פרשת תולדות – על פרשת השבוע במשכן הכוונה

פרשת תולדות במשכן הכוונה

“ואלה תולדות יצחק בן אברהם”. פירוש, תולדות הצדיקים מראים לנו כל הקשרים שברמ”ח איבריהם ושס”ה גידיהם, כי “כשם שאין פרצופותיהן דומין זה לזה, כל שאין דעתן שוין זה לזה”. ואינו דומה ככלל תולדות יצחק לתולדות של אברהם, אף על פי שקלסתר צורתם החיצונית שווה. וקא מפרש טעמא משום כי “אברהם הוליד את יצחק”. פירוש, כל תולדות אברהם לא היו להם שום מטרה אחרת זולת להוליד את יצחק. ויצחק היה גמר צורתו וגמר תיקונו, בסוד התחיה השלימה הכללית (בעל הסולם, פרי חכם על התורה, פ’ תולדות)

הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת תולדות על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהוראתה ולימודה של הרבה ספיר נוימן אייל. לפרטים ורישום לסדרה החדשה ‘תפילה – מבט קבלי’  כאן  
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב

פרשת התולדות היא פרשת הברכות, ואנחנו ברגע המעבר בין אברהם באמצעות יצחק אל יעקב. בפרשה נעשה הבירור של התיקון, בין האחים, מי שיהיה מסוגל לתקן את החטא של הנחש, האם נמשיך להתפתח ע”פ הפיתוי של הנחש, של הרצון לקבל לעצמי, או על פי התיקון שעושה יצחק ברגע שהוא נותן את הברכות ליעקב. הברכות עניינן מתן כח להביא לגמר תיקון, זאת אומרת לתקן את בחינה ד’ עצמה. חלק מהקשיים שחוזרים בפרשה הם ענין העקרות והמאבק על להיות הנושאים של המשך התולדות, של התהוות ישראל במציאות.

פרשת תולדות מתחילה במפגש שבין רבקה ליצחק, שהתחיל עוד בפרשת חיי שרה. זאת אומרת שחיי שרה והשורש שלה מכינים את רבקה:
“ותקם רבקה ונערותיה, ותרכבנה על הגמלים, ותלכנה, אחרי האיש;
ויקח העבד את רבקה, וילך.
ויצחק בא מבוא, באר לחי ראי; והוא יושב, בארץ הנגב.
ויצא יצחק לשוח בשדה, לפנות ערב; וישא עיניו וירא, והנה גמלים באים,
ותשא רבקה את עיניה, ותרא את יצחק; ותפול מעל הגמל.
ותאמר אל העבד, מי האיש הלזה ההולך בשדה לקראתנו,
ויאמר העבד, הוא אדני; ותקח הצעיף, ותתכס”
(בראשית סא’-סה’)

יצחק נושא עיניו ורואה את תחית המתים, שזה בא דרך הגמלים, או אורות גמר תיקון שנושאים את רבקה. הוא רואה את האורות שאיתם הכלי שלו צריך להיפגש. ענין הכיסוי חוזר בכל הנקודות שעניינן אורות משיח. הראשונה שמכסה ע”פ אורות המשיח היא רבקה. נפגוש את זה גם בענין תמר שמכסה את עצמה, כדי להביא את יהודה, וגם הכיסוי של רות שהוא כיסוי הלילה, כשהיא הולכת לישון את הלילה למרגלות בועז. בעל הסולם מתייחס אל רבקה והאותיות שלה כמו אותיות ברכה, הק’ שמתחלף בכ’, שזה רב-כה, ‘כה’ מתייחס אל השכינה המדברת, כשהיא מלאת אורות. ‘רב’ יהיה הביטוי של עשו (כאשר עשו אומר בפ’ וישלח ‘יש לי רב’). כך יש בשמה של רבקה את החיבור של עשו ויעקב.

עכשיו אנחנו רואים את התיאור של עשו, הוא יצא עשוי, שלמות:
“וימלאו ימיה, ללדת; והנה תומם, בבטנה.
ויצא הראשון אדמוני, כלו כאדרת שער; ויקראו שמו עשו.
ואחרי כן יצא אחיו, וידו אחזת בעקב עשו, ויקרא שמו, יעקב”
(בראשית כה’ כד’-כו’)

מה נותן לעשו את השלמות? אדרת השיער, כל החסרונות, כל ההתאוויות, שלמות התאוה אל האור. אנחנו פוגשים שוב את אדרת השיער באליהו. אולם מהו ההבדל בין אדרת השיער של אליהו לזו של עשו? של עשו הם רצונות לקבל לעצמם, יש להם את שלמות הרצונות שלהם, ואילו צדיקים צריכים לטרוח בשביל האדרת, הם צריכים לטרוח בשביל החסרונות, כלומר כל היגיעה של הצדיקים הינה להשיג את האדרת, זו שיש באופן טבעי לעשו. (אגב, זו גם הסיבה שכל האבות צריכים ללכת למקור של העוביות, של רצונות לקבל, אל ארם נהריים, לטרוח להוציא את הכלים, את האמהות, ולחבר את הכלים הללו לעצמם). חשוב לראות שההתכללות הזו אומרת שיצחק מבין את השגת האורות של גמר תיקון, על דרך צמצום ב’, ושמה שנולד מהבירור הזה, היא אדרת שלמה של התאוות אל האור.

