פרשת בא – על פרשת השבוע במשכן הכוונה

פרשת בא במשכן הכוונה

"ויאמר יהוה אל משה, בא אל פרעה, כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו, למען שיתי אותותי אלה בקרבו,
ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים, ואת אותותי אשר שמתי בם, וידעתם כי אני יהוה"
(שמות י', א'-ב')

הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת בא על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהנחיית הרבה ספיר נוימן אייל. להצטרפות ולקבלת פרטים על סדרות ואירועים במשכן לחץ כאן  
לצפייה בפרשות שבוע נוספות  – ביוטיוב

פרשת 'בא' מתחילה באות ב' כמו האות שמתחילה את ספר 'בראשית'. זה אומר שיש לנו שתי צורות של התחלה, צורה שאינה יכולה להחזיק – צורת הדין מצמצום א', וצורה שמאפשרת לעולם להתקיים, שזה שיתוף מידת הדין במידת הרחמים. הבעש"ט קורא את 'בא אל פרעה' במובן של 'בא אל התיבה'. מה זה אומר שהויה אומר למשה 'בא אל התיבה'? דומה הדבר לצמצום ב', ההזמנה היא להיכנס לתוך המרחב שבו יש שותפות, שאיתו אפשר לקיים את העולם, ולקיים את השותפות. תנאי השותפות אומר שיש שכר הליכתו, שהוא הולך ועושה. 'עשיה' בעולם הרוחני, 'עשיה' בעיני העליון היא הצורך לקבל רצון, כלומר לקבל שליטה של רצון אחר, להפוך רצון לקבל להשפעה. אולם משום שאין לי מעצמי כוחות, זה אומר שישנה תלות מוחלטת בעליון. 'בוא אל פרעה' נאמר מפני שבכל יום מתגבר יצרו של אדם עליו, והוא לא יכול לו, אלא אם כן הקב"ה עוזרו – עוזרו על פי הצורך שלו.

פרשנות נוספת לקריאה 'בא' – היא הקריאה של השמאל, 'בא אל פרעה, נתיירא משה'. ממה משה ירא? משום שה'בא' הזה, היא משום שהויה אומר לו 'אני נמצא אצל פרעה', הכוחות כרגע נמצאים אצל פרעה, ואם משה יבוא לשם, הוא יפגוש את הכוחות הגדולים ביותר של הבריאה. עלינו להבין ולזכור שאנחנו לא יכולים לצאת ממצרים, מהרצון לקבל, במיוחד ברגע הזה, כשמדובר על ג' ראשונות, על ראש הקליפות, אם אין עזרה. ובנקודה הקריטית של ההכרעה של הבכורה, נאמר 'אני ולא מלאך, אני ולא שרף' כלומר ההויה עצמה מתערבת.

הערב רב שיוצא עם ישראל ממצרים ונקרא 'צבאות השם' הוא חלק ממצרים שיוצא בגלל רגישותם לכח, רגישותם למה שולט ולמה יש כח על המציאות. השינוי בשליטה של הכוחות במצרים, הופך את ליבם והם רוצים להצטרף אל האדם הגדול – אל משה. הערב רב אינם מצטרפים, כדי למלא את הזכות או השבועה של האבות, של להגיע לארץ ישראל, ולקבל את התורה ולממש ריבונות וזכות של הפרט ושל הכלל. אלא שזו אהבה שתלויה בדבר, משום שכאשר משה עולה להר סיני הם נבהלים ומחפשים מיד תחליף ועושים עגל. בפנימיותנו, הערב רב הם חלקים בתוך הרצון לקבל, הנענים לקריאה רוחנית, שהם לא באמת מקבלים על עצמם את המצוה 'דע את ה' אלוהיך', אלא נענים לאינסטינקט של להיות בסביבת העליון, בסביבת האור. אך כשהם נתקלים ברגע של קושי, הם מיד נסוגים, משום שהם הולכים עם האור, ולא הולכים למקום החשוך. אבל מבחינת ישראל כאשר חשוך – אפשר לחלץ מהמקום הזה אור גדול.

"והיתה צעקה גדלה בכל ארץ מצרים, אשר כמוהו לא נהיתה וכמוהו לא תוסיף" (שמות יא',ו') זה מאוד דומה למבול, כי יש פה הבטחה שמכת כזו לא תהיה שוב. נאמר כי הבורא יצא מהשבת שלו, כדי להציל את האנושות, אך זו אינה הדרך שבה הוא היה רוצה לפעול, אלא הוא היה רוצה לפעול בדרך הטבע, בדרך ההתפתחות האנושית, בדרך שהאנושות מקבלת על עצמה את עול העבודה, ולא בדרך של מבול או מכות מצרים. ובסופו של דבר מכות מצרים היו כדי להציל את האנושות מהנפילה הגדולה שלה, ומהאופן שבו היא החזיקה את תפיסת עצמה.

