פרשת תזריע – על פרשת השבוע במשכן הכוונה

א) וידבר ה׳ אל משה לאמר אשה כי תזריע וילדה זכר וגו’. ר׳ אלעזר פתח, על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי וגו׳. שואל, אומר, על משכבי, במשכבי היה צריך לומר, מהו על משכבי. ומשיב, אלא כנסת ישראל אמרה לפני הקב״ה, ובקשה ממנו על הגלות, משום שהיא יושבת בין שאר העמים עם בניה, ושוכבת לעפר, ועל שהיא שוכבת בארץ אחרת הטמאה, אמרה, על משכבי אני מבקש, שאני שוכבת בגלות, והגלות מכונה לילות. ועל כן, בקשתי את שאהבה נפשי, שיוציאני ממנה. (זהר תזריע, מאמר על משכבי בלילות)

הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת תזריע על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהוראתה ולימודה של הרבה ספיר נוימן אייל. לפרטים ורישום לסדרה החדשה ‘תפילה – מבט קבלי’  כאן  
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב

אנחנו נמצאים בראש חודש אייר, בתוך ספירת העומר. החוש של חודש אייר הוא חוש המחשבה, ההרהור, כדי לגלות את מה שטמון במטמונים, במ”ט השערים או הבירורים, שאנחנו צריכים לעשות בספירת העומר. סדר אותיות הויה בחודש אייר הינו מתוך ראשי התיבות: ‘יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי, כי אני יהוה’, וסדר אותיות הויה הוא י’-ה’-ה’-ו’. אייר הוא חודש הריפוי, ריפוי ברוחניות הוא ריפוי של הקשר שבין נשמת האדם לבוראו.

פרשת תזריע מתחילה באשה, במלכות. אחרי המערך של ויקרא-צו-שמיני בספר ויקרא, הוא ספר בינה, שיש בה קריאה (ויקרא), שיש בה צו להביא את כל העולם למצב של לעתיד לבוא, אל היום השמיני, ואז נזרע השתל של הקדושה, של כוונת הבורא בתוך הבריאה. כלומר אשה כי תזריע היא מה גורמת התפשטות בינה בתוך המלכות. אנחנו עוברים מהאשה, מכלי ההשפעה אל כנסת ישראל. “וידבר יהוה, אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל, לאמר, אשה כי תזריע, וילדה זכר וטמאה שבעת ימים, כימי נדת דותה תטמא. וביום השמיני, ימול בשר ערלתו. ושלשים יום ושלשת ימים, תשב בדמי טהרה; בכל קדש לא תגע,
ואל המקדש לא תבא, עד מלאת, ימי טהרה. ואם נקבה תלד, וטמאה שבעים כנדתה; וששים יום וששת ימים, תשב על דמי טהרה” (ויקרא יב’, א’-ד’) זה דיבור אל בני ישראל בכללותם, ככלי, כנסת ישראל כאשה שיולדת כלי השפעה, או לעיתים היא יולדת רצון לקבל נוסף. שני המצבים צריכים לעבור ענין של טהרה.

אפשר להבין למה פרשת תזריע קשורה בנגעים. זו אחת הפרשות הסוד הגדולות של הזהר (אשר מוסתרת בהרבה כיסויים, וככל שהכיסוי הוא גשמי יותר, עומק ההסתרה גדול יותר). הפרשה שמדברת על אשה כי תזריע, על כל כלי הקבלה, ואיך העונג הופך להיות נגע. הנגע הוא נגע רוחני, וכאשר יש נגע שכזה באים איתו אל הכהן כדי להירפא.

טבעי היה שנדבר על אשה כי תהרה ותלד בן, ולא כי תזריע. כלומר שיש פה פעולה מיוחדת של המלכות, שזה האופן האופן שהיא הופכת במסך הדוחה את המלכות של אור ישר לכתר דאור חוזר, כלומר היא מזריעה את עצמה ויולדת השפעה, היא יולדת בן. כאשר מלכות לא מצליחה לממש את זה, היא יולדת כלי קבלה, וכך כל אי הצלחה הופך את העונג לנגע, את אור החכמה לנגע.

