פרשת אמור – על פרשת השבוע במשכן הכוונה
פרשת אמור במשכן הכוונה
"לך אמר לבי בקשו פני, פירושו, בשבילך אמר לבי לבני העולם, בקשו פני. אלו הם הזמנים וחגים, שהם חג"ת דז"א, כי חג"ת דז"א הם הג"ר של המלכות, והפנים שלה. את פניך ה' אבקש. היינו שדוד הזמין את כולם, כל החג"ת, שיעלו למקום שנקרא קודש, שהוא או"א עלאין, שהם נקראים פנים של הויה שהוא ז"א. כי ז"א מקבל המוחין דאו"א שהם קודש בעלותו אליהם. כדי לעטר אותם, במוחין דאו"א וגו' וישאבו כולם מאותו העמוק שבעמוק, שכל הנחלים והמבועים יוצאים ממנו וגו'" (זהר אמור, פס' קב', מאמר מקראי קודש)
הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת אמור על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהוראתה ולימודה של הרבה ספיר נוימן אייל. לפרטים ורישום לסדרה 'הכל הולך אחרי ההתחלה' כאן
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב
פרשת אמור היא הביטוי של הקדושות, שלושת ההיבטים של קדושה הם: אדם, המקום והזמן. דמות האדם כפי שהוא מופיע בפרשת אמור, היא דמות הכהן. הפרשה הקודמת, פרשת קדושים, קראה לישראל לקדש את עצמו 'קדושים תהיו כי קדוש אני', ופרשת אמור פותחת את זה גם כלפי הפרט וגם כלפי הכלל, כשהמודל של הפרט הוא הכהן. תפקיד הכהן ביחס לישראל, הוא כמו תפקיד ישראל ביחס לאומות העולם. אחד הדברים הבולטים בהגדרת הכהן, של מי שחייו מוקדשים לשירות, הינו עד כמה הוא קשור בפעולות של חיים, ושלא כבשאר הדתות, עליו להתרחק מהמוות. הכהן עסוק בהתקדשות במקום, שהוא כרגע המשכן ויהיה מאוחר יותר המקדש. הכהן בתור האפשרות של האדם השלם, יהיה בצורת החיים שלו, בצורת האכילה שלו ובצורת קיום מערכות היחסים שלו, משימתו היא מתוך הזכרון שהמוות הוא אמצעי תיקון, והמטרה שלו היא לא להסכים עם זה שהמוות הוא עובדה ניצחית, אלא מצב של תיקון, הוא מעביר אותנו ממצב אל מצב, עד שנממש את התיקון שלנו, זאת אומרת להביא את עצמנו למצב קרוב יותר של אדם, של אדמה לעליון, של אדמה גם אל נצחיותו, שזה אחד ההיבטים של העליון. זהר פרשת אמור, מאמר 'יורד על הראש יורד על הזקן', מדבר על שורש הכהן שהוא בכהן העליון, בארך אנפין שהדיקנא שלו הוא מערכת התיקונים ובאופן שהוא הוא מתקין את האדם לישובו, בחזרתו לצלמו:
יא) והוא, הכהן, כעין הכהן של מעלה, הוא עומד למטה. שכתוב, כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן שיורד על פי מדותיו. מקרא זה העמידוהו. אבל כשמן הטוב על הראש, זה הוא שמן משחת קדש העליון, דהיינו שפע המוחין, שנמשך ויוצא ממקום הנהר העמוק מכל, שהוא בינה. פירוש אחר. שנמשך ויוצא מהראש של כל הראשים הסתום מכל סתומים. שהוא הראש דא״א. על הראש, על הראש ודאי, שהוא הראש של אדם הקדמון, שהוא א״א. ושיעור הכתוב הוא, כשמן הטוב שהוא על הראש.
"וידבר יהוה, אל משה לאמר דבר אל בני ישראל, ואמרת אלהם, מועדי יהוה, אשר תקראו אתם מקראי קדש אלה הם מועדי. ששת ימים, תעשה מלאכה, וביום השביעי שבת שבתון מקרא קדש, כל מלאכה לא תעשו: שבת הוא ליהוה, בכל מושבתיכם" (ויקרא כג', פס' א'-ג') אם נאמר על ישראל קדושים, שהיא הבטחה שיש בתוכה את הציווי או את התוכן של העבודה, אך חלק מענין התקדשות, היא הימנעות מגילוי עריות. מהו גילוי עריות? עריה היא נקודת המנעולא, זאת אומרת שההתחייבות לתיקון של ישראל, היא התחייבות שלא לחשוף את המנעולא, את המלכות כרצון לקבל לעצמי, אלא לדאוג שהיא תהיה מכוסה, מלובשת, מתלמדת אצל בינה, אצל חפץ חסד. כל פעם שיש גילוי שלה, יש סילוק אורות. לכן כאשר ישראל מקבלים את המועדים, את הקדושה, הם מקבלים את כל אותם המופעים שמתכללים בעליון, בעיקר בבינה, כדי ללמדם כיצד לבנות את הקדושה.
