פרשת חקת – על פרשת השבוע במשכן הכוונה
פרשת חקת במשכן הכוונה
"כתוב הוא הבאר אשר אמר ה׳ למשה אסוף את העם. הוא משום שבאר הזו לא נעדר מהם. ואם תאמר, איך היו יכולים כולם לשאוב ממנו וגו' והנביע שבבאר מתמלא ויוצא לכל הצדדים. ואז בשעה ששרו ישראל ורצו מים, היו ישראל עומדים עליה, על הבאר, ואמרו שירה. ומה אמרו, עלי באר. העלי מימך להוציא מים לכל, להשקות ממך וגו'". (זהר חקת, פס' עז', מאמר הבאר)
הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת חקת על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהוראתה ולימודה של הרבה ספיר נוימן אייל. לפרטים ורישום לסדרה החדשה 'תפילה – מבט קבלי' כאן
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב
"וידבר יהוה, אל משה ואל אהרן לאמר,
זאת חקת התורה, אשר צוה יהוה לאמר: דבר אל בני ישראל,
ויקחו אליך פרה אדמה תמימה, אשר אין בה מום,
אשר לא עלה עליה עול, ונתתם אותה אל אלעזר הכהן;
והוציא אתה אל מחוץ למחנה, ושחט אתה לפניו."
(במדבר יט', א'-ג')
פרשת חקת היא אחת הפרשות האיזוטריות שבתורה, היא פרשה יחסית קצרה ודחוסה מאוד ונקראת גם פרשת 'פרה אדומה'. אנחנו פוגשים בה את הסתלקותה של מרים, את ההופעה של הנחשים, הריפוי, חטאם את משה ואהרן בהכאה על הסלע, הסתלקותו של אהרן ותחילת המלחמה על סף הכניסה לארץ ישראל. פרה אדומה עניינה טיהור מן המוות. ישראל שטעמו במעמד מתן תורה את טעם עולם הבא, המוות הופך עבורם לדבר שלא צריך להיות בעולם, זאת אל מול תפיסת המציאות שהמוות הוא בלתי נמנע, הוא חוק טבע, הוא חוק של עצם הקיום. אנחנו כישראל קוראים אותה כפרקטיקה של נגיעה במת והאפר שמטהר את הנוגע, בעוד שהפרשה רוצה לדבר על התיקון של המוות בכללו, לכן היא נוגעת בגורם המוות עם הגירוש מגן עדן. כלומר הפרה האדומה היא האמצעי לטהר את הסטיה של ישראל, בכל שיתא אלפי שני.
בתוך פרה אדומה יש את האבות: 'פרה אדומה' היא גבורה, יצחק. החיבור לאברהם ב'תמימה', עליו נאמר 'התהלך לפני והיה תמים' (בראשית יז', א'), 'אשר אין בה מום' הוא יעקב ש'מיטתו שלמה'. 'אשר לא עלה עליה עול' בדרך כלל מוגדר כעול מצוות, עול קבלת מלכות שמים, אולם בפרשת חקת הכוונה בביטוי זה מיוחדת: לא עלה עליה עול המוות, כלומר זוהי הגדרת החירות של בינה, שכינה עילאה. זה המקום של התודעה הנשמתית שלנו והחירות שלה, שלא עלה עליה עול המוות, לא עלה עול הזמניות, לא עלה עול העדר כח הנבואה, העדר הקשר בין הנשמה ללבוש שלה, לגוף שלה.
כפי שנאמר פרה אדומה מתחילה מהשמאל, לכן צריך לשאול, מה תפקיד השמאל? חוץ מהלוי שמעלה את החסרון. מופיע ההיפוך בבחירתו של יצחק, אשר בוחר בחיים, הוא בוחר לרדת מהמזבח במעמד העקדה. יש לשים לב להבחנה: התפיסה הגשמית תבחר בחיים, כי היא תופסת את הקיום כחיים, אך לגבי המיסטיקן, הוא יבחר בהתאחדות עם האלוהי, הוא יבחר במוות. בעקדה, יצחק שחווה אחדות עם האלוהי, בוחר בחירה מעל הטבע, ויורד אל הקיום, וכך מוריד את החיים ומחבר אותם אל הקיום. יצחק מממש את מה שצריך להיות, כלומר שהחיים נמשכים לאורך כל העולמות בכל הצורות, זה חיבור התפשטות מחשבת הבריאה עד לנקודה האחרונה הקיום. אם הוא לא היה יורד מהמזבח, זה אומר שיש שהרוחניות הייתה נפרדת לגמרי מכל צורות הקיום. כך יצחק בירידתו, בוחר בחיים ובוחר לקדש את החיים.
