פרשת חיי שרה – על פרשת השבוע במשכן הכוונה
פרשת חיי שרה במשכן הכוונה
"ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני, חיי שרה.
ותמת שרה בקרית ארבע הוא חברון בארץ כנען; ויבא אברהם לספוד לשרה, ולבכתה"
(בראשית כג', א'-ב')
הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת חיי שרה על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהנחיית הרבה ספיר נוימן אייל. להצטרפות ולקבלת פרטים על סדרות ואירועים במשכן לחץ כאן
לצפייה בפרשות שבוע נוספות – ביוטיוב
פרשת חיי שרה מלמדת אותנו איזה חיים משאיר צדיק בהסתלקותו, באופן שבו הוא משלים את משימתו. שרה משלימה שתי משימות: בעקדת יצחק, כאשר חזתה את יצחק כהמשכיות של המשימה האלוהית. והשניה, שהיא משלימה עם הסתלקותה, בכך שהיא מאלצת את אברהם לקשור את גורלו בארץ ישראל, בקנותו לה אחוזת קבר. הקשר לארץ ישראל ברוחניות הוא הקשר לעולם אצילות, עולם התיקון.
שרה מממשת כנשמה את ההכרה של אור מקיף, של התכנית שמגולמת לעתיד לבוא בתחיית המתים. אור מקיף מבטש את הקו או את האור הפנימי, משום שהוא מניע אותו כל הזמן לפעולה של מה התכנית העתידית שלו, לגדול למימוש העתיד שלו. בהרגשת הביטוש הזה אתה מרגיש לאן אתה צריך להתיישר,
כלפי מה אתה צריך להתיישר, מה שיקרא 'קו ישר' או להיות ישר כאל. לכן, כאשר אברהם מקבל את ההבנה, את החכמה של שרה, שהחיבור האמיתי של ההמשכיות שלו נמצא ביצחק והוא מכנה אותו 'בני', הוא מתיישר ומפנים את מה שהאור המקיף הזה ניסה לעשות – להכניס אותו לתלם הזה.
אם כך, קניית מערת שדה המכפלה היא האופן שבו הסתלקותה של שרה מאלצת את אברהם לקנות את המרחב שהוא השדה של המלכות, שבו יש את הקשר בין עצמותה של מלכות, לבין השיתוף שלה בבינה. בשיתוף הזה נראה הכפלה של התכונות של הרצון. החיבור של מלכות בבינה אינו אחד ועוד אחד, אלא שתיים כפול שתיים, ונוצרות ארבע צורות: ישנה תכונת המלכות לעצמה שזה רצון לקבל על מנת לקבל, להשפיע על מנת לקבל זה ההתערבות של בינה במלכות, חפץ חסד הוא להשפיע על מנת להשפיע, והתיקון שבסופו של דבר יאחד את כולם, זו הצורה הרביעית והיא לקבל על מנת להשפיע.
כשקוראים לפרשה 'חיי שרה' החלק הגלוי שלה נגמר בשני הפסוקים הראשונים. אנחנו צריכים לשאול למה זה נסתר. דרכי העבודה שהם דרכי הקו, האור הפנימי, נגלה דרך האבות, אבל הכח המנהל אותם, הוא האור מקיף, אינו גלוי לנו אלא דרך המצבים שהוא גורם בנו.
אפשר לומר שזה הניהול של האמהות של הנשמות וההיסטוריה האנושית מאחורי הקלעים, ורק בגמר תיקון הוא מתחיל לנוע אל קדמת הבמה, אל גילוי. לכן נאמר על ישיבות של אמהות שאיש לא עלה לראותן, לא משום שלא רצו, אלא שלא הייתה את הסגולה והאפשרות הזו.
תפילתה של שרה לעתיד לבוא, עוסקת בתחיית המתים, היא קושרת את כל הרצונות באפשרות של התיקון האחרון: של בחינה ד' עצמה, עצמות המלכות, אשר במהלך שיתא אלפי שני אינה מיתקנת, אלא על ידי הצטברות של דמעות. כלומר לא עצם פעולות התיקון על ידי שיתוף מלכות בבינה, אלא באמצעות חדירה של טיפות, של אותן הדמעות, הן חודרות דרך המסך שפוגש את האור ישר, עוד לפני שהמסך מתמקם כדי להביע את היחס שלו, זריזותו של המסך אינה מספיקה כדי לדחות את האור כולו. וכך הטיפות חודרות ומחיות את הזכרון, את הידיעה, שהבורא לא שכח, והוא תמיד פוקד את השכינה.
כלומר מה שהוא הצטברות של התיקון של לעתיד לבוא, שאנחנו יכולים להיות שותפים לו, זה לא מה שאנחנו משיגים, אלא הצער שלנו על מה שאנחנו לא משיגים עבור אחרים. זו נקודה מאוד עמוקה. לא ההשגות שאנחנו מגיעים אליהן, אלא הצער של מה שאנחנו לא מצליחים לתקן עבור אחרים, זו הדמעה המצטברת.