במאמר דטעין חמרי בזהר הקדמות מסביר ר' הימנונא סבא לר' אלעזר ור' אבא כי השבת היא לא זמינה מקודש, אלא היא קודש בעצמה. נקודת השורש של ההגדרה הנשמתית היא השבת משום שהיא מקודשת בשני אופנים: בזכרון של הבריאה, של 'מי ברא אלה', של התכלית של הבריאה, וכשיש לנו את הזכרון של תכלית הבריאה, אז יש לנו את הזכרון של מה יש בבריאה שהונח לנו לעשות – להשלימה, בשיתוף מידת הדין ברחמים, באי חשיפת המנעולא, לפיכך מועד השבת הוא קדושה במהותו, בעצמותו, ושאר המועדים הם מערכת יחסים של עליה ומשיכה של הקדושה. כאשר ישראל מקדשים את הזמנים, אזי זמן הוא היחס שלנו לעולם, לפיכך אם ישראל מקדשים את היחס של האדם לעולם, והעולם זה כולל עולם, שנה ונפש, אז אפשר לומר שענין הבריאה כולה הוא ליצור יחס אל בני אדם. פרשת קדושים נתנה את כל הדברים שמהם אדם צריך להיזהר, ומה שיקבע את ישוב האדם הוא היחס שלו לעולם, כפי היחס שלו לבורא, לפיכך מה שיאפשר יהיו המועדים. אלו יהיו הזמנים שבהם יש אפשרות של התוועדות, אפשרות של אור וכלי להיות בזיווג אחד, כאשר השורש של כל המועדות וההתוועדויות היא השבת. השבת היא הכתר של שיתא אלפי שני, של כל הזמנים, של כל תהליכי ההכשרה. מועדי ישראל נקבעו על ידי הכנסת הגדולה, הסנהדרין, עפ"י ספירת הזמן של ישראל, כלומר עפ"י הראיה האנושית, איך האדם, או נשמת ישראל מקודשת מלמעלה, ואיך היא מתקדשת בבנית היחס שלה כלפי העליון. כתוב בזהר פרשת אמור, במאמר 'מקראי קדש':
קג) ר' אבא אמר מקראי קדש פירושו מזומנים של קדש, שהוא או"א עלאין, שהם חכמה, וכשהם מזומנים למקום ההוא שנקרא קדש, הם מזומנים מן הנחל הנמשך ויוצא, שהוא ישסו"ת, שהם בינה. בדומה למלך, שהזמין בני אדם לסעודתו, העטיר לפניהם מכל מיני מאכלים שבעולם, ופתח להם נאדות יין היפה בריח והטוב לשתות, כי כך ראוי להיות, כי מי שמזמין הוא מזמין לאכול ולשתות. כך מקראי קדש, כיון שהם מזומנים לסעודת המלך הם גם מזומנים ליין הטוב והיפה המשומר. וע"ז מקראי קדש כתוב,אשר תקראו אותם במועדם. פירוש. מוחין דאו"א, שאין הי' יוצאת מאויר שלהם, והם חסדים, שהחכמה נעלמת בהם, מכונים אכילה, ומוחין דישסו"ת, שבהם יוצא הי' מאויר שלהם, ומתגלה בהם אור דחכמה, שה"ס בינה שחזרה להיות חכמה, נקראים שתיה. על דרך שנתבאר לעיל בסו"ה, אכלו רעים שתו ושכרו דודים והמשכת מוחין דחכמה בלי חסדים, הוא חשך ולא אור. אלא אחר שיש לו חסדים מאו"א עלאין להלביש החכמה, אז יכול לקבל החכמה מישסו"ת, וז"ש, מקראי קדש, זמינין אינון להאי אתר דאקרי קדש, שחג"ת דז"א שה"ס ג' החגים, שפסח ה"ס חסד, וסוכות ה"ס גבורה, ושבועות ה"ס תפארת, הנקראים מקראי קדש, היינו משום שמזומנים לעלות ולקבל מאו"א עלאין שה"ס קדש. שהשפע שלהם מכונה אכילה. וז"ש, וכד מהאי זמינין, דהיינו משפע קדש דאו"א, שה"ס אכילה, זמינין מן נחלא דנגיד ונפיק, הם מזומנים ג"כ לקבל משפע הבינה, דהיינו מהארת החכמה שבישסו"ת, שה"ס נחל הנמשך ויוצא מעדן, המכונה, יין לשתיה. כי כיון שכבר יש להם חסדים מאו"א להלביש החכמה, יכולים להמשיך גם הארת חכמה מישסו"ת.
קד) כתוב ואנשי קדש תהיון לי. ישראל למטה נקראים אנשי קדש, משום שמזומנים מקדש שלמעלה, דהיינו שמזומנים לקבל משפע או"א הנקרא קדש המקובל במלכות ופירוש הכתוב אשר תקראו אותם במועדם, היינו, אתם אנשי קדש למטה, תזמינו אותם החגים שה"ס חג"ת, במועדם, שאז תתקינו סעודה ושמחה, כי לכם הוא ראוי, משום שאתם נקראים אנשי קדש, ויהיו כולם מזומנים בכל בחינות הקדש למעלה, מאו"א, ולמטה, ממלכות, על ידי ישראל המקבלים ממלכות.
כדי לקשור את קדושת האדם, עם קדושת הזמן אל קדושת המקום, הרי הקשירה היא אל ארץ ישראל, אל המקום שעוברים אליו מעבר לנהר, אז יהושע קורא את הזכרון אל המקום, אל השורש של אברהם ומה שהובטח לו, אומר הזהר במאמר 'תקיעת שופר':
קפז) ר' יצחק פתח, תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו. אשרי הם ישראל, שהקב"ה קרב אותם מכל אומות העולם ובחר בהם. וממקום רחוק קרב אותם. ז"ש ויאמר יהושע אל כל העם כה אמר ה' אלקי ישראל בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם, להראות כי ממקום רחוק רצה בהם [מחכמה, מהשורש, מהמחשבה], וקרבם אליו. וכתוב, ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר וגו'.
איך בפרשת אמור, בהיות בני ישראל במדבר, מדברים כבר על המקום, על ארץ ישראל, שזו המשימה של היוצאים ממצרים, להגיע לארץ ישראל, אל ארץ הקודש, כדי להפוך את המקום לקדושות הזמן והאדם, וכדי להיות מסוגלים לממש את זה, ניתנה להם התורה.