אמרנו שהפרשה עוסקת בתיקון המוות, הוא תיקון חטא האדם הראשון ותיקון הארץ יחד איתו (נאמר כי חטאה של הארץ הוא בכך שהפרידה בין המטרה לאמצעי, היא הפרידה בין עץ עושה פרי לפרי), לפיכך התיקון של ישראל ותיקון הארץ הוא שכבר בתוך האמצעי אפשר יהיה לטעום את המטרה. זו התפיסה של השבת בתוך שיתא אלפי שני, כך ניתן לנו לטעום דרך האמצעי את המטרה, את לעתיד לבוא.
אומר הרב קוק (בספר "שמונה קבצים" של הארי"ה קוק) בכרך ה' אות נא':
"כנסת ישראל שואפת לתקון העולם בכל מלואו, לסליחה מקורית מטהרת, שבאה לא רק מישועת נפש האדם והטבת רצונו מצד עצמו, שבזה צריכים להפגש בויתור ומדת חסד מיוחדה, בלא התכללות עם כל המדות כולן ובלא שקול של עז צדק ומשפט, כי-אם תקון כולל לסבת החטאים. חוק הטהרה, העברת רוח הטומאה על ידי שמו של משיח שקדם לעולם, פרה אדומה מכפרת, והיא מטהרת מטומאת מת, נעוץ בסלוק המיתה מיסודה, בהעלאת העולם מעומק חטאו, מחטא הארץ ומקטרוג הלבנה, מנפילת התיאוריה העולמית ביסוד מציאותה, מהנמכת האידיאל העולמי במציאות, מה שהכשיר את החטא האנושי וכל הצרות הרבות הבאות ממנו. הכל, הכל צריך להיות מתוקן, הכל צריך להיות מטוהר. שאיפת ישראל לבנין האומה, לשיבת הארץ, היא שאיפה של עומק הטוב החודר את כל היש בשרשו. לא זקיפת לבנה מאיזה בנין כי אם פניה שלמה ועמוקה אל היסוד של כל הבנין, לכוננו בתקון… "
כלומר פרשת חקת, זו פרשה שבה נוכח המוות והצורך להיטהר ממנו, כמו קריאת העומק הגדולה ביותר של מה זה להיות ישראל ותפקידו להחזיק את הזכרון עבור העולם כולו, שמוות זה לא מצב טבעי. אחרת זה עולם מאוד אכזרי מצב נצחי שבו אתה נולד אליו ואתה צריך למות (יש הרבה מאוד תורות שמעודדות אותנו לחיות בשלום עם זה, אבל הן לא מתקנות את המציאות הזו), לכן פרשת פרה אדומה היא רדיקאלית, כי היא אומרת שהמוות היא מציאות זמנית, והמציאות הראשיתית וגם האחרונה יתקנו את המוות. חשוב לצין שהמוות הוא אמצעי תיקון, ואנחנו עובדים איתו, אנחנו מבינים תהליכים דרכו ומבינים מרחקים דרכו, ועל ישראל לשאת את הזכרון למה המוות משמש.
"על כן, יאמר, בספר, מלחמת יהוה: את והב בסופה, ואת הנחלים ארנון.
ואשד, הנחלים, אשר נטה לשבת ער; ונשען לגבול מואב.
ומשם בארה: הוא הבאר, אשר אמר יהוה למשה, אסוף את העם, ואתנה להם מים.
אז ישיר ישראל, את השירה הזאת: עלי באר, ענו לה.
באר חפרוה שרים, כרוה נדיבי העם, במחוקק, במשענתם; וממדבר, מתנה.
וממתנה, נחליאל; ומנחליאל, במות.
ומבמות, הגיא אשר בשדה מואב, ראש הפסגה; ונשקפה על פני הישימון"
(במדבר כא', יד'-כ')
חקת מדברת על כנסת ישראל ביחס לשכינה, לכל גוף השכינה, לכל עולם הנשמות. בארה של מרים, כמו הבאר שמוזכרת בחיפוש אליעזר אחר אשה ליצחק, הבאר עליה פגש יעקב את רחל, ומשה את ציפורה, הבאר שאליה נאמר 'אסוף את העם' זה האיסוף של כל העