פרשת בהר-בחקותי – על פרשת השבוע במשכן הכוונה
פרשת בהר-בחקותי במשכן הכוונה
"… אמנם עוד לא הספיק התקון הזה של עבד עברי, כי חטאו ישראל ונגלו בין האומות. ומכאן הסוד של עבד נרצע, שאינו רוצה בחירות של שנה השביעית, שעושים אותו בעל פגם ועליו נאמר ועבדו לעולם, שאינו יוצא לחירות אלא באור הבינה ממש, שה״ס אור של ג׳ הגאולות שהיו לישראל מג׳ גליות, שנגאלו בהופעת אור הבינה עליהם. שז״ס ועבדו לעולם, דהיינו לעולמו של בינה. כמ״ש בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו. וכל זה אמור רק בעבד עברי, שיש בו תקון של שינוי מקום, והם יכולים לקבל ממלכות הממותקת בבינה או מאור הבינה עצמה. מה שאין כן, עבד כנעני שאין בו התיקון של שינוי מקום, אלא המנעולא מגולה בו, ע״כ אינו יוצא לחרות לא בשנה השביעית, ולא ביובל, כי אין הכלים דמנעולא יכולים לקבל מהם כלום, אלא רק בגמר התקון באלף השביעי וגו'" (זהר בהר, אות עד', מאמר שינוי שם, שינוי מקום, שינוי מעשה)
הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת בהר-בחקותי על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהוראתה ולימודה של הרבה ספיר נוימן אייל. לפרטים ורישום לסדרה החדשה 'תפילה – מבט קבלי' כאן
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב
"וידבר יהוה אל משה בהר סיני לאמר, דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם, כי תבואו אל הארץ, אשר אני נתן לכם, ושבתה הארץ שבת ליהוה" (ויקרא כה', א'-ב'), היה צריך לומר לבני ישראל 'ושבתו', ופתאום מדברים על הארץ 'ושבתה', נראה שהארץ היא ישות, שיש לה אישיות משל עצמה, במיוחד ארץ ישראל. אפשר לומר שזה התיקון הראשוני של הארץ, שעשתה הפרדה, ויצרה את הפער שבין עץ עושה פרי לבין עץ פרי, ועכשיו צריך לחבר אותם, והחיבור קורה בעולם אצילות. באצילות יש את האפשרות של הויה, של תיאום בין כלי לאור, בין תודעה אנושית לבין תודעה הוייתית או אלוהית, בין המחשבה לבין ההוצאה לפועל שלה. והשאלה היא האם לכל הארצות יש אישיות?. אנחנו יודעים שהארץ חוטאת ורק מי שיש לו אישיות, יכול לחטוא או להביע משהו מרצונו. כל הביטוי ארץ עניינו רצון. אנחנו יכולים לראות שמרגע שמשה עלה אל ההר, אסור היה להתקרב אליו, אך מרגע שהסתיים המעמד הוא נעשה הר ככל ההרים. הארץ עצמה יש לה זכרון או רושם, שהיא יכולה להוציא מעצמה של 'שבתה הארץ', מהרגע שיש נפש של ישראל שנמצאת בה, היא שובתת, מתגלה ההכרה שלה בבריאה. מתי נמחק הרושם הזה מכל הארצות? אפשר לומר שהמבול מחק את הרושם שהיה בארץ עצמה, במרחב, במקום. זה חלק מהאבדן שספר בראשית מספר לנו.
"וידבר יהוה אל משה בהר סיני לאמר, דבר אל בני ישראל,
ואמרת אלהם, כי תבואו אל הארץ, אשר אני נותן לכם, ושבתה הארץ שבת ליהוה.
שש שנים תזרע שדך, ושש שנים תזמר כרמך, ואספת את תבואתה.
ובשנה השביעית, שבת שבתון יהיה לארץ, שבת ליהוה: שדך לא תזרע, וכרמך לא תזמור.
את ספיח קצירך לא תקצור, ואת ענבי נזירך לא תבצר, שנת שבתון, יהיה לארץ.
והיתה שבת הארץ לכם, לאכלה לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך, ולתושבך הגרים עמך.
