פרשת תרומה – על פרשת השבוע במשכן הכוונה

רכד) מה איל וצבי בשעה שהולכים ומתרחקים חוזרים מיד אל המקום שעזבו, כך הקב”ה, אע”פ שנסתלק למעלה למעלה באין סוף, מיד חוזר למקומו. מה הטעם, משום שישראל למטה מתאחדים בו, ואינם עוזבים אותו להשכח ולהתרחק מהם וגו’. רכה) ומשום זה צריכים להתאחד בהקב”ה, ולאחוז בו, כמי שמושך ממעלה למטה, שלא יהיה איש נעזב ממנו אפילו שעה אחת. וע”כ כשסומך גאולה לתפלה, דהיינו ברכת גאל ישראל לתפלת שמונה עשרה, צריך להתאחז בו ולדבר עמו בלחש, בסוד, שלא יתרחק ממנו ולא יעזוב אותנו. וע”כ כתוב, ואתם הדבקים בה’ אלקיכם חיים כלכם היום, אשרי העם שככה לו אשרי העם שה’ אלקיו. (זהר תרומה, מאמר ‘ואתה ה’ אל תרחק’)

הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת תרומה על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהוראתה ולימודה של הרבה ספיר נוימן אייל. לפרטים ורישום לסדרה החדשה ‘תפילה – מבט קבלי’  כאן  
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב

פרשת תרומה היא התולדה של פרשות שובבי”ם, של התהוות מערכת נשמות ישראל שיש לה אחיזה בקיום, יש לה נוכחות בתוך ההיסטוריה, והיא משלבת את העולם הנצחי, העולם הרוחני, עם העולם הזמני. רוב השמות שפגשנו בספר בראשית וגם בשמות ניתנו או על ידי האדם, או על ידי האשה, ‘ישראל’ הוא שם שניתן על ידי העליון בשתי צורות, צורה אחת הוא מתגלה וניתן על ידי השמאל, על ידי שרו של עשו, והוא מאושר בשיח שיש לבורא עם יעקב, שמאשר את השם שלו ‘ישראל’, כשם עתידי. אז בני ישראל, אחרי שמתגלה להם משימתם כקבוצת נשמות, כעם, מממשים את משימתם על ידי בניה של כלי שנקרא ‘משכן’, שצריך לשמש כבסיס שבו העליון יכול להיאחז בתחתונים.

יש שלוש שכבות של הגדרה של משהו שבא לידי מציאות, המתארות את המרחק שבין הענף לשורש: עולם, שנה, נפש. משכן זה עולם, המבנה המרומם, שמתאר את התנועה מחיצוניות לפנימיות. אם אנחנו מתייחסים לאספקט של ‘עולם’, אז העולם החומרי מקבל הגדרה של תפקיד חדש. אלו כל חומרי המשכן. הוא בונה את התהליך כמו האילן, כמו דגם השתלשלות העולמות. אז מבנה המשכן הוא מתוך הענפים, על פי תמונת ה’ יביט, גם ביחס שלהם אל השורש. לדוגמא, לזהב יש קשר לרצונות לקבל, הוא קו השמאל, המלכות, הארת החכמה, אשר צריכה להתחבר אל הכסף, אל הכיסופים אל העליון, אל הימין, כדי להתחבר יחד אל קו אמצעי, הוא הנחושת. יש משכן בזמן, היא השבת, ראשי חודשים והמועדים. שבת היא גמר תיקון. שבת זה קיבוץ כל האורות שצריכים להיות בכלי. החלק של הנפש היא התודעה האנושית, כפי שישראל מאירים אותה, ‘ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם’. ישראל כרתו ברית, עשו חוזה עם הבורא, שהם ישמשו כזכרון חי של סיבת הבריאה, של השלמתה ותיקונה, עבור כל העולם. לכן אם הם עושים את זה אז, ‘ושכנתי בליבם’, בהכרתם. מבנה המשכן הוא אינו שלושה תהליכים, או שלושה מרכיבים נפרדים של עולם שנה ונפש, אלא הם קשורים זה בזה, כלומר המקום הוא מרחב שבו יכולים להתרחש תהליכי עבודה של התודעה האנושית, של הנפש, שמסוגלת לנוע, לתפוס את הזמן, ולתפוס את התכלית, לשם מה.

