פרשת וארא – על פרשת השבוע במשכן הכוונה

פרשת וארא במשכן הכוונה

"וידבר אלהים אל משה; ויאמר אליו, אני יהוה. וארא, אל אברהם, אל יצחק ואל יעקב באל שדי;
ושמי יהוה, לא נודעתי להם. וגם הקמתי את בריתי איתם, לתת להם את ארץ כנען,
את ארץ מגוריהם, אשר גרו בה. וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל, אשר מצרים מעבידים אותם,
ואזכר את בריתי."
(שמות ו', ב'-ה')

הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת וארא על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהנחיית הרבה ספיר נוימן אייל. להצטרפות ולקבלת פרטים על סדרות ואירועים במשכן לחץ כאן  
לצפייה בפרשות שבוע נוספות  – ביוטיוב

בעל הסולם מדבר דווקא בפרשת וארא שהיא פרשת המכות על מצרים, שהן הגילויים למצרים, על כך שפרעה מחפש את המקום של מצרים בתוך הדרך של האנושות ברוחניות. אם מדברים באדם אחד, זה כמו השיח הפנימי שבין הרצון לקבל, בין גשמיות לבין רוחניות, ותפקידו של משה הוא להציג לפרעה, לרצון לקבל, את העליונות של הרוחניות.

אם נאמר שליבו של פרעה ילך ויתקשה, ניתן לשאול האם זה הוגן מבחינת נתינת האפשרות של בחירה חופשית? אם באמת כל פעולה רק מקשה את ליבו וזה מכוון מלמעלה, האם יש לו אפשרות לבחור אחרת? הביטוי 'בוא אל פרעה ואני אקשה את ליבו', מדבר על קושיות שיכולות לעלות מתוך המכות, כלפי הבורא. פרעה, הנציג של התבנית האנושית של רצון לקבל, שואל 'מהי הסיבה שאני צריך למסור את השליטה על העולם כולו, לאותה רוחניות שכרגע הסגולה שלה מוגדרת כישראל? שהרי ישראל כרגע בקטנות, בעבדות, ומדוע שאני לא אשלוט ואשתמש בסגולה של ישראל, שיש בה ברכה?'.

התשובות לשאלותיו אלו הן בשלוש המכות הראשונות, שמגדירות את היחס לאברהם, ליצחק וליעקב, דרך הסגולות שלהם. במכת דם, היא דרך הסגולה של אברהם לנתץ את עבודת האלילים, ובמיוחד פגיעה באלוה של הרצון לקבל, שהוא אלוה התרבות, עליונות התרבות והידע, הטכנולוגיה האנושית, שמתבטא בנהר, ביאור. במכת הצפרדע, מדברים על ההפצעה של היכולת למסור את הנפש, כלומר במאבק בין גשמיות לרוחניות יש יכולת שמתבטאת ביצחק, וירידתו של יצחק מהמזבח, כשהוא מוסר את נפשו על החיים, על לחיות ברוחניות. הרצון לקבל ישאל 'האם אני צריך לוותר על חיותי בשביל הרוחניות? ומדוע אני צריך למסור את השליטה על ההנהגה לידי הנהגת היחוד?' מכת הכינים תבהיר את יעקב, כמסוגל להחזיק את הביטוי של האלוהות בכל האופנים שבהן היא מוצגת, מהצורה הקטנה ביותר, משום שרק עליו ניצב הויה. ולכן יאמרו חרטומי מצרים שאת המכה הזו הם לא יכולים לשחזר.

במכה הרביעית, מכת ערוב, טוען פרעה שאם יש תכנית אלהית, אז מדוע ישראל מעורבים במצרים? בפנימיות השאלה היא מדוע רוחניות מתעוררת בתוך רצון לקבל, מדוע הוריד הבורא את מה שאמור ליצג את הרוחניות אל תוך מצרים ועשה אותם לעבדים? הטענה של מכת ערוב היא שישראל אינם מעורבים מצרים אלא מופרדים מהם. במכת דבר, יטען הרצון לקבל בדיבור של פרעה, שאם ישראל או רוחניות שייכת לבני האדם, אז יש איזשהי מערכת משותפת, גם למי שצריך לשאת את הרוחניות וגם למי שצריך לשאת את הגשמיות. התשובה היא שלא ניתן לדבר יותר על קו משותף של דמות האדם, משום שהאנושות, לא שימרה אותה, והיו שלוש נפילות:
שפיכות דמים – דור המבול, עבודה זרה – דור הפלגה, וגילוי עריות – סדום, שהיא היפרדות מוחלטת מהיכולת להבין את ההתפתחות האנושית הרוחנית, בזיווג של הכלי המוכשר והמתוקן אל האור. לכן לא יכולה להיות תביעה שכזו של רצון לקבל.

עניינה של מכת שחין היא הגאוה ועניין דור הפלגה, כלומר על אופן שבו הגענו ברצון לקבל שלנו ובטכנולוגיה שלו ליצר משהו, שאיננו זקוקים יותר לטבע כדי לבנות, ואנחנו לא זקוקים לשימוש בשיש או באבן טבעית, אלא יודעים ליצור את אבני הבניין של עצמנו. מי שנפגע במכה זו הם החרטומים, שהם אוחזי הידע, מי שמשכו חכמה והשתמשו בה. במכת ברד נאמר "הירא את דבר יהוה, מעבדי פרעה הניס את עבדיו ואת מקנהו אל הבתים, ואשר לא שם לבו אל דבר יהוה ויעזב את עבדיו ואת מקנהו בשדה" (שמות ט', כ') פרעה נכנס לתוך הבית ומניח לכל העולם.

אומרים הרמב"ן והמהר"ל כי המכות הן הגילוי הראשון לאנושות כקבוצה, דרך מצרים, כדי להכשיר את הלב של ישראל להיות מסוגלים לשאול. הצורך בהתגלות ניסית של פעולות היא לא הדרך הרצויה, משום שכך מאלצים את הבורא לפעולה, לצאת מהשבת שלו, שזה פיקוח נפש. הדרך הרצויה היא התגלות דרך הטבע. כלומר צריך שישראל יתעורר גם בפרט וגם כקבוצה, וילחם את המלחמה בפנימיות ההתפתחות שלו, כדי להגיע לארצו בדרך הטבע, בדרך הרצון, לא מתוקף נס, אלא מתוקף רצון חופשי ובחירה.

לסיכום, אומר בעל הסולם ב'על התורה, "אלא צריך לגלות האותיות בתוך הגוף, בסוד החקיקה, ולפי רוב האותיות הנחקקים בקרבו, כערך הזה יורד עליהם שפע החכמה ומזכך לגוף, וז"ס חרות על הלוחות, אל תקרי חרות אלא חירות", פירוש, הן אמת שמתחילה בסוד הכתב הוא חרות וחקוק, אבל בסוד הקרי הוא חירות ממלאך המות, דהיינו לפי רבוי החרות ירבה החירות והבן." כלומר צריך לגלות מה נלקח מהאור, מה נחקק בתוך האור כחסרון, כי זה האות בתוך הדף הלבן. חרות אלא חירות, כתוב, מה שיחקק בנו זה מה שחרות, למה נהפוך את זה – זה לחירות. כמו שאמר בעל הסולם, במידה ובעומק מה שחרוט בנו, אנחנו נוכל למצוא חירות ממלאך המוות, כלומר נצחיות. חרות וחקוק זה פעולה המאור, התורה, אבל בסוד הקריאה היא כיצד נוכל לפרש באמצעות הרוחניות את המציאות, היא חירות ממלאך המוות. לפי ריבוי החרות ירבה החירות.

Facebook