פרשת שמות – על פרשת השבוע במשכן הכוונה

“ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו, והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד. והמשכילים, הם אותם המסתכלים בסוד החכמה, כלומר, אותם שהשיגו סוד החכמה, כי חכמה מכונה אור העינים, והשגתה מכונה הסתכלות. יזהירו, הוקשה לו למה לא כתוב יאירו. ואומר, שפירושו, שמאירים ומתנוצצים בזיוה של החכמה העליונה. כי עצם חכמה עליונה, אינם יכולים להשיג, אלא רק מבינה שחזרה להיות חכמה, על ידי חזרתה לראש ארך אנפין, שזה נחשב רק לזיו חכמה העליונה, שנבחן רק לזוהר, ולא עצם אור החכמה וגו'”. (זהר שמות, פס’ א’, מאמר ואלה שמות)

הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת שמות על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהוראתה ולימודה של הרבה ספיר נוימן אייל. לפרטים ורישום לסדרה החדשה ‘תפילה – מבט קבלי’  כאן  
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב

אם ספר בראשית היה הכתר, אזי ספר שמות הוא החכמה, והיחס שבין בראשית לספר שמות הוא צורות התפשטות מבוררות. ההתפשטות הראשונה של הכתר היא על כל העוביות והקשיות של מסך המלכות, יוצר את מערך העלמות, אשר ספר שמות מנסה לבקוע את אותן העלמות ולגרום לגילוי. כיוון ששמות הוא ספר חכמה, כלי הקבלה הם המטרות שלו, כי בשורש של כלי הקבלה טמונה תכלית הבריאה.

‘ואלה שמות בני ישראל’ פותח את ספר שמות של אלה שירדו בשלמותם למצרים. האם של ישראל היא מצרים, מצרים ששורשה הוא עליון, מהווה הרחם של הכלים, אשר ירדו אליה לעיבור, ומתהוות רשימות שמאפשרות לכלי לקבל את אותו האור שהיה בספר בראשית ונגנז. ‘ואלה שמות בני ישראל’ דומה ל’ויהי אור’, אותו אור שכבר היה, ועבר את כל צורות ההסתרה והגניזה, עושה בגניזתו את כל הרשימות וההכנות של הכלים שיוכלו לקבל את האור הזה.

אומר בעל הסולם באגרת יב’ “ותחילת גלות מצרים והשעבוד מתחיל מהפסוק “ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף” (שמות א’, פס’ ח’). פירוש, שנתגלה שליטה חדשה במוחם של כל אחד ואחד, שליטה חדשה מקרוב, כי נפלו מן מדרגתם הקדומה, וכנ”ל שתלמיד שגלה גולין את רבו עמו, וממילא לא ידעו את יוסף, כלומר, שלא השיגו אותו אלא כפי מה ששיערו בלבם, ולכן ציירו בלבם תמונת יוסף כמוהם עצמם, וממילא לא ידעו את יוסף והתחיל השעבוד. דאם לא כן, ודאי היה הצדיק מגן עליהם, ולא היה מצוייר להם כלל בחינת גלות ושעבוד”. כלומר גלות מצרים זה ‘עבד כי ימלוך’, ומתחילה ב’ויקם מלך חדש על מצרים, אשר לא ידע את יוסף’.

ספר בראשית מסתיים בהטמנתו של יוסף, של יסוד, בתוך הארון, כדי שהארה הזו תשמור את בני ישראל בחיים, באיזשהי צורת קיום, עד רגע היציאה, עד רגע הלידה והעליה. הירידה של שבעים נשמות למצרים מתארת את ירידת הנשמה לתוך הגוף, לשם קיום משימתה, והירידה היא כאשר היא בגדלותה, מתוך הכרה בדבקות ובשליחות. ב’ויקם מלך חדש על מצרים’ מתחילה אחיזת הקליפה החדשה, ובתוכה הנשמות מגלות את הפער, שמה שהן הרגישו כדבקות בבורא, זו הייתה דבקות מצד העליון, ועכשיו עליהן להשיג דבקות מצידן, בבורא. אם כן, עד תחילת ספר שמות לא חלה על בני ישראל אחיזת הקליפה, אלא שליטתו של יעקב חלה עליהם, אולם עם השהיה של ישראל במצרים, הם מתחילים להרגיש את שליטת הקליפה, ומאבדים את הקשר שלהם לסיבת הירידה, לאותה הגדלות שהייתה להם עם ירידתם, ומתחיל המאבק של לעבוד בחומר ובלבנים.

כפי שאומר בעל הסולם באגרת יב’ “מפורש שעבודם בחומר ובלבנים: חומר, הוא סוד עון החמור שדנין בזה על המחשבה. ובלבנים, הוא סוד התשובה, שזכו לרחמים עליונים, והשיגו לשעתם אור עליון מאמונת האבות הקדושים, ונתלבנו מעונותיהם. אלא שלא היה לתמידות וגו'”. ה’חומר’ הוא התפיסה של ישראל את הבורא, שהם מקטינים אותו עד דמות עצמם, בחומר, בחומרת המחשבה, כי הדינים שבה גורמים לירידה ולניתוק נוסף. אולם לאחר שנעשה בירור המצב הזה בתוך עצמנו, אז ‘לבנים’ הוא סוד התשובה. אחרי שיש הכרה של איזו מחשבה סיגלנו לעצמנו ויש צער על כך, יש השלמה בלבנים, שהיא חכמה שבאה דרך בינה, שהיא סוד התשובה. “ובגלות מצרים היה שליטה לפה רע הנ”ל, והיו חוזרים לסורם [למחשבה של הקטנת הבורא]. ולכן אע”ג שזכו לאיזו הארה עליונה מט’ ראשונות, אמנם לא יכול להיות נבלע בגוף [לא היה לזה לבוש], מפני שפה רע שהוא לעומת פה דקדושה, דהיינו העורף, היה מפסיק השפע היורד מן הראש, וינק ומצץ כל השפע שהתחיל לירד בשביל ישראל”.

