פרשת אחרי מות-קדושים – על פרשת השבוע

פרשת אחרי מות-קדושים במשכן הכוונה

"וידבר יהוה אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני יהוה, וימתו.
ויאמר יהוה אל משה, דבר אל אהרן אחיך, ואל יבוא בכל עת אל הקודש"
(ויקרא טז', א'-ב')

"וידבר יהוה אל משה לאמר, דבר אל כל עדת בני ישראל,
ואמרת אלהם קדושים תהיו, כי קדוש אני יהוה אלהיכם"
(ויקרא יט', א'-ב')

הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת אחרי מות-קדושים על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהנחיית הרבה ספיר נוימן אייל. להצטרפות ולקבלת פרטים על סדרות ואירועים במשכן לחץ כאן  
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב

ספר ויקרא פותח בפרשות אחרי מות-קדושים אלו בקולות כמעט מיתולוגיים של אירועים,
של התגלות, מול האופן שבו אנחנו יכולים לקרוא את המשמעות קירבת ה'.
פרשת אחרי מות מלמדת שקירבת ה' אינה אפשרית בכל עת והיא לא מובנת מאליה,
ונעשית בתנאים מאוד מסויימים. "ואל יבוא בכל עת אל הקודש" (ויקרא טז', ב')
בכל עת זה אומר שיש עיתים שונים, שהם מרחבים שונים שההזמנה של העליון יוצרת,
אלו מרחבים הכרתיים שונים.

הדבר הראשון שנכנס אחרי מות בני אהרון הוא הפעולה של יום הכיפורים.
כלומר מדברים על שלבים שישנם בהגעה אל השתוות צורה. לרצון להתקרב ישנם
שני כוחות סותרים, כוחה הטבעי של טבע הנשמה שהוא להתקרב לבוראה,
ולסלק כל מחסום וכל מכשול מהצורך הטבעי שלה בקירבה.
אולם אם היא לא נכללת בצורך הכלל היא אינה מקובלת, משום שעניין ירידתה
ועניין התלבשותה בגוף, הוא כדי לשרת לא רק את פרטיותה, ולא רק את תיקונה.

אפשר לומר שהציר של ספר ויקרא הוא השאלה האם אנחנו מסוגלים לקיים את החיבור
של 'ואהבת לרעך כמוך', בהתייחסותנו אל האחר, שהוא חלק מהגוף של הקדושה,
שנקרא 'השכינה הקדושה', שהיא מרחב של המפגש בין העליון לתחתון.

"וידבר יהוה, אל משה, אחרי מות, שני בני אהרן בקרבתם לפני יהוה, וימתו" (ויקרא טז', א')
ספר ויקרא מדבר על אופני ההתקרבות כעל עניין רציני ולא כאיזה המיית לב או רצון,
בקירבתו האמיתית של העליון, יש עניין של חיים ומוות ויש שם נקודה של בחירה בחיים.
זו מערכת מאוד עדינה של איך התחתון רוצה לדור בתוך התחום של העליון,
ועד איפה התחום הזה עדיין משאיר אותו בהכרה ומחובר אל קיומו, זאת אומרת אל מוגבלותו.

ברגע מאוד מאוד מסויים ב'אחרי' אנחנו נכנסים למערך יום הכיפורים,
זאת אומרת שבכל רגע שאדם עומד ומחפש התקרבות הוא יכול ליצור את המרחב של
יום הכיפורים שהוא מרחב של חסד, הקשור בקהילה. כיוון שבהעדר המרחב של המשכן או המקדש,
אנחנו מקבלים מרחב אחר לגמרי – את המרחב של טקסט מקודש, שהוא הלימוד.
'טקסט' הוא מהמילה טקסטורה, טקסטיל, מאיך טווים מציאות או נוכחות ומורכב משתי וערב,
מתשתית ומה שמתערב בתוכו – נצחיות שצריכה לטוות את עצמה בתוך תשתית של קיום.
זהו מארג מאוד עדין שמשתנה.

בשל היעלמות מרחב המשכן, נשאר ספר, טקסט, יש את הקדושה של הכתוב.
אם זהו מארג עדין שמשתנה, מה בתוך התודעה הקוראת הפך את הזהר לקדוש?
מה מוציא ספרים מסויימים מחוץ לקדושה? מה דור אחרון יכול להכניס חזרה?
איזה תודעה יכולה לקדש אותו? האם אפשרית הדרה של נשים ממרחב הלימוד?
האם בכלל טקסט יכול להיות מקודש אם לא נכנס חמישים אחוז מהאנושות לתוך ההתכללות?
זאת אומרת שמקודש או קודש הוא משתנה, והוא מציג בכל פעם עירוב אחר בתוך התשתית,
בכל פעם מתערב שם משהו אחר, כדי לייצר מציאות ונוכחות אמיתית, של נקודת אמת ביחס לעליון.

 

משכן הכוונה מעביר את שיעוריו בכיתות או באופן וירטואלי בכל העולם לרבות הארצות ישראל, גרמניה, ארצות הברית, קנדה, ספרד, צרפת, אוסטרליה ואסיה

Facebook