פרשת קֹרח – על פרשת השבוע במשכן הכוונה

פרשת קֹרח במשכן הכוונה

“וע”כ צריכים הלוים להטהר ואז נכלל הכל בימין, והעולם אינו נפגם, ומשום זה כתוב, ועבד הלוי הוא, הוא השלים את צד השמאל, הוא השלים פגם העולם. ואפילו אותו צד צפון שהיה חסר בעולם כשברא הקב״ה את העולם, השלימו ג״כ הלוים, כי הלוים בארון השלימו הכל. מהו בארון. היינו באותו משא שהיו נושאים במשכן, בעת נסיעת המשכן, נשלם על ידיהם כל פגם ההוא” (זהר קֹרח, פס’ לח’, מאמר ‘ועבד הלוי’).

הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת קֹרח על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהוראתה ולימודה של הרבה ספיר נוימן אייל. לפרטים ורישום לסדרה החדשה ‘תפילה – מבט קבלי’  כאן  
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב

פרשת קֹרח הינה בתוך ספר במדבר, ממשיכה את מסע בירור התיאום שבין הנברא לבורא. כל ספר במדבר הוא הוא ספר הלויה, שבו השמאל מעלה את הכרת הרע, הוא מברר את כל ההפרעות, בכל המישורים שיש בעם ישראל להבין או לישם את התאמה לתפקידו, את ההתאמה למחשבת הבריאה ואת ההתאמה לתורה. את בירור ההתאמה בין ישראל לתורה ראינו בחטא העגל ושבירת הלוחות הראשונים, את ההתאמה לארץ ישראל וצורת העליה הרוחנית ראינו בחטא המרגלים, שהוא העמוק ביותר וקובע את שנות הגלות של ישראל. ופה, בפרשת קֹרח מגיעים אל אי יכולת התיאום שבין משה לדורו, והאופן שבו מתבטא רצונו של הבורא כלפי ישראל. ופרשת בלק, בהמשך, תייצג את חוסר התיאום שבין ישראל לאומות העולם. אצל קֹרח יש ענין שהולך עד לתפיסה האנושית את הסיבות הראשוניות את הבריאה, הפרשה קושרת את תיקון הבריאה עם מטרת הבריאה, את המעבר מחושך לאור דרך תיקון הבריאה על ידי תודעת נשמת ישראל.

נאמר בספר היצירה כי בחודש תמוז, התיקון מתמקד באות ח’ והחוש הקשור לחודש זה הוא חוש הראיה. בפעם הראשונה שנזכרת האות ח’ בפרק א’ בבראשית, היא במילה חושך “בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. והארץ, היתה תהו ובהו, וחושך על פני תהום; ורוח אלהים, מרחפת על פני המים. ויאמר אלהים, יהי אור; ויהי אור. וירא אלהים את האור, כי טוב; ויבדל אלהים בין האור ובין החשך. ויקרא אלהים לאור יום, ולחושך קרא לילה; ויהי ערב ויהי בקר, יום אחד” (בראשית א’, א’-ה’). תוהו ובוהו מתקשר לצמצום א’, וחושך מתקשר כבר לצמצום ב’, לאופן שבו בינה מתפשטת לתוך מלכות ומחשיכה את ראיתה. כלומר שמקודם היה החושך והלילה. וההתייחסות אל החושך הוא כאל אמצעי העבודה, זה האופן שמלכות מגלה את חסרונותיה ביחס לעליון. החושך, אם כן, מצב השמאל הוא כאשר אורותיה של המלכות נקפאים ללא השיתוף של הימין (לאחר שבינה התפשטה לתוך מלכות היא חילקה אותה לימין ושמאל), והוא בסיס מחלוקת קֹרח, שמגיע עד לראשית הבריאה. כשמדברים על חוש החודש, הראיה, אין המדובר על החוש הגשמי, אלא על החוש הרוחני, שעיקרו הוא לראות ולהכיר את האור. ראיה רוחנית הוא כלי היראה ומשתייך למערכת היחסים של המלכות עם בינה.

