פרשת אחרי מות – על פרשת השבוע במשכן הכוונה
פרשת אחרי מות במשכן הכוונה
"אמר רבי חייא, יום אחד הייתי הולך בדרך ללכת לר׳ שמעון ללמוד ממנו פרשת הפסח. פגשתי הר אחד, וראיתי בקיעות וחורים בסלע אחד, ושני אנשים בו. בעוד שהייתי הולך, שמעתי קול אלו האנשים, שהיו אומרים שיר מזמור לבני קרח גדול ה׳ ומהלל מאד וגו'. מהו שיר מזמור. ומשיב, אלא כך למדנו משמו של ר׳ שמעון, שיר שהוא כפול, דהיינו שיר ומזמור, הוא משום שהוא שיר המשובח משאר שירים, ומשום שהוא משובח משאר שירים, נאמר בו ב׳ פעמים שיר" (זהר אחרי מות, פס' ז, מאמר אחרי מות שני בני אהרן)
הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת אחרי מות על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהוראתה ולימודה של הרבה ספיר נוימן אייל. לפרטים ורישום לסדרה 'הכל הולך אחרי ההתחלה' כאן
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב
פרשת אחרי מות היא המשך המהלך של פרשת שמיני, שבה הסתלקה בני אהרן, נדב ואביהוא. הזהר קורא למותם 'הסתלקות של צדיקים', הסתלקות שכזו תפקידה לכפר על עם ישראל. לכן קוראים את הפרשה הזו ביום הכיפורים, והיא מכילה את ההוראות לכהן על אופן התנהלותו ביום זה, שהוא היום שבו הכהן נכנס לקודש הקודשים. פרשת אחרי מות עוסקת בהתניות של הזיווג והאיסורים על גילוי העריות, ושואלת מהו הזיווג הנכון. רצונו של אדם שלא לצאת מתוך עצמו, כדי לבנות מערכת חדשה, היא מניעה של הזיווג הנכון. פרשת אחרי מות מתחילה להציג את המסע שיוגדר כמשימת ישראל, להיות קדושים, ממלכת כהן גוי קדוש.
בתוך הרצון להתקרב ישנם שני כוחות סותרים: הכוח הטבעי של הנשמה הוא להתקרב לבוראה, מולו נאמר בפרשה כי התקרבות זו, באופן הפרטי, של רצון הפרט, אם היא לא נכללת בצורך הכלל, היא אינה מקובלת. "וידבר יהוה, אל משה, אחרי מות, שני בני אהרן בקרבתם לפני יהוה, וימתו" (ויקרא טז', א') אנחנו מבינים שההתקרבות שספר ויקרא מדבר עליה, הוא עניין רציני, זה לא רק שייך לאיזה המיית לב או רצון, אלא שיש שם עניין של חיים ומוות, ויש שם נקודה של בחירה בחיים. הזהר של פרשת אחרי מות דן במוות כמו כפרה, כמו אפשרות של התקרבות, למרות הביקורת האישית על היותנו ראויים או לא ראויים להתקרבות, משפט עצמי אשר מתבטל אל מול הכח שמביא אותנו, תחת מעטה לאפשרות של התקרבות. המהלך הזה מתחיל בפסוק ז' בזהר אחרי מות, בו מופיע חיזיון של ר' חייא שפוגש קול של אנשים ששרים את המזמור לבני קורח, בנקיקים בתוך הסלע, בתוך האדמה, שבלעה את עדת בני קורח, כמו הכפרה של בני קורח על מעשיהם. הזהר חונך אותנו לתפיסה של הסתלקות או מוות, כפי שהיא מופיעה בתורה, נאמר בזהר במאמר אחרי מות שני בני אהרן:
ז) אמר רבי חייא, יום אחד הייתי הולך בדרך ללכת לר׳ שמעון ללמוד ממנו פרשת הפסח. פגשתי הר אחד, וראיתי בקיעות וחורים בסלע אחד, ושני אנשים בו. בעוד שהייתי הולך, שמעתי קול אלו האנשים, שהיו אומרים שיר מזמור לבני קרח גדול ה׳ ומהלל מאד וגו'. מהו שיר מזמור. ומשיב, אלא כך למדנו משמו של ר׳ שמעון, שיר שהוא כפול, דהיינו שיר ומזמור, הוא משום שהוא שיר המשובח משאר שירים, ומשום שהוא משובח משאר שירים, נאמר בו ב׳ פעמים שיר. וכן מזמור שיר ליום השבת יורה שהוא משובח משאר השירים. וכעין זה, שיר השירים אשר לשלמה, שפרושו, שיר שהוא למעלה מכל שיר.