פרשת שמות, שמתארת את הגלות והתהוות הכלים לגאולה, היא פרשת עם אורות עצומים וגדולים מאוד. האופן שבו נולד משה הוא כגילוי של אור גדול. אפשר לומר שיש קוים מקבילים בין הביוגרפיה של יוסף לביוגרפיה של משה, במאבק על הזהות הפנימית. אחרי שמשה עובר את היכולת להכריע את המצרי, אבל הוא לא מוצא את עצמו יכול להכריע את העברי, ובורח כדי להקים שושלת חדשה במדין, בבני קטורה, כלומר הוא חוזר אל אברהם. אין בתודעתו כרגע את מצב הגאולה של לעלות לארץ ישראל, אולם במדין הוא מגלה בתוך הפרט, את הנצחיות של ישראל, בתוך הסנה הבוער ואינו אוכל. הציווי על משה לחזור, כדי לגאול את ישראל ולהוציאם בכח אהיה אשר אהיה, בכח הויה, ובכח אלוהי האבות, הוא אל שדי.

בעל הסולם בפרי חכם על התורה (פרק מה’) מתייחס אל האותות שניתנו למשה, ואומר על האות השני ‘”השב ידך אל חיקך וכו’ ויוצאה מחיקו והנה שבה כבשרו”. פירוש, שהוא האות על אמונת חכמים. כי מדרך המאמין לחסר נפשו מחכמה, ולפיכך מאמיני התוהו בנביאי השקר נעשים מצורעים כשלג’. כלומר הנכונות לרדת לעיבור, להסתרה ולהדבק בחושך של העליון נקרא ‘אמונת חכמים’. כך חניכתו של ר’ חייא, בזהר שמות, במאמר ‘ברח דודי’ מדברת על הכנסה של היד אל החיק והיא יוצאת כבשרו, משום שר’ חייא מבין שכדי להיקשר באופן אמיתי עם הגאולה ועם הבורא, עליו לחסר נפשו מחכמה ולעשות צעד אמוני. הסיפור הפנימי של זהר שמות מדבר על בחירה, ר’ חייא לא נאלץ, אלא הוא בוחר להצטרך לחבורה כי הוא מגלה בתוך עצמו את הפער, זוהי תודעת הכלי את כל החשיבות של לשם מה הוא נברא, לשם מה התרחש כל תהליך הבירור של ספר בראשית.

כפי שנאמר, מצרים היא האמא, היא הרחם, וזה אומר שלידת ישראל היא מתוך הצורך, מתוך הרחם של אומות העולם. גם יוסף מגדיר זאת כך “ויזכר יוסף את החלמות אשר חלם להם ויאמר אלהם מרגלים אתם לראות את ערות הארץ באתם” (בראשית מב’, ט’) כלומר מצרים היא מקום הזיווג, מקום הלידה. אבל לפני הלידה היה עיבור שלם, עברה, הדינים שעוברים בהתהוות של העובר הזה, וההתנגדות של מצרים. הויכוח הוא למעשה מי ינהל, או מי יהיה אחראי על האבולוציה הרוחנית של האנושות. למדנו בספר בראשית שיש שבר במצרים, לא מדובר ברעב רק בכנען או רק במצרים, אלא שנגרם רעב בכל העולם, כדי שכל העולם ירד עם אוצרות התרבות שלהם ואוצרות נשמתם למצרים. זה אומר שמתוך הרחם של אוה”ע, שבאותו הזמן מייצגת אותו מצרים, מתהוים כל התיקונים שישראל צריכים לקחת ביציאתם ועליתם לארץ ישראל.

הירידה עצמה למצרים הייתה כדי למלא שליחות, היא הייתה מלאה אור, ואז עולה כיסוי הקליפה, שזה הכיסוי של התודעה, של המודעות של אותה שליחות. ומתחיל העיבור והמכות כדי להאיר ולאפשר לנשמה לחזור ולממש את משימתה. כך אנחנו רואים מאיזה אור גדול זה יוצא, ואיך זה מאבד מאורו, וצריך תהליך של התעוררות אל הזכרון של כל האורות שהושקעו בתוך תהליך העיבור הזה.

וכמו שאומר זהר הפרשה:
“ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו, והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד. והמשכילים, הם אותם המסתכלים בסוד החכמה, כלומר, אותם שהשיגו סוד החכמה, כי חכמה מכונה אור העינים, והשגתה מכונה הסתכלות. יזהירו, הוקשה לו למה לא כתוב יאירו. ואומר, שפירושו, שמאירים ומתנוצצים בזיוה של החכמה העליונה. כי עצם חכמה עליונה, אינם יכולים להשיג, אלא רק מבינה שחזרה להיות חכמה, על ידי חזרתה לראש ארך אנפין, שזה נחשב רק לזיו חכמה העליונה, שנבחן רק לזוהר, ולא עצם אור החכמה וגו'”. (זהר שמות, בפס’ א’, מאמר ואלה שמות)

Facebook