ולבהמתך ולחיה, אשר בארצך תהיה כל תבואתה, לאכול"
(ויקרא כה', א'-ז')
הספירה מקרבת אותנו אל שער החמישים, הרי זה שבועות, מתן תורה. הקשר שבין שמיטה ליובל הוא הקשר שבין בינה למלכות, כאשר בינה היא שורש התורה שניתנה לנו בהר סיני. פרשת בהר מתחילה בציווי על שמיטה, כאשר היובל והשמיטה הן מערכת שקשורה במקום ובקדושה מדובר בספירה שהיא כוללת ורחבה יותר של העומר בשנים ולא על פני שבועות, באופן שהכל עדיין על פי קדושת השבע, כמו שישה ימים והשבת, או כמו מקום התיקון במשך שיתא אלפי שני, שבו ניתן להשיג את מטרת הבריאה שהיא האלף השביעית (זו השמיטה הגדולה). ההכרזה שכל מה שהארץ מוציאה מן הכח אל הפועל שייך להויה, שזה נעשה יותר מבורר ויותר מובהק ביובל, משום שביובל כל בעלות מוחזרת לשורשה, והיא עושה את זה במחזור שמזכיר לכל בני האדם שחושבים שיש להם איזשהי חזקה על הארץ, או על בני אדם אחרים כעבדים, והיא מוציאה אותם לחופשי. זאת אומרת שהמחזור הוא מחזור של גאולה. אך מי הכח הגואל, זה לא האדם שמשחרר את העבד, זה לא האדם שמשחרר את האדמה, אלא ניתנו לו כפקדון. כלומר ארץ ישראל היא המודל של מה שהיא יכולה להיות, בני האדם כפי שמתייחסים אל הארץ עצמה, אחד אל השני, אל היכולת שלהם להחזיק פקדון, זה הכל כדי לבנות מהעולם הזה, מהמרחב הזה, מקדש, מקום שבו יש מפגש בין הבורא לבני האדם, באמצעות השכינה, מתגלה הנוכחות של הבורא בקרב בני האדם.
המהלך של נתינת תורה הופך את השמיטה, את היכולת לשמוט את השקר של הבעלות, לתיקון הגדול שניתן לנו יחד עם התורה, כך שהשמיטה היא אמת המידה של הספירה, של ההכרה ברוממות העליון ושהכל שייך לו. זה אומר שגם הרצון לקבל הוא לא שלי. במחשבת הבריאה, אם כל שנברא זה רצון לקבל, הרי שזהו רצונו. ניתן לנו במרחק ממנו, את האפשרות להתפתח כאילו זה רצוננו. קבלת התורה בהר סיני, היא הגבול שבו אני יכולה לשחק בזה שהרצון לקבל והבריאה ובריות אחרות, הן שלי. אם אני ישראל ושמעתי את 'אנוכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים', אז יש פה שותפות והדין הוא החושך שצריך לגלול אל האור. אומר זהר הפרשה במאמר הגלגול על הפסוק (ויקרא כה', מו'): "והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם, לרשת אחוזה לעולם, בהם תעבדו; ובאחיכם בני ישראל איש באחיו, לא תרדה בו בפרך":
סג) והתנחלתם וגו׳ לעולם בהם תעבודו: מצוה זו היא לעבוד בעבד כנעני, שכתוב, לעולם בהם תעבודו. והם מצד חם [התיקון של תולדות נח, תיקון דור המבול], שגילה עריות , שנאמר עליו, ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו. למה, עבד עבדים. אלא שהוא עבד לעבד עולם ההוא שהוא עולמו של יובל. כלומר שהוא עבד לעבד נרצע ישראל, שהוא יוצא חופשי בעולמו של יובל, והוא אינו יוצא לחופשי אפילו ביובל. ואם תאמר, הרי אחיו של שם ויפת היה, למה לא היה כמוהם. וכן, אליעזר עבד אברהם שהיה מזרעו של חם, למה לא היה כמו חם, אלא שיצא צדיק והקב״ה הודה בברכתו כשברך אותו לבן, שנאמר עליו בתורה, ברוך ה׳. וכיון שכתוב בתורה הרי הקב״ה מעיד עליו שהוא אמת.
זאת אומרת התכונה של השעבוד העצמי לרצון, היא התכונה שאיתה אנחנו נצטרך לעבוד לעולם, זאת אומרת עד גמר תיקון. גילוי עריות הוא גילוי המנעולא, גילוי הדין בעולם, והדין הזה הוא שעבוד. לכן עבד כנעני הוא עבד לעולמו של יובל שהוא עולם הגאולה, עולם השחרור. ואליעזר שהיה עבד כנעני הוא בבירור מה אפשר להוציא מהקליפה, שזה חלק מענין שמיטה ויובל.
במאמר שינוי השם, שינוי מקום, שינוי מעשה, אלו שלושת השינויים שהשורש שלהם באברהם:
ע) שואל במה המליך את הקב״ה ושכינתו על העולם. ומשיב, משום שקדש את שמו יתברך, ברבים, ונכנס באש להשרף עצמו, לקיים בו, באדם, פסילי אלהיהם תשרפון באש. פירוש, משום שאדם עבד עבודה זרה הוא נחשב משום זה כמו פסילי אלהיהם. ולא עוד אלא שהחזיר בתשובה את אביו תרח, והביאו, ואת אמו ולכל שליטי אותו הדור, לגן העדן. וכך נתלבן באש ככסף, שהוא מטבע כסף של המלך וזייפו אותה בתערובת עופרת, ע״כ הכניסו באש, ויצאה העופרת לחוץ, שהוא ישמעאל. משום זה יצא ישמעאל מצחק בעבודה זרה. ונשאר אדם מלובן באש. וזה הוא שינוי השם. שנשתנה שמו מאדם לאברהם. כי כשאדם נתגלגל, היה צריך לעשות לו, שינוי השם שינוי מקום ושינוי מעשה וגו'.
