פרשת ויגש – על פרשת השבוע במשכן הכוונה
פרשת ויגש במשכן הכוונה
"ויגש אליו יהודה, ויאמר בי אדני, ידבר נא עבדך דבר באזני אדני,
ואל יחר אפך בעבדך, כי כמוך, כפרעה" (בראשית מד', יח')
הדברים נלקחו מתוך פרשת ויגש על פי חכמת הקבלה משיעור הלילה במשכן הכוונה,
בהנחיית הרבה ספיר נוימן אייל. להצטרפות ולקבלת פרטים על סדרות ואירועים במשכן לחץ כאן
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב
מקץ הוא צורה של סוף השיכחה, הוא התעוררות אל הזכרון. סיפורו של יהודה מאיר ליוסף את הצורה השגויה שבה הוא סיפר לעצמו את הסיפור של עצמו, מה שמעביר אותנו ליחס שבין השגחה פרטית להשגחה כללית. הצלחתו של יוסף נתפסת אצלו כמו השגחה פרטית, 'פרטית' במובן שדברים יבואו לידי ביטוי בו. הגישה של יהודה אל יוסף והסיפור שלו מזכיר לו שזו השגחה כללית, שהוא פרט בה. ההשגחה הפרטית היא על גורל ישראל, כשיהודה אומר ליוסף 'בי אדוני' הוא מחבר את זה ששליטה בעולם תהיה על ידי המלכות, וכמו שהיא ניתנת ליוסף, כך היא ניתנת לפרעה. 'בי אדוני' אומר הזהר: בי המלכות וברשותי אתה נקרא 'אדוני', כל הסמכות של ניהול העולם הנראה, או העולם הנגלה, מנוהלת על ידי ההשגחה הפרטית על ישראל, שדרכה אפשר להבין את ההשגחה הכללית על העולם כולו, את ההשגחה הכללית על כל התהליך שמביא את העולם, בגישה של תיקון כלי הקבלה שיהיו בעל מנת להשפיע, דרך ישראל.
אנו נתקלים בביטוי 'ויגש אליו יהודה' אנחנו יכולים להבין את כל מה שיושג על ידי המערכת הזו או על ידי הפעולה הזו של לגשת כדי לממש את הערבות על העתיד, על האפשרות של ארץ ישראל, שמתגלמת בבנימין. נקודת המפגש בין יהודה ליוסף היא לא רק בעצם המאבק, אלא דווקא באפשרות של הפיוס, של הפשר של המפגש הזה. הפשר של המפגש הזה בעצם נותן את כל הפשר של ספר בראשית, זאת אומרת של בריאת עולם, אדם ועם.
אז הסיפור שחוזר יהודה, בצורה הגלוי והכנה ביותר על סיפור האחים ועל סיפור האב. הנקודה הזו גורמת ליוסף לחשוף את עצמו. אז קודם נקודת המפגש הזו, האופן שבו יהודה בעל התשובה, יודע תשובה, ניגש ליוסף, פתח את זה יוסף כיוון שהוא יסוד והמלכות שהוא יהודה ניגשת אליו ועוטרת אותו. זה לא שאנחנו יכולים לקרוא את ההשתדלות של יוסף, אולם אפשר לראות איך הדברים פועלים עליו ודרכו. ויש את האופן של יהודה, שיש בו את ההשתדלות ויש בו את הנפילה והעליה, שהוא יותר החלק המודע. 'ולא יכל יוסף להתאפק, לכל הנצבים עליו, ויקרא, הוציאו כל איש מעלי; ולא עמד איש איתו, בהתודע יוסף אל אחיו. ויתן את קלו, בבכי וגו', ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף, העוד אבי חי; ולא יכלו אחיו לענות אותו, כי נבהלו מפניו' (בראשית מה', א'-ג') לא היה יכול להתאפק וצריך היה להוציא את הישות, זאת אומרת צריך להוציא את האגו המפרש, מתוך המפגש הזה. לכן נאמר 'הוציאו כל איש מעלי' כלומר עליהם היה לפרק את עצמם מכל הלבושים של מקומם, של היחס, של הנפש דנפש ולהתחבר או לעלות אל נפש הנשמה, כדי לגשת אל רוחם, זאת כדי למשוך את נשמתם.