בזמן התיקונים, שהוא זמן השכינה, במהלך שיתא אלפי שני, טרם גמר תיקון, אנחנו עובדים תחת צמצום ב’, שזה האופן שבו הכלים, צורות התודעה, הנשמות, עובדות בהתכללות בבינה, מה שכולל בהכרח הכרה במדרגות, הכרה בתוקף של מדרגה עליונה השרויה בתוך המדרגה התחתונה, וההכרה שקו אמצעי הוא היחודשבין ימין ושמאל, כאשר החסדים, הימין, הג”ר, שולטים על חכמה, על השמאל, שהוא הגוף. כך נבנה קו אמצעי, כאשר השמאל הוא תחת שליטת הימין, כלומר החסדים מלבישים את החכמה ואף שולטים בה. ישראל, נקראים ע”ש קו אמצעי, כי העבודה שלהם היא עבודת היחוד. כלומר שהנטיה הטבעית שלהם היא מחלוקת. ההתגברות על המחלוקת שנוצרת בין שמאל לימין, היא זו שמאפשרת יצירת מציאות חדשה, כזו שיש לחסדים ולגבורות שיתוף פעולה, עם מטרה משותפת. קֹרח אינו איש נחות מדרגה, אלא להיפך, הוא בעל השגה ואף בעל כח נבואה. הוא אינו רוצה את העבודה על סדר המדרגה, מבחינתו ישראל כבר בגמר תיקון, שכן כולם עמדו במעמד הר סיני, ולא צריך היררכיה. כלומר מחלוקת קֹרח מתקשרת לראיה של עיגולים ויושר, האמירה של קֹרח ‘כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה” (במדבר טז’, ג’) מדברת על שיויון שקיים בגמר התיקון, ללא הירככיה, ואילו במדבר היה צורך בעולם הקו, ביושר, כלומר בהיררכיה כפי שמייצג מטה אהרן באמצעות הציץ, פרח והשקד. קֹרח התנבא, הוא רואה שממנו יוצא שמואל הנביא, שמממש את התפיסה של קֹרח, שהיא ביזור ההיררכיה הרוחנית, אך ההבדל ביניהם הוא שמחלוקת קֹרח ועדתו קורית במדבר, בעוד ששמואל מתהלך בתוך ארץ ישראל, הוא מבקש לשטח את ההיררכיה ומפרק את הכהונה שהייתה נגועה בשחיתות. שמואל יוצר התחדשות, הוא סובב בכל ישראל, כלומר עיגולים, שאין בהם הבחן, כדי להחזיר את סדר הקו מחדש.

קֹרח לא הבין מדוע הכהנים ממשיכים לשרת בקודש לאחר שחטאו בחטא העגל ואילו שבט הלוי, שלא השתתף בחטא, אינו משרת בקודש. ראית האמת של קֹרח היא חלקית, פירוש החזון שלו (שמואל) נעשה בכלי נטול יראה מפני שותפות הבורא בהיסטוריה, וכך קֹרח מטיל על משה את פגם ראייתו, בספק שמשה פועל מדעתו. השאלה של קֹרח ‘ומדוע תתנשאו, על קהל יהוה’ (במדבר טז’, ד’) היא שאלה מאוד מודרנית של מה המיקום של האינדיבידואליזם בתוך המערכת הזו? איך מגדירים את הרגשת היחיד שלי, של האני, שמופיע בתוך הגדרת האגו שלי? ואיפה יכולה לבוא לידי ביטוי הצורה של היחיד? כל השאלות הללו מגיעים עד לשאלה ‘מדוע אני לא יכול ללמוד לבד בבית עם הספרים, וצריך קבוצה ורב?’, כלומר השאלה הזו של הפרט, שרוצה להיות מסוגל להתקרב לקדושה, תעלה ביתר תוקף בישראל של דור אחרון. תמיד כאשר אנחנו שואלים למה אני? או מי זה האני העובד? זו שאלה שיש בה נגיעה אישית וצריכה תיקון. התיקון הוא לעבור אל הפרט שמוגדר רק על ידי הכלל, משום שאין לו הגדרה אחרת, ורק כך הוא יכול להתקרב לקדושה.

אומר בעל הסולם באגרת סא’, מתוך אגרות הסולם: “ואל יעלה על דעת מי שהוא, שאין האשמה בו, וכמו שכתוב (במדבר טז, כד) “האיש האחד יחטא וכו'”. כי האמת אני אומר במר נפשי אשר כולכם חייבים בדבר הזה, וכזאת שמעתי מאדמו”ר ז”ל מקאלישין שהקשה על הכתוב (ע”פ במדבר יז’, ה’): “ולא יהיה עוד כמחלוקת קורח ועדתו וכו'”, כי לא נתקיים ח”ו זה הפסוק, דעדיין מצוי מחלוקת וכו’. ותירץ, דכוונת הכתוב אשר במחלוקת קורח ועדתו היה משה רבינו ע”ה כולו זכאי, וקורח ועדתו כולו חייב, והבטיח לנו הכתוב אשר בין ישראל עצמם לא יהיה עוד מחלוקת כזה שהאחד יהיה כולו זכאי והשני כולו חייב, אלא כן שני הצדדים חייבים ובאים במחלוקת מאז והלאה”.