עא) אחר כך בא יצחק, ונתחזק בו, דהיינו שאדם נתגלגל בו ונתחזק, מעבירה שניה, שנאמר בו, על האדם, שזו שפיכות דמים. שדורש על הכתוב ויצו ה׳ אלקים על האדם לאמר וגו'. אשר ויצו הוא על עבודה זרה, על האדם, הוא, על שפיכות דמים. לאמר, זו גילוי עריות, ע״ש, והוא עבר על כולם. וזה גרם אל הנסיון של יצחק בסכין, דהיינו בעקדה, שנאמר, ויקח את המאכלת לשחוט את בנו. ואדם נברר בו, כמי שמברר אוכל מתוך פסולת, ויצא הפסולת לחוץ, שהוא עשו שופך דמים. והאוכל, שהוא יעקב, יצא מבורר ונקי מכל פסולת וז"ש דיעקב שופריה דאדם הראשון. דהיינו כנ״ל. כי ביעקב יצא מצורף ומזוקק מכל פסולת.
עב) אח״כ בא יעקב, שהוא בחינת הטוב והאוכל שנברר מאדם הראשון, והרכיב וחבר אותו בלבן, ונעשה לו עבד. ז״ש, אעבדך שבע שנים ברחל. ובסבה ההיא שהחליפה באחותה, עבד שבע שנים אחרים [שתי שמיטות, שני גלגולים של לעבוד את הארץ, את הכלי], להוציא ב׳ טפות שזרק אדם במקום נכרי. דהיינו בב׳ רוחין נוקבין דאזדווגן עמיה אחר שפירש מחוה (בראשית ב׳, שמ״ו) וזהו גילוי עריות וגו'.
עד) … כל המאמר הזה מדבר מתקון החטא של אדם הראשון. כי אדם הראשון גנב היה, שבעל הגן צוה עליו [שמיטה זה ענין של בעלות], ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל, והוא הלך וגנב ואכל. וע״כ תקונו, ונמכר בגנבתו, שבית הדין ימכרוהו לעבד. שתקון זה התחיל ביעקב, אמנם מטרם שבא לתקון הזה הוא צריך לג׳ תקונים, שהם שינוי השם ושינוי המקום ושינוי המעשה. ואז נמכר לעבד ללבן, שממנו נמשך הסוד של עבד עברי, היוצא לחפשי בשנה השביעית, שה"ס רחל. ועוד לא נשלם התקון בזה, אלא שנצמח מזה בחינת עבד רע שה״ס הגלויות שנגלו ישראל ונמכרו לאומות העולם. שמזה נמשך הסוד, של עבד נרצע, העובד לעולמו של יובל, שהיא בינה, שבעת שהבינה שולטת, יוצא לחירות ושב אל אחוזתו. שה״ס ג׳ הגאולות שהיו על ידי שליטת אור הבינה שה״ס יובל, ועם כל זה עוד לא נשלם בזה החטא של עצה״ד כולו, וכן עוד לא נגלה גאולה השלמה, שהרי נשארו בחינות עבד כנעני, שהם אינם יוצאים אפילו בעולמו של יובל. שגם הם מצאצאי החטא של אדם הראשון וצריכים תקון, והם צריכים דוקא לצאת לחירות מבחינת השמטה עצמה, כי הם לא יוכלו להנות מבחינת יובל כלום. וע״כ צריכים להמתין עד גמר התקון שבאלף השביעי, שאז יתוקנו גם הם, ואז נמצא שנתתקן החטא של עצה״ד כולו.
הפרשה מבררת את השמיטה והיובל בתוך היחס אל המקום והזמן, שזה זמינים מקודש והארץ שהיא הכלי, איך הם נפגשים. והענין הוא שכל שלושת הבירורים של האבות עוברים בנו, בודאי בדור אחרון. לכן אנחנו רואים שהזהר מתייחס לשמיטה בפרשת בהר שהיא כלל התורה כולה, והוא לוקח את כל התולדות ומכניס אותן לתוך הסיפור של הגלגול, של היחס של מתי נשמות חוזרות לנחלה, מה שייך לאדם, ושתפקידו הוא לשייך את זה חזרה לבורא. כך אנחנו מקבלים את התבנית האפשרית של ישראל של תיקון אדה"ר, שזה כל היחס של ישראל בינם לבין עצמם ולגרים בתוכם (המאמר בזהר מתחיל מ'והתנחלתם').