'ועתה אל תעצבו, ואל יחר בעיניכם, כי מכרתם אתי, הנה: כי למחיה שלחני אלהים לפניכם' (בראשית מה', ה') ההכרה הראשונה של יוסף היא עדיין שהדברים מסובבים דרך מערכת היחסים שלו עם אחיו והיחס שלהם אליו, ושכל זה קרה כדי שהוא ישלח לפניהם למצרים, כדי להחיות אותם. עדיין בגישתו של יוסף, הוא המרכז. כרגע הוא רואה את הסיפור מאוד קרוב לעצמו, ולא את הסיפור הגדול, שהוא ההשגחה הפרטית, הרי הוא סיפורו של עם ישראל – יעקב היה צריך לרדת בשלשלאות למצרים ולהתחיל את הגלות, ויוסף נשלח כדי למתן עבור יעקב את ההבטחה של הגלות שישראל צריכה לעבור. זאת אומרת שיוסף נשלח למצרים כי דרכו מתממשת הגלות.
אם היינו שואלים את יעקב או את האחים אם הם רוצים במהלך האובדן של יוסף, כנראה שזה לא המהלך שהם היו רוצים בסופו של דבר. אך מי ששואל את השאלה על הגלות הוא אברהם 'במה אדע כי ארשנה?', אברהם מבין שצריך להתפשט אור גדול, שהכלי הפרטי לא יוכל לעמוד בהתפשטות הזו, גם לא הכלי המשפחתי או השבטי, אלא זה צריך להיות כלי הרבה יותר גדול בחיבור. ישראל צריכים להתאחד כדי לממש כלי. זאת אומרת שישראל חייבת לרדת לגלות, כדי לאסוף את כל הניצוצים של שבירת הנשמות, לתקן בהם תודעה של השורש שלהם, כדי לחזור אל עולם אצילות, שבו הכלי והאור הם לא בהפרדה. זאת אומרת שצריך כלי משפיע, על ידי כך שהוא מתערבב באומות העולם, כי הוא חייב להתכלל ברצונות, בכל המצבים של הרצונות לקבל, ובאפשרויות של התיקון שלהם. אם היו שואלים את יעקב איך הוא רוצה לרדת, הוא היה מעדיף את השלשלאות על השתלשלות הסיפור של אובדן יוסף.
'וידברו אליו את כל דברי יוסף, אשר דבר אליהם, וירא את העגלות, אשר שלח יוסף לשאת אתו; ותחי רוח יעקב אביהם' (בראשית מה', כז') ב'עגלות' יש בהן את הגלגול של הדברים, איך אלהים מגלגל, או מעליל עלילות. אפשר היה לומר שיוסף שלח ליעקב מרכבות, אך התורה מדגישה שזה עגלות, כדי שישאר בנו עניין הגלגול. שמתחיל הגלגול של התבנית של ישראל, התבנית של האבולוציה של התודעה האנושית, באמצעות תבנית הגלות והיציאה ממנה. 'וירא את העגלות' כמו בחזון, כמו 'וירא את המלאכים'. 'וירא את העגלות, אשר שלח יוסף לשאת אותו' זה הרגע שהוא מבין את כל הסיפור במעגל הגדול 'ותחי רוח יעקב אביהם'. כאשר יעקב רואה שיש לו שנים עשר שבטים, שיש לו שתים עשרה תולדות, אפשרות של השלמה ביחס לעולם אצילות, אז יעקב מקבל את גדלותו כישראל.
'ויסע ישראל וכל אשר לו, ויבא בארה שבע; ויזבח זבחים, לאלהי אביו יצחק. ויאמר אלהים לישראל במראות הלילה, ויאמר יעקב יעקב; ויאמר, הנני. ויאמר, אנכי האל אלהי אביך; אל תירא מרדה מצרימה, כי לגוי גדול אשימך שם' (בראשית מו', א'-ג') מי שנאסר עליו לצאת מארץ ישראל זה יצחק. הכח שאסר על יצחק, הוא הכח שצריך להתיר שחסד אברהם יקבל את האישור של פחד יצחק, כדי שיעקב יוכל להתחיל את הגלות, את הירידה למצרים. ההתגלות ליעקב היא במראות. הלילה נאמר 'יעקב יעקב' עם הפסק, שיעקב הקודם זה לא יעקב שנמצא עכשיו, וגם לא קורא לו ישראל כי הוא הולך לרדת לגלות. יעקב עונה 'הינני', כיוון שיעקב תמיד מתקן חלק מחטאו של האדם ראשון, שהתחבא ולא ענה לקריאה וסר מאחריות. 'לגוי גדול אשימך שם' זו התבנית של כל הגלות – שהשכינה תרד לגלות, בקטנות עם יעקב, וכאשר הם יעלו חזרה לארץ ישראל הם יהפכו להיות ישראל.
כאשר יעקב מתחיל לרדת, הוא שולח את יהודה קודם. 'ואת יהודה שלח לפניו, אל יוסף, להורות לפניו, גשנה; ויבאו, ארצה גשן' (בראשית מו', כח') מה זה שיהודה הולך לפני להורות? המדרש ורש"י אומרים שזה להקים בית מדרש, מן ארץ ישראל קטנה בתוך חוץ לארץ. כך יעקב מלמד את יהודה כיצד משמרים את ישראל, או את היהודי, את המערכת שצריכה להיתקן, בגלות. ויהיה זה תמיד תפקידו של יהודה, כי התפילה, הגישה של הנפש אל הנשמה תישמר בצורה שהוא מורה אותה – דרך התורה. הגישה היא לא איך להפוך את הגלות לישראל, אלא איך לשמר את ישראל בגלות, כך שהוא יכול להשפיע. השפעתו בגלות תהיה על ידי איסוף ניצוצים עד שיוכל לשוב ברכוש גדול של נשמות לישראל, ושיהיה להם מרכז הארה, כך שהכלים יוכלו לזהות את אורה ולבוא ולקחת את חיותם ממנו. יעקב ממנה את יהודה, הוא ממנה את המלכות שהיא תהיה אחראית האמונה, היא תישא את המטרה להיות הזכרון החי.
אנחנו מתעסקים כרגע בפרשה הזו בגישה. הגישה או המפגש בין יהודה לבין יוסף שיש בתוכו התנגשות, נגמר באובדן של עשרה שבטים. ישראל לא הושמדה אלא היא התבוללה ונטמעה, עד כדי אובדן זהות. כלומר שגישה בתוך המרחב המשותף היא מאוד משמעותית, היא משמעותית לאובדן ולחיבור. אם הפרשה מלמדת אותנו משהו, זה חשיבות החיבור, והחשיבות של מי שיכול להכיל חיבור, שזו מלכות, הנוקבא, משום שהיא נותנת את העוצמה לכל ההתפשטויות, או לכל ההשפעות לפעול, באופן כזה שהם יאחדו ולא יהיה צורך להפריד או להעביר גלויות, שיש בהן הרבה מאוד יסורים. איך אנחנו מאחדים בתוכנו את ההכנה שנקראת 'משיח בן יוסף' עם המימוש שזה משיח בן דוד. משיח בן דוד נראה לנו תמיד משהו ששייך למימוש. משיח בן דוד הוא בן לאה, הוא מחזה ולמעלה. מחזה ולמעלה אומר שהעקרון המוביל הוא ההויה הנסתרת, חסדים מכוסים. כל מה שמופעל בעולם מופעל ממה שקורה מעל חזה, שזה השיתוף עם בינה, השיתוף עם כח ההשפעה. האופן שבו מוכרעת התפיסה של משיח בן דוד אומרת שמשיח בן יוסף הוא הכרחי, כך שבמשך שנים של גלות, לתת למלכות את הגדרת התפקיד שלה, כמייצגת את בינה, כמייצגת את כח ההשפעה ואת הסיבות שלה. אז כיוון שאין לנו ישראל, בתוך יהודה חייב לבוא לידי ביטוי גם יוסף וגם ישראל.
