פרשת ויחי – על פרשת השבוע במשכן הכוונה
פרשת ויחי במשכן הכוונה
"ויחי יעקב בארץ מצרים, שבע עשרה שנה; ויהי ימי יעקב, שני חייו שבע שנים,
וארבעים ומאת שנה, ויקרבו ימי ישראל, למות, ויקרא לבנו ליוסף ויאמר לו
אם נא מצאתי חן בעיניך, שים נא ידך תחת ירכי; ועשית עמדי חסד ואמת,
אל נא תקברני במצרים, ושכבתי, עם אבתי, ונשאתני ממצרים, וקברתני בקברתם;
ויאמר, אנכי אעשה כדברך, ויאמר, השבעה לי וישבע, לו; וישתחו ישראל, על ראש המטה"
(בראשית מז', כח'-לא')
הדברים נלקחו מתוך פרשת ויחי על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהנחיית הרבה ספיר נוימן אייל. להצטרפות ולקבלת פרטים על סדרות ואירועים במשכן לחץ כאן
לצפייה בפרשות שבוע נוספות – ביוטיוב
פרשת ויחי חותמת את ספר בראשית והיא הפרשה המשיחית ביותר בספר בראשית. ויחי חותמת את הצורה של מעורבות הבורא הבריאה, במערכת העולמות, במערכת השינויים והתהליכים של התיקון, ובעיקר ביצירה של תבנית של חותמו במערכת הנשמות.
כבר למדנו מ'חיי שרה' שכאשר התורה נותנת שם לפרשה 'חיים', היא כנראה מדברת על הסתלקותו ומותו/מותה של דמות, מה היא משאירה, ומה היא מפעילה אחריה.
פרשת ויגש מגישה את האפשרות של פרשת ויחי, על ידי כך שהיא מגישה את האפשרות של צמיחת ההכרה האנושית בערבות, כלומר הכרה בקשר שיש בין נשמות, באחריות, ומה שיאפשר יחוד ובניה של זהות הפעולה. ספר בראשית, כפי שהוא מוצג בקבלה, מדבר על משימת האדם והצדקת הבריאה, וכל התהליכים שהתפשטו בתוכה, והתהוו בה, הם כדי להגיע לדבקות. דבקות היא השוואת צורה, השוואת תפיסה לא למהות, שהרי אי אפשר לדבוק בו, כי הוא אש אוכלה, לכן עלינו להידבק במידותיו 'מה הוא רחום, אף אתה רחום' – עצם התהוות רעיון הערבות הוא המידה הראשונה של הדבקות, של היותך רחם והאפשרות של המחר עבור האחר, כפי שהבורא עצמו, הבריאה שהתפשטה עבורנו, היא הרחם ואפשרות של המחר. אותה הערבות נבחנת כבר בתחילת בריאתו של האדם. לאורך כל בראשית, מה שקורה מתחת לפני השטח, זו הבחינה של איך בני האדם יגיעו לקשר הנכון ביניהם, משום שרק בקשר הנכון של האחוה, של הכרה באח/אחות, יכול להתאחות הנתק מהבורא.
הפרשות בנויות מסיפור חיצוני, היקפי אולם ישנו גם סיפור פנימי או שולי לכאורה. כמו בפרשת וישב.
אנחנו יכולים לראות שהסיפור שמחולל דרמה הוא סיפור יוסף, אבל הפנימיות שמתהווה בתוכו היא סיפור יהודה ותמר, שזה נראה לא קשור, אולם דרכו מתחילים לראות את העתיד. כמו בתוך רחם, מתהווה האפשרות האמיתית של האנושות. הערבות בסיפורים הללו הן הנשים, משום שהטבע של מתן חיים הוא טבע הנוקבא, וזה מתחיל עם בנות לוט. לאחר הפיכת סדום ועמורה הן מסתכלות על עולם שאין לו עתיד ומחליטות יחד, בשיח ושיתוף פעולה ראשוני מסוגו, לקיים בצורה, שהיא לכאורה חובקת בתוכה חטא, ושמבחינתן אין אפשרות אחרת, לקיים זרע מאביהן. שיתוף הפעולה שלהן הוא על עתיד האנושות, ולשיח ישנה כוונה מטיבה, או כוונה שהיא מעבר לעצמן. השיתוף הזה הוליד את מואב ועמון, כלומר מתהווה מתוכו השורש של המשיח. מתוך מואב תצא רות, ומרות יצא בית ישי. הדוגמא השניה היא כמובן תמר, אשר מבקשת מיהודה את זהותו (חותמו, פתילו ומטהו), והיא בעצם קובעת וחוקקת את חוק ה'רחום', כלומר את הערבות. היא אומרת שהזהות של כל אדם היא זו שניתנת כערבון לאחר. וכך מתאפשר ליוסף להפנים את הערבות, כמבוטא בפרשת ויחי: "ויאמר אליהם יוסף, אל תיראו: כי התחת אלהים, אני. ואתם חשבתם עלי רעה, אלהים חשבה לטובה למען עשה כיום הזה, להחיות עם רב, ועתה, אל תיראו, אנכי אכלכל אתכם, ואת טפכם" (בראשית נ', יט'-כא')
הזהר מביא את כל סיפור 'ויחי' אל עצמו, אל כל חבורת הזהר עצמה, אל אחד המאמרים היותר עמוקים של הזהר ביחס לחיבור ולערבות, הערבות של קו אמצעי שמצליח לחבר בין ימין ושמאל, כל הקשרים שנוצרים על ידי שלושת הקוים, למסך ביניהם: כאשר ר' יצחק מרגיש שהוא עומד למות, הוא פונה לר' יהודה לעזרה, ומבקש ממנו שני דברים – שבכל פעם שר' יהודה יזכיר דברי תורה, הוא יזכיר את שמו של ר' יצחק, שזו הנוכחות של נצחיותו, ודבר שני הוא מבקש שיהודה ילמד את בנו תורה, כי הוא לא משך אותו מספיק אל התורה. ואכן ר' יהודה לוקח את זה על עצמו, ושניהם הולכים לר' שמעון בר יוחאי. ר' שמעון שלוקח את ר' יצחק אליו, הוא ערב על המשך חייו, משום שהוא חלק מהשבעה שנותרו מהאידרא רבא. ללמדנו שהערבות של ר' שמעון כלפי ר' יצחק היא לא רק בשל ר' יצחק, אלא בשל היותו חלק משבע הספירות אשר אותן צריך לתקן, כדי שלעתיד לבוא, כל מי שתתעורר בו הנקודה שבלב ויגיע ללימוד הזהר, האפשרות הזו תהיה שלמה עבורו.
אם בראשית הוא הגליה של הנברא מהקרבה אל האור, שהיא בלתי אפשרית להתהוות זהותו, אז פרשת ויחי החותמת את הספר מסמנת את הקצה האחרון של הגלות. ההתנסויות שתבואנה לאחר מכן תהיינה לא ליחיד, אלא לקבוצת נשמות.