כדי להכריע את מכת הבכורות ישנה הכנה של ישראל, שלא הייתה קודם לכן. משום שהם לא יכולים להוציא את עצמם ממצרים, עליהם להבדיל עצמם ממצרים ולרצות לצאת ממצרים. 'שכר הליכה' אם כן זה למצוא את הרצון ואת הצורך הזה.

ההכנה ראשונה של ישראל היא הכנת הכלים"וישאלו איש מאת רעהו, ואשה מאת רעותה, כלי כסף, וכלי זהב" 'רעהו' במובן האנושי כולו, כלומר ישראל שואל כלים ממצרים וזה השיתוף האנושי, משום שעל ישראל להשתתף ברצונות ובצרכים של כל האנושות. פירוש אחר ל'רעהו' מדבר על מי שרואה בו רצון עצמי משותף לתיקון. אם כן, ב'רעהו' יש כח מחבר וכח מפריד. כדי להכין אותנו למכת בכורות יש את שאילת הכלים, גם של השמאל וגם של הימין, גם של הכסף וגם של הזהב, ומתחילים לראות את המשמעות של איסוף ניצוצות כאיסוף נשמות.

הכנה שניה של ישראל תהיה של הזמן, כאשר חל ציווי של שינוי הזמן. מרגע זה הספירה אינה מחודש תשרי, מהחורף, אלא מתחילים לספור מהאביב, מניסן. מתחילה ספירה שונה לחלוטין מהספירה של הגשמיות. "ויאמר יהוה אל משה ואל אהרן, בארץ מצרים לאמר החודש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם, לחדשי השנה" (שמות יב', א'-ב'). ישראל חוגגים שני ראשי שנה,כאשר ראש השנה של ניסן, הוא ראש השנה של לידת הנשמות, לידת ההכרה, שסופרת את ראש השנה החדש של הבריאה. הספירה של ניסן היא הספירה של הנשמה את ניצחיותה, אל האינסוף. מונים את הזמן על פי הפעימות של הצורך שלנו להיות אצלו, על פי הזמן של אצילות. כלומר ההתנהלות אינה על פי הרגשתי, אלא זו התנהלות על פי מערכת היחסים עם העליון, במה שקורה בתוך הטבע.

ההכנה השלישית היא זבח פסח, "ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית" (שמות יב', ג') השה הוא אחד מהאלוהים החשובים של מצרים, האיל. לא רק שצריך לזבוח אותו, כלומר לשחוט, ולאכול. אכילה ברוחניות היא תהליך הבירור הפנימי, כלומר על ישראל לברר את החכמה של מצרים ואת האלהים שלה, להטמיע ולהפוך את הכח הזה לכח השפעה, לכח ישראל. ישראל מסמנים את עצמם בשלושה קוים. שתי מזוזות ומשקוף – הם מצוים על חשיבה אחרת. הם מצוים להפנים, לעכל, להפריד, כמו שהזהב הופרד לזהב עגלי ולזהב משכני, כך גם אותה אלוהה מצרים – הכח של הטבע צריך להיות מוטמע ומבורר מה אפשר לעשות איתו לה' או מה צריך להשליך, מה הופך להיות פסול מבחינת שימוש.

אנחנו מסתכלים על התפיסה של מצרים שמתייחסת רק לעיגולים, בלי הבחנות, וישראל לוקח את אור העיגול, אור הטבע, ומכניס אותו לאור הריבוע, לתוך קו, שבתוכו יש בירורים. הארת הקו היא אמנם הארה קטנה יותר, אבל יש בה הבחנה ונוכחות וקשר בין כלי לאור, מה שאין בעיגולים. בהארת עיגולים אין הבחנה, למעט ההבחנה היחידה – מה אני לוקח לעצמי, זה חד מימדי ומתקדם על פי הרצון לקבל לעצמי. והארת הקו היא רב מימדית ומתחילה לפתוח מרחב על פי ציר קיווי, של קשר בין עליון לתחתון. אם כן, על ישראל לעבד את מה שנלקח ממצרים – אורות העיגולים ולהפוך אותם לקו. הזכרון הוא של מי יכול לתת לנו את אותו מסך, אותה כוונה בכירית שהופכת אותנו לבכורים שמממשים את הבריאה. לכן מכת בכורות תפסח על ישראל, על שום שיש בקו השתוות צורה בין הכוונות להיטיב לנבראיו, איך להיטיב לנבראיו? לפי הפעולה של ישר כאל.

Facebook