אומר זהר תזריע באות א’, מאמר ‘על משכבי בלילות’:
א) וידבר ה׳ אל משה לאמר אשה כי תזריע וילדה זכר וגו’. ר׳ אלעזר פתח, על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי וגו׳. שואל, אומר, על משכבי, במשכבי היה צריך לומר, מהו על משכבי. ומשיב, אלא כנסת ישראל אמרה לפני הקב״ה, ובקשה ממנו על הגלות, משום שהיא יושבת בין שאר העמים עם בניה, ושוכבת לעפר, ועל שהיא שוכבת בארץ אחרת הטמאה, אמרה, על משכבי אני מבקש, שאני שוכבת בגלות, והגלות מכונה לילות. ועל כן, בקשתי את שאהבה נפשי, שיוציאני ממנה.
ב) בקשתיו ולא מצאתיו משום, כי אין דרכו להזדווג בי [אלא] רק בהיכלו. ולא בגלות. קראתיו ולא ענני. כי ישבתי בין עמים אחרים, וקולו אינם שומעים, אלא בניו. שכתוב, השמע עם קול אלקים וגו’.

כנסת ישראל היא השכינה בתבנית הנשמות המכהנות עבור כל מערכת הנשמות, אשר היא יושבת בין שאר העמים, והיא שוכבת בעפר, ברצון אחר, שהוא ארץ טמאה, כלומר אטום לאור. ועל המשכב הזה היא מבקשת. המשכב הוא הגלות, המכונה לילות. כאשר ישראל הם בגלות הם לא שומעים את השכינה, כי היא בעפר, כלומר אין התגלות שכינה. התודעה של ישראל היא החלק הישן שבה, החלק שבה ער זה הזכרון של מי היא, ומה היא לא מצליחה לעשות עבור בניה, ביחס לזע”א. לשכינה יש חסרון אמיתי כי יש לה זכרון מאיפה היא באה ומה השורש שלה, אבל היא לא מצליחה לעורר בישראל את הזכרון הזה, של למה הם שייכים. לכן יש את כל הכפילות הזו של ‘אני ישנה וליבי ער’, ‘חיפשתיו ולא מצאתיו’, שזה המתח של מצב השכינה, שהיא יודעת את החסרון, היא רק מנסה ליידע בחסרון את נשמות ישראל, שתפקידן להתעורר, בעבור כל מערכת הנשמות.

בעל הסולם מגדיר את השכינה מהרגע שיש אור חוזר, שזה פה דראש דגלגלתא, מצמצום א’ ועד נקודת העולם הזה. כל נקודת ההרגש והמחשבה על הבורא, חייבות לעבור דרך השכינה, כי זה הכלי שחושב אותו. היא מבטאת יחס כלפי הבורא. לכן אפשר לשאול את השאלה, מדוע היה צריך לברוא אדם? אפשר לומר שמלכות והשכינה היא תודעה, והאדם הוא מודעות. התפקיד של האדם הוא לעשות, כלומר להסתכל על כל חומרי ההרגשה, ולבנות מזה עולם שיש בו שותפות. אז זו מודעות לתודעה הזו. אפשר לומר שנשמות הן מודעות לתודעת ההרגש והמחשבה על הבורא. אפשר לומר שהשכינה כולה תיכננה מפעיל, והמפעיל שלה הוא האדם. לכן יש ‘נעשה’ כל כוחות המלאכים, או אמא שפונה לאבא ואומרת ‘נעשה אדם’, צריך אדם, צריך מודעות שמסוגלת לאתר את התודעה אשר מוכמנת ומוצפנת בכוחות הטבע ובכוונה שעומדת מאחורי הטבע.

מי שנשמתו אינה שומעת את הטון הפנימי של העולם, בודאי אינו יכול לשמוע את הדיבור. אפשר לומר שבספירת העומר אנחנו משיגים את הריבונות של הזהות שמחפשת את ההשפעה, או מחפשת את הכלי, שיתאים לטון, שיכול לשמוע את הדיבור האלוהי. כמו שהוזכר, בתקופה הזו מופיע בתורה המ”ן שזה הכשרת הכלי. המ”ן בוחן את הזהות הישראלית. האם ישראל מתאים לשמוע את קולו של הבורא. המ”ן בוחן את יכולת ההקשבה של מערכת הנשמות של ישראל, לרצונו של הבורא, בלי כפיה.

פרשת תזריע היא הצעה של מה אנחנו רוצים להטמין, כדי שיצמח. האם אנחנו רוצים להטמין את הרצון לקבל לעצמי כדי שקליפתו תרקיב, ומה שיצמח ממנו תהיה השפעה, או שרוצים באי הכרה וסירוב לבירור, ובכך נקבל את גדילת הרצון לקבל לעצמי, וכיסוי יותר עבה על הזהות האמיתית שלנו.

Facebook