בזהר הפרשה במאמר ‘ועבד הלוי’ נאמר:
לח) וע”כ צריכים הלוים להטהר ואז נכלל הכל בימין, והעולם אינו נפגם, ומשום זה כתוב, ועבד הלוי הוא, הוא השלים את צד השמאל, הוא השלים פגם העולם. ואפילו אותו צד צפון שהיה חסר בעולם כשברא הקב״ה את העולם, השלימו ג״כ הלוים, כי הלוים בארון השלימו הכל. מהו בארון. היינו באותו משא שהיו נושאים במשכן, בעת נסיעת המשכן, נשלם על ידיהם כל פגם ההוא.
לט) ועבד הלוי הוא, הוא יורה למעלה בשמאל, היינו שמתקן השמאל למעלה. הוא, יורה שנכלל בימין. עוד הוא זה עתיקא, שהוא כתר. שעבודתו ותקונו מגיע עד הכתר. כי הוא יורה על נסתר. אם לא היה נמצא דין בעולם, שה״ס תקון של הלוים, לא היו בני אדם יודעים אמונה העליונה, ולא היו בני אדם עוסקים בתורה, ולא נתקיימו מצות התורה, ועבודה שלמה הנמצאת בעולם למלך הקדוש, מי עושה אותה, הוי אומר, הלוים.
זהו לימוד לקֹרח, על המשמעות ועל העומק של עבודת הלוי, עד כמה זה קשור בבריאה ועד כמה זה קשור בעצם התיקון.

אם כן, כל ענין קֹרח אינו כדי לספר על ראש שבט אחד שהיה לו ויכוח עם משה, אלא הוא בא להעיד על הכלל. הויכוח הזה הוא ויכוח לדורות, בכל דור תעלה השאלה ‘האם תמנו לגוע?’, שזו אינה שאלה מתנצחת אלא מביעה יאוש מאוד גדול, היא כמו השאלה ‘מתי נלמד מזה?’, כלומר מה אנחנו צריכים לעשות כדי שלא נטעה שוב? החשש שהדור יחמיץ, או יפול בדיוק באותו המקום שנפלו אבותם, מכיוון שבכל פעם שרוצים להתקרב אל הקודש קורה אסון. מחלוקת קֹרח מובאת כדוגמא למחלוקת שהיא לא לשם שמים, משום שהיא גבוהה ממחלוקת לשם שמים, כי אין חדש תחת השמש, אבל בעולם העיגולים היא מחלוקת לשם השלמת הבריאה היא מחלוקת לשם השכינה, לכן היא מופיעה כשאלה שתעמוד בפני כל דור ודור, עד לעתיד לבוא, האם גמרנו את זמן הקו והגיע זמן הכנסת העיגולים?

לא בכדי האדרא רבא שייכת לספר במדבר, לכל הניסיונות שנשחזר בתוך עצמנו, בדור אחרון, את כל הניסיונות של דור המדבר, מתי מדבר, כולל ההתגלות של יציאת מצרים, שהיא הגדולה ביותר בדורנו, לא רק מארץ אחת, אלא מכל הארצות. זה קושר אותנו לתיקון ההתחדשות שנדרש עכשיו, דווקא בפרשה הזו. היא קושרת את הבריאה עם תיקון הבריאה. את סדר הבריאה, מחושך לאור, דרך תיקון הבריאה על ידי האדם, על ידי ישראל. זה לא מפליא שהרבי מקוצק חשב שקֹרח צודק בחשיבתו. שזה בדיוק הענין של להביא לדור אחרון, כמשהו שאנחנו מחוייבים להתעסק איתו בארץ ישראל (הוא נפסל מהתעסקות בגלות), כי אין שום דבר מיותר בבריאה, כולל מחלוקת קֹרח, במה שנראה בדורות קודמים כשולי, ומשהו שצריך להתגבר עליו ולסור ממנו, למשהו שצריך לטפל בו ולתקן אותו. מאחורי ‘למה לא אני?’ מסתתרת שאלה מאוד גדולה, זה שאלה של הביטוי היחיד, והיא מספיק עבה, יש לה תשוקה כל כך גדולה שיש שם חומר בשל לתיקון.

Facebook