ח) אף כאן שנאמר שיר מזמור, הוא משובח על שאר השירים. שיר של הקב״ה, שבני קרח היו מזמרים על אלו שיושבים בפתחו של גיהנם. ומיהם בני קרח. הם אחיהם של אלו היושבים בפתחו של גיהנם. כמ״ש חז״ל, על הכתוב, ובני קרח לא מתו, שמקום נתבצר להם בגיהנם . וע״כ שיר זה נאמר ביום שני בבית המקדש וגו'.
ט) עוד פתחו ואמרו. בכל זמן שהצדיקים מסתלקים מן העולם, מסתלקים מן העולם הדינים, ומיתתם של הצדיקים מכפרת על עונות הדור. וע״כ פרשת בני אהרן, אנו קוראים ביום הכפורים, שתהיה כפרה לעונות ישראל. אמר הקב״ה, התעסקו במיתתם של צדיקים אלו, ויהיה נחשב לכם, כאלו אתם מקריבים קרבנות ביום הזה לכפר עליכם. שלמדנו, כל זמן שישראל יהיו בגלות, ולא יקריבו קרבנות ביום הזה, ולא יוכלו להקריב שני שעירים [אחד להויה ואחד לעזאזל], יהיה להם זכרון של שני בני אהרן, ויכופר להם.
ענין נדב ואביהוא הוא ענין של עת, שעדיין זה לא היה זמנם, אלא של משה ואהרן, שהיו נשמות מתקני הדור. נדב ואביהוא היו מאוד גבוהות, הם היו צדיקים, אך החמיצו את המטרה של הזמן שלהם. ישנו תיקון פרטי, הוא לא שגוי, אולם לא בעת הקמת המשכן, שזה יותר תיקון כללי הקשור לכלל הנשמות. כל צדיק שמסתלק, מתנהג כמו כיסוי, כפרה לאחרים. הזהר מנסה לומר לנו זה שההסתלקות של צדיקים היא למען כפרה, כלומר למען המשך, או קביעה של המשך וקדושת החיים. לכן השאלה שהזהר דן בה בפרשת אחרי מות היא איך אנחנו בוחרים לזכור, מה הן המערכות שאנחנו מפעילים בשביל הזכרון. אחת המערכות שאנחנו מפעילים כדי לזכור, היא הלימוד. אולם השאלה שתמיד צריך לזכור לשאול היא את מה הלימוד מקדש? מה הזהר מבקש, בקריאה שלו את התורה, שאנחנו נזכור? אנחנו יכולים לשמוע שהזהר מבקש להזכיר לעצמנו, שאנחנו לא שומעים, ולהתאמץ לשמוע, לשמוע משהו שהוא מחוץ לנו.
שבועות הוא כמו הסיפור של נדב ואביהוא, שהלוחות נשברו כי הכלים עוד לא היו מוכנים. אם עושים את החישוב הנכון מתי משה עולה להר, מתי הוא יורד ושובר את הלוחות הראשונות, ועולה לעוד ארבעים יום, נוכחים לכך שהתורה השניה שמשה כותה ומוריד אותה, ניתנת ביום הכיפורים. מפרשת אחרי מות מתחילים את כל המהלך מפסח דרך ספירת העומר, לשבועות, ומה שניתן לישראל זה יום הכיפורים. לכן אנחנו אומרים שאם הפעולה של נדב ואביהוא לא הייתה נעשית, הכלים של ישראל לא היו מוכנים לאור, היה צריך עוד אור כדי להגיע אל הזמן שהכלי יהיה מוכן, כמו משבועות עד יום הכיפורים. זה מעגל בתוך מעגל. מעגל אחד מתקשר לשבירה הגדולה של הנשמות, וההחמצה של התזמון על ידי נדב ואביהוא מאפשרת לנו יותר זמן להכנה.
בברכת חג חירות שמח