אומר בעל הסולם בפרי חכם, על התורה של הפרשה:
“… וכל זמן השלימות נחשב כלפי אברהם, מה שאין כן בערכו עצמו, כיון שיש לו כל רמ”ח איברים ושס”ה גידים שהוריש לו אביו ממוחו, לפיכך מחויב גם כן לפרנס כל אחד ואחד ולגדלם כמעשה אביו. אבל כיון שדעת ביותר שלימות, צריך להמציא פרנסת כל אחד ואחד במדה יותר מרווחת ומותאמת, לפי הנפש הכללי שקיבל מאביו. לכן מחויב לחזור על אותם אכסניות ממש שהיה שם אביו, ולאכול ולשתות ולהזדווג בכל אחת ואחת כמעשה אביו ממש. אבל “וחך אוכל יטעם לו” וכיון שחך הבן משונה מחך האב, לכן התבשילים והזיווגים גם כן משתנים”. כיוון שהכלי של יצחק שונה מהכלי של אברהם, כך יהיה טעם שונה ומשמעות שונה לאורות המתפשטים. לכן בתולדות יצחק הוא חייב לחזור לכאורה על אותם ניסיונות של אביו – היציאה לגרר, יחזור על ענין אחותי/אשתי, יחזור על ענין הבארות שחפר אביו ויחפור אותן מחדש, עד שיגיע לרחובות, שאת הבאר הזו לא יסתמו.

יצחק קושר את האכילה לעצם הברכה:
ועתה שא נא כליך, תליך וקשתך; וצא, השדה, וצודה לי, צידה (ציד).
ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי, והביאה לי ואכלה: בעבור תברכך נפשי, בטרם אמות.
(בראשית כא’, ג’-ד’)

זו פעם ראשונה שאדם מסוגל לברך. עד עתה המברך היחיד היה הבורא, והברכה הראשונה שאנחנו פוגשים היא בתחילת ספר בראשית, שזה אומר לנו מה הולך להיתקן פה. כלומר אפשרות הברכה קושרת אותנו אל השבת, אל גמר התיקון: “ויכל אלהים ביום השביעי, מלאכתו אשר עשה; וישבת ביום השביעי, מכל מלאכתו אשר עשה. ויברך אלהים את יום השביעי, ויקדש אותו, כי בו שבת מכל מלאכתו, אשר ברא אלהים לעשות” (בראשית ב’, ב’-ג’). זו פעם ראשונה שאדם נכנס אל המשמעות של יום השבת. עד עכשיו האדם לא נתן לבורא להיכנס לשבת שלו, והיה צריך להתערב בבריאתו, כי עוד לא קם אדם שמסוגל לברך, שמסוגל לתת לבורא להיכנס אל השבת שלו. העשיה הראשונה של היות אדם היא היכולת לברך, זאת אומרת שעצם הברכה היא היכולת להשלים את מה שהבורא השאיר לנו לעשות, שזה גמר תיקון, להביא עולם הבא לעולם הזה, ואדם הראשון שמסוגל לעשות את זה הוא יצחק. זה מתחיל באברהם “כי בך נברכו כל משפחות האדמה” אבל הוא עצמו לא מברך, רק ביצחק יש את הסגולה של היכולת לברך.

המאמר המרכזי של הזהר בתולדות הוא מאמר ‘הברכות’ ומתאר את סדר ההולדה ברוחניות של האבות, של הסיבות, כאשר נפש אברהם גדלה ועוברת את כל השלבים של נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה, עם הגעתה לגיל מאה, ליחידה, היא מולידה את יצחק. עכשיו נראה את יצחק חוזר על כל הדרכים של אברהם כרוח, זאת אומרת הוא יצטרך לחזור על נפש דרוח, רוח דרוח, נשמה דרוח, חיה ויחידה. היחידה שלו תוליד את יעקב. גם יעקב בדרכו, כקו אמצע, יצטרך לחזור על אותה הדרך. ביצחק זה מאוד מובהק בעניין הבארות והרעב בארץ, רק שליצחק אסור לצאת את גבולות ארץ ישראל, ומותר לו להגיע עד הפלישתים. אז כאשר הרוח משלימה את עצמו עד דרגת היחידה שלה, היא יולדת את יעקב ויעקב צריך לברר ולקנות, במאבק, כמו שיצחק היה צריך לקנות בעקדתו, או בהסכמתו, את הבכורה, שהוא יהיה המשך השושלת. יעקב יצטרך לצאת מארץ ישראל, ללכת לשורש של חרן, החזרה, המאבק, אישור העליון לזכותו, כל זה יחזור עד שהיחידה שלו תוליד אומה, או מערכת נשמות שתממש את תיקון הבריאה.

Facebook