוראת את ההיפך ממנה. היא כולה להשפיע והיא בוראת רצון לקבל. אין משהו בבריאה שהוא לבד מרצון לקבל, זאת אומרת ישנן דרגות של הכרה בהיפוך והתיקון של ההיפוך מההשפעה.

בתשובה ישנן שתי צורות: של האופן שבו האור רוצה להשיב את עצמו להתפשטות בכלי, שזה להשיב ו’ על ה’, והאופן שבו מתעוררת תשוקה וצורך ומגמה של התעוררות, שזה להשיב ה’ לגבי ו’, כלומר התעוררות הרצון לגבי אפשרויות החיבור שלו, וההיפוך של עצמו, כדי להשלים את עצמו אל חיבור מלא יותר, חיבור של דבקות אל הבורא. תשובה מגדירה את מערכת היחסים שבין זעיר אנפין ומלכות, ובראש השנה היא האופן שמלכות חוזרת למצב השורשי שלה. בשורשם, שני המאורות, השמש (זעיר אנפין) והלבנה (המלכות) הם באותו הגודל, באותו הטבע. במהלך שיתא אלפי שני נאמר כי המאור הגדול יהיה ליום, והמאור הקטן יהיה ללילה, אולם בגמר תיקון גודל הלבנה יהיה כגודל השמש והם יאירו יחדיו. כאשר מדברים על תשובה, זו גדלות הנוקבא. תשובה זו היכולת של בינה לעבוד ישירות עם מלכות, כדי שמלכות תבנה את זעיר אנפין. אבל כאשר מלכות עובדת עם זעיר אנפין, היא מסולקת מהאפשרות של יחסים ישירים עם בינה. בראש השנה ישנה האפשרות ליחסים ישירים בין בינה למלכות, שה’ חוזר לו’ והו’ חוזר אל שורשו. בנין המלכות מתחיל בקטנותה, מנקודה בחזה של זעיר אנפין, היא גדלה משם דרך החסדים של זע”א, ומגלה את טבעה שהוא חכמה. כיוון שהתשובה קשורה בבינה, היא כח הבינה, היא כח ההשבה, היא תמיד תהיה מחוברת בהתגברות, לא רק בהתגברות האישית, שזה מלמטה למעלה, אלא בהגברה של התפשטות החסד. התגברות מעל הדעת מאפשרת את התגברות החסד בעולם. זה הקשר שבין הפרט (לא פרט כפרט, אלא כקבוצה עובדת) היא הופכת להיות הכלי שבה יכולה להיות התפשטות מלמעלה למטה, של הגברת החסדים בעולם.

אם כך, תשובה לא מניחה חטא, כי היא אומרת שעצם הבריאה היא כולה בריאה של זמן, זאת אומרת של הזמנות, של תהליכים שעניינם להשיב את הנבראים, את התודעות לשורשם, לחיבור של השורש המשותף. אין שם הנחת עבודה של חטא, אלא ישנה הנחה שכל הבריאה זו תנועה של השלמה, של השתלמות. ונוסף לזה יש את האפשרות של תשובה מחטא. כלומר שיש הכרה שהתרחקנו בכלל מהחיפוש של לשוב לשורשנו, ואנחנו כל כך אחוזים ולכודים בתוך התפיסה של רצון לקבל. כשאנחנו רואים את זה, תשובה על זה, זה להימלט מהשפה שלוכדת אותנו בתוך ההחטאות שמחזירות אותנו לאותו מקום, כדי לצאת לאפשרות של הסיבה האמיתית של הבריאה, שזה להשתלם ולשוב לשורשנו. יחד עם התשובה, לפני הבריאה, נאמר לנו שנברא ישראל, שזה בעיה שקצת קשה לעכל אותה, כי אנחנו מסתכלים על ישראל הגשמי, גם כשאנחנו מסתכלים על ההיסטוריה שלו. אז יש לנו את ישראל, את התורה ואת התשובה, כמקדימים, זאת אומרת שהם כולם לפני ההחטאה של הארץ שהפרידה בין אמצעי למטרה, שזה עץ עושה פרי, במקום עץ פרי שעושה פרי, בעצם כל מה שאנחנו מחפשים זה מערכת התאמה בין אמצעי למטרה. אז התשובה יש לה את הענין שהיא מעוררת אותנו להסתכל מה החטאנו, והיא גם מזכירה לנו שהשיבה היא הידיעה שהחמצנו את הדיאלקטיקה של מערכת היחסים בין בורא לנברא, ואנחנו רוצים להתקין אותה מחדש.

אז החטא הוא אימננטי לרצון לקבל, כשהרצון לקבל מתרחק, כך הוא אימננטי לבחירה החופשית. אם הבורא רצה לברוא נברא בעל בחירה חופשית, אזי אפשרות החטא נמצאת בתוך הבחירה החופשית, כלומר הוא הכין לנברא את הדרך חזרה, את דרך השיבה. התשובה היא לא בהכרח דורשת חטא, אבל ישראל, כדי להביא את זה לעולם, כדי למשוך את התשובה עד הממשות של העולם הזה, היו צריכים ליפול בחטא, דווקא מהמקום הכי גבוה שלהם, כדי להראות את אפשרות התשובה. וכל זה מתקשר אל יג’ מידות הרחמים, אל יום הכיפורים. יום הכיפורים מתקשר למתן תורה שניים. תורה שניה ניתנה לא בשבועות, אלא ביום הכיפורים. נשאל איך יתכן שישראל, שהיה להם גילוי לאומה, של הבורא, שכ”כ מהר הם עושים את עגל הזהב? ומה הקשר לבריאה? כאשר ניתנה תורה לישראל, הם ראו את המרחק בין מצבם לבין מה התורה מאפשרת להם להיות. זה הרגע שבו ישראל נהיה מעניין לסיטרא אחרא, משום שיש להם משהו בעל ערך, שיש בו אורות עצומים, ולכן יכנס הפיתוי שירצה למשוך את הקדושה מישראל. ברגע מתן תורה זה היה רגע של גן עדן שבו הם השיגו את עץ החיים, תורה זה עץ החיים. ברגע שישראל חטאו בחטא העגל, הם הכניסו את אפשרות התשובה לעולמות, ולכן הם קיבלו את הגילוי של יג’ מידות הרחמים, כי זה היה הרגע שבו אורו של ארך אנפין התחיל להתפשט מעצמו, דרך פרצוף אבא ואמא לישראל ולאומות העולם.

Facebook