פרשת אמור – על פרשת השבוע במשכן הכוונה
פרשת אמור במשכן הכוונה
"וידבר יהוה, אל משה לאמר, דבר אל אהרן ואל בניו, וינזרו מקדשי בני ישראל,
ולא יחללו, את שם קדשי אשר הם מקדשים לי, אני יהוה"
(ויקרא כב', פס' א')
הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת אמור על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהנחיית הרבה ספיר נוימן אייל. להצטרפות ולקבלת פרטים על סדרות ואירועים במשכן לחץ כאן
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב
ספר ויקרא הוא ביטוי של הבחינה שנקראת בינה, שהיא המקור שמחזיר אותנו לקשר, לדיאלוג ולהתקשרות, ליכולת לא להתנתק ולא להיפרד מרצונו של הבורא. כלומר שכל ספר 'ויקרא' עניינו הוא דיאלוג. בינה מעצבת את כל מרחב הקשר שנקרא ויקרא, את כל עניין הקורבנות, שהם צורות התקרבות התחתון אל העליון, על פי זימון העליון, ושם יכולה להיות התוועדות. להתוועדות יש שלושה אספקטים: פגישה, דעת שזה זיווג, עדות. והכל בא מהמילה מועד.
"ויאמר יהוה אל משה, אמר אל הכהנים בני אהרן; ואמרת אליהם, לנפש לא יטמא בעמיו". מתחיל לעצב בתוך ישראל דגם של התקשרות הנקרא 'בני אהרון הכהנים', שצריכים להיות הדגם לקבוצה שלמה של המשמעות של 'קדושים תהיו כי אני קדוש'. התנאי המרכזי של פרשת קדושים, הוא "ואהבת לרעך כמוך' לרעך כמוך, אני הויה'. מצד שני זהו דגם של ממלכת כהנים, שאין לה נחלה פיזית בתוך העולם, אלא איך האדם הופך להיות מרחב בשביל העליון.
אם כן, אמור מתחילה ב'ויאמר' במקום 'וידבר', זו אמירה שיש בה רכות, מי שפותח את הפרשה הוא הויה ולא אלהים. הויה הוא צורה של התגלות. משה צריך להעביר את היכולת הזו של להאמיר, להעלות בחשיבות, בהשגה, בקדושה, אל הכהנים, כדי שהם יוכלו להאמיר את ישראל ואת כל האנושות. נאמר שלוש פעמים 'אמר' שהן שלוש דרגות של השגה, נשמה, רוח ונפש. תפקיד של הכהנים הוא להעלות את הרוח, לגרום לעליית הנפש לחיבור עם הנשמה, לכן נאמר 'שלא יטמא', כדי להסיר מהנפש את האטימה שיש עליה ולאפשר לה את החיבור הזה. הם עושים זאת על ידי כך שהם מכשירים את עצמם, כדי שיוכלו להכשרה קבוצה שלמה.
נאמר כי פרשת אמור היא האפיון של עבודת נשמה, שהמרחב שלה הוא מרחב של זמן, איך פעימות התפשטות האור נקלטות בתוך ממברנת הקליטה של הנשמה והן הופכות לזמן. אין מדובר בזמן הליניארי, אלא הזמן המחזורי של האפשרות של הקריאה. אמור היא פרשה שאומרת לנו מה הן דרגות התגובה האפשריות למקום התוועדות הנקראים מועדים או חגים. איך מתוועדים? אם התורה והכהנים הם המרחב, אזי זמן השבעה מתחולל במרחב. נאמר כי זהו זמן של שבעה, כי אלו שבע הספירות התחתונות, שם אנחנו יכולים להרגיש את הנוכחות של קדושת השבועה, של ההסכם, של הברית בין העליון לתחתון – אלו שלושת המועדים שהם שישה, עם השבת הם שבעה. יכולת ההשגה שלנו היא רק בשבע ספירות תחתונות, שלוש הספירות העליונות משפיעות, אך אין לנו השגה בהן.
כל המועדים הינם סביב שבעת החודשים הראשונים מניסן ועד תשרי, וסובבים סביב שלוש הספירות:
חסד – הוא חג הפסח.
גבורה – חגי תשרי, ראש השנה, יום הכיפורים וסוכות.
תפארת – ספירת העומר ושבועות.
המועדים הללו נקראי 'מקראי קודש', זה אומר שאנחנו נהיה קדושים. נהיה מוקדשים לממש את נוכחות העליון בעולם, עבור כל מערכת הנשמות. במחזורים של מועדים, באמצעות המאור הזה, אנחנו יכולים להכשיר מסך שבו אנחנו נוכל להרגיש את המגע הזה, וגם נוכל להעיד. זה נקרא מועד. במועד יש דעת ועדות. זה התפקיד של המועד. בכל פעם כלפי תכונות או רגישויות אחרות – של חסד, גבורה או תפארת.
ישנם חמישה חודשים לאחר תשרי שבהם קורים מועדים שהם מלמטה למעלה: חנוכה, פורים, וט"ו בשבט. הם מועדים שהתחוללו לא מתוך ההבטחה של העליון, אלא מתוך יחס של התחתון כלפי העליון. כל ששת המועדים, מניסן ועד סוף תשרי, הם מועדי הכשרה ליכולת מפגש בין האדם לאלוהיו יעלמו אחרי שהכלי שלנו יהיה מוכן, והמועדים שלא יתבטלו הם פורים, וחנוכה.
הצורה של המועד הייתה התכנסות למרחב מקודש – משכן או מקדש, ובו הייתה מתרחשת קריאת תורה. לאחר כל הקורבנות, ההתוועדות האמיתית הייתה נעשית על קריאת תורה, לימוד תורה ופירושה. תפקיד הקריאה הזו הוא להניע את הנפש אל החיבור שלה לשורשה, להגדרת זהות.