“וידבר יהוה, אל משה לאמר.
דבר אל בני ישראל, ויקחו לי תרומה:
מאת כל איש אשר ידבנו לבו, תקחו את תרומתי.
וזאת התרומה אשר תקחו מאתם”
(שמות כד’, א’-ג’)

תרומה מתייחסת אל הציווי ‘ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם’, והיא שואלת באיזה אמצעי ישראל יכולים לעשות מבנה בחיצוניות ובפנימיות שלהם, כדי להזכיר לאנושות ליצור מרחב שבו יש נוכחות של הבורא בבריאה. האמצעי הזה נקרא ‘תרומה’, שבה תפקיד ישראל הוא להרים את המלכות ‘תרום ה’. אם כן, ישנן שלוש צורות של תרומה: 1. ויקחו לי תרומה, 2. תקחו את תרומתי, 3. וזאת תרומתי. יש פה שלוש רמות של עבודה, מהלך התפילה: תרומה ראשונה היא היפרדות מקליפות, מעבר מסביבה לסביבה, להעביר את התרומה מהקליפה אל החול, ימי החול מבחינתנו הם ימי העשיה. תרומה שניה היא צעד נוסף פנימה, והוא מחול לקודש, והתרומה השלישית, היא צעד שלישי מקודש לקודש הקודשים. המעבר הוא לצאת משליטת הקליפות לחול, לזו”ן, זכר ונוקבא, ומהם מערכת הנשמות תעביר את עצמה לקודש, לאבא ואמא, ומהם לקודש הקודשים, הוא פרצוף ארך אנפין.

אומר בעל הסולם בפרי חכם על התורה, מאמר סד’:
“פירוש ענין שכינתא בתחתונים. כמ”ש “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם”, וגו’. (ישעיה) “אי זה בית אשר תבנו לי ואי זה מקום מנוחתי”. צריכים לדעת, שהוא מאת כל איש, אשר ידבנו לבו לשמוע לאהבה את ה’ בכל לב ונפש, בלתי לה’ לבדו, בלי שום פניה. ואותם הרגעים אשר לבו של אדם במדרגה זו, נקרא לבו היכל להויה, ושוכן בקרבו. כמ”ש (שיר השירים) “על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי, בקשתיו ולא מצאתיו”, ופירש בזוהר (תזריע) “דלאו ארחיה לאזדווגא בי אלא בהיכליה” [שאין זה מדרכו להזדווג בי אלא בהיכל שלו]. וכיון שמטהר לבו מעבודות זרות [זז מאטימות השמיעה והרגשה של האור], והורג את הכלב הרע, הצועק הב הב [הרצון לקבל לעצמי], מיד באותו רגע נגמר צורת המקדש, והויה שוכן בו, וזה שאנו מתפללים תמיד, לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה”

מה שמכשיר את האדם ‘לשמוע לאהבה את הויה’, הוא קריאת היחוד ‘שמע ישראל’. פרשת תרומה היא הפרשה בה נאמרת קריאת היחוד, שיש בה את המבנה התודעתי של המשכן. היחוד של ‘שמע ישראל’ ושל בשכמל”ו מאפשר לנו לשמוע את האפשרות של ‘כל איש אשר ידבנו ליבו’. זו היכולת של כל נפש ישראלי, לקחת את חומרי ליבו ולעשות מהם מקום שהוא יכול לשמוע לאהבה את ה’ בכל לב ונפש. וכך להעביר את עצמו מחול לקודש.

אפשר לומר שיש פרדוקס בעצם הקמת משכן, מקום, בשביל האינסוף, כי זה מקום המפגש של ההפכים הקיצוניים ביותר, של בורא ונברא. סיימנו את שש פרשות שובבי”ם, שהם ששת ימי הבריאה של מערכת הנשמות שיכולה לעשות את מה שהשאיר הבורא לעשות. זו פעם ראשונה שנולד עם ישראל ואיתו נולדת אפשרות של הבורא להשלים את בריאתו, נולד הזמן הזה, נולדת אפשרות התפילה ואפשרות הגאולה, בהקמת המשכן, בהקמה של התבנית העליונה בתחתונים.

Facebook