פרשת וילך – על פרשת השבוע במשכן הכוונה

פרשת וילך במשכן הכוונה

"וילך משה; וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל, ויאמר אלהם, בן מאה ועשרים שנה אנכי היום, לא אוכל עוד לצאת ולבוא; ויהוה אמר אלי, לא תעבור את הירדן הזה" (דברים לא', א'-ב')

הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת וילך על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהוראתה ולימודה של הרבה ספיר נוימן אייל. לפרטים ורישום לסדרה החדשה 'מה למעלה מה למטה'  כאן  
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב

פרשת נצבים היא מעין מעמד מתן תורה, בנצבים כל נשמה מקבלת את המינוי שלה, את המשימה המיוחדת לה ותנאי של מימוש המינוי הזה הוא ב'וילך'. 'וילך' היא התנועה בפער שבין מיעוט הנשמה, לבין המימוש שלה, היא הולכת את צעדי תיקוניה. הפעם הראשונה שפוגשים את וילך זה בלך-לך, בציווי שמתחיל את ההתהוות של ההליכה, לאפיון של נשמת ישראל והתפקיד שלה. חלק ממימוש התפקיד שלה יהיה בהליכה. התנועה המתמדת של ההשתלמות. ההליכה בפרשת 'וילך' היא העברה של הסמכות, או העברה מכלי לכלי, מכלי משה לכלי יהושע: "וילך משה; וידבר את הדברים האלה, אל כל ישראל, ויאמר אלהם, בן מאה ועשרים שנה אנכי היום, לא אוכל עוד לצאת ולבוא; ויהוה אמר אלי, לא תעבור את הירדן הזה" (דברים לא', א'-ב'). עכשיו כשישראל נצבים וזה מעמד של נתינת תורה, 'וילך' זו לא תנועה פיזית של משה מהם, או אליהם, אלא זו תנועה שהדיבור שלו יוצר בהם. הדברים שמשה אומר מניעים אותם אל ההכרה של מהי המשימה. 'לא אוכל עוד לצאת או לבוא' משה אומר להם שכח השיבה הטבעי והאופן שבו הוא מושך אורות לישראל, לאומה שלמה, עומד להסתיים ותועבר ליהושע. המעבר ממשה ליהושע הוא התחלה של הסתרת פנים, לכאורה זו נסיגה, במובן של הכלי. מכלי זך יותר לכלי עבה יותר. הנשמות שעומדות מול משה הן נשמות בעלות גסות יותר גדולה, אך הן מושכות אורות יותר גדולים, כי הן מבטאות צורך יותר גדול.

בפרשה הזו אנחנו עומדים מול האופן שבו תהיה הליכה בדורות. כלומר יש פה נבואה, שככל שהכלי יהיה יותר עבה, תתחולל עליו השכחה. הסכנה בעוביות גדולה היא מצד אחד היכולת למשוך אורות יותר גדולים, אולם משהו מכסה על הנגישות הפנימית שיש לאדם אל נשמתו. יש מחיצת ברזל שצריך לפוצץ אותה כמו שאומר בעל הסולם.

"ויאמר יהוה אל משה, הן קרבו ימיך למות קרא את יהושע והתיצבו באהל מועד" (דברים לא', יד')'קרא את יהושע' היא קריאה אל הליכה חדשה, חלק מהשינוי שיש בהליכה הזו הוא ירידה, אנחנו עוברים מתלות במ"ן, מתלות במזון ישיר מהעליון, להיות מסוגלים להוציא את לחמנו מן הארץ. יוה"כ הוא אקסטריטואלי מבחינת הקיום, אנחנו מאפשר לעצמנו ביוה"כ לחזור אל האופנים שבהם היינו בהנהגתו של משה, זאת אומרת להיות מוזנים בפנימיות, לא מהארץ, לא דרך החומריות והגשמיות. התנועה היא מהאחיזה של הרצון לקבל לעצמו לאופי הנצחי של הנשמה וממה שהיא ניזונה. יש פה נוכחות של השכינה, של מעמד שבתוכו יש ניסיון ליצור הטבעה בתוך הנפש, את זכרון הנשמה בתוך הנפש. 'וילך משה ויהושע ויתיצבו באוהל מועד' לאן אנחנו הולכים? אנחנו הולכי לחפש פנים. המתנה שמשה משאיר אחריו בהסתלקותו היא הציווי של חיפוש הפנים, לחפש את הפנים של הויה, כי אנחנו הולכים אחריו דרך האחוריים, דרך החסרון. אבל החסרון שלנו הוא לראות את פניו. צריך להקשיב להתייצבות, למינוי.

"ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי, מצאוני הרעות האלה. ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה, אשר עשה: כי פנה אל אלהים אחרים" (דברים לא', יז'-יח') מה המשמעות של הביטוי 'כי אין אלוהי בקרבי'? אם אנחנו אומרים שאין שום תקוה 'כי אין אלהים בקרבי', כלומר אני שוכח, אני תופס ומצהיר את מציאות, כמו שאין בי חלק אלוה, שאין לי נשמה. אם הצהרת המציאות שלי היא כזו שאין בי נשמה, אז יש הסתר כפול. עצם ההצהרה העצמית הזו שמתכחשת לקיומו של חלק אלוהי בנו שנקרא 'נשמה' היא הסתרה כפולה. כי אחרת אי אפשר להבין אם יש פה וידוי על 'אין אלהים בקרבי', אני מכיר בזה! אבל זה לא מה שהכתוב אומר לנו, אלא מה שכתוב זה שיש הכחשה של צלם אלהים בקרבי שאני לא מכיר בו, ואני קובע זאת כמציאות, זה הסתר כפול. ועל זה בא עובי של רצון לקבל לעצמי, שהופך להיות מסך ברזל, קליפה. 'ברזל זה שם של קליפה' היא הופכת למשהו שלכאורה בלתי אפשרי לבקוע אותו.

"ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא" (דברים לא', יז') אנחנו מתחילים לראות את הנוכחות של יוה"כ דווקא בנעילה, 'כי פנה היום'. אנחנו מבקשים שיפתח שער כי פנה היום. כי הפנים של אותה הארה של יוה"כ שוב תחזור אל צורת ההליכה, שיוצאת מהאקס-טריטוריה של יוה"כ חזרה אל הזמן, ננעל שער הנצחיות, ואנחנו מבקשים שיפתח שער הרחמים, כדי שנדע לאן אנחנו הולכים 'כי פנה היום', שזה הניגון של תפילת הנעילה. רגע השיא של יום הכיפורים הוא יכולת האכילה לפני הצום ואחריו. כמו שנאמר יוה"כ קורה באקס-טריטוריה שמאפשרת לנו לעלות. יוה"כ אומר לנו שמה שנראה לנו בו כמו חיזיון רחוק, שמצריך איזשהי הסתלקות מהאחיזה של הגוף (כמו בשינה או במוות), אז ביוה"כ עצמו, זה כמו מישהו שהקיץ מחלום והחלום מתממש, שהרוחניות נעשית ממשית. איך מעגנים את זה? בסעודה שמפסקת את יוה"כ, והלחם שלנו הוא לא לחם אלא אותיות, אנחנו אוכלים את התפילות של יוה"כ. זה דווקא משום שהלכנו אל יוה"כ מתוך תשומת לב שאנחנו לא ראויים, או חיפשנו כל הזמן של איך להיות ראויים. יוה"כ הוא בקשות על היכולת להיות ראוי לעמוד, על תשומת הלב הנכונה שיש אלוהים בקרבי, כי רק בתשומת לב נכונה, כל אכילה הופכת להיות אכילה של אותיות. זה מה שנקרא 'לקדש באכילה'.

ראש השנה התחיל את הנסירה של הנוקבא והעמיד אותה ככלי עצמאי, כדי שהיא תוכל לעמוד פנים בפנים, שהיא תוכל להיות ניצבת ולקבל את מינוי שלה, אז נולד לה הפה, היסוד מאפשר את הזיווג. ההליכה נצמדת בפרשת וילך אל חיפוש הפנים. זו התנועה של הדיבור, של רכישת השפה. אם אני מכיר בניצבות, במינוי, אז הדיבור שלי יהיה הדיבור של חיפוש הפנים של ההויה. אנחנו בכח של הליכה בכל רגע מהגדרה של הרצון, מארצך, ממולדתך ומבית אביך, לאן? אין ציון מקום. הגדרת של המשימה של הנשמה לא ניתנת לה מראש, אלא חלק מהמשימה שלה היא לגלות אותה דרך התיקונים שפוגשים אותה. אם היא חיה בהכרה שיש אלהים בקירבה, אז כל מפגש שלה הוא גילוי של התיקונים שלה, גילוי של חלק המשימה שלה, של חלק היעוד שלה.

אומר בעל הסולם באגרת ל':
"ולכאורה יש לדייק על לשון תשובה, דהי' להקרא לשון שלימות [מדוע לא קוראים לתשובה השתלמות?]. אלא להורות שהכל ערוך מכל מראש, וכל נשמה ונשמה כבר נמצאת בכל אורה וטובה ונצחיותה, אלא שבשביל נהמא דכיסופא [לחם ביזיון] יצאה הנשמה בסוד הצמצומים עד שמתלבשת בגוף העכור, ורק בסגולתו [בסגולת החסרון שלו, המיעוט והגסות שלו המזדככת והמתעדנת] הוא חוזרת לשורשה לטרם הצמצום ושכרה בידה מכל מהלך הנורא שעשתה, שכללות השכר [מתוך הזכרון שיש אלהים בקרבי] הוא הדביקות האמיתי, כלומר דנתפטרה מנהמא דכיסופא, כי כלי קבלתה נהפכה על כלי השפעה ושוה צורתה ליוצרה, שכבר דברתי הרבה בענין הזה. ובזה תבין, אם הירידה צורך עליה הוא, היא נחשבת עליה ולא ירידה, אמנם באמת הירידה עצמה היא העליה, כי אותיות התפילה עצמם מתמלאים משפע וגו' וכן אמרו ז"ל, "אלמלא לא חטאו ישראל לא הי' להם אלא ספר תורה וספר יהושע לבד" ודו"ק".
כלומר מכל ההליכה שהנשמה עשתה, החל ב'לך-לך מארצך, ממולדתך ומבית אביך' שהיא ירידת הנשמה, ההליכה של משה בפרשת 'וילך' היא המסע הנורא בחזרה, כאשר הירידה זה כמו ללכת להביא כלי יותר גדול, עומק יותר גדול של כלי, כדי למשוך אורות גדולים יותר.

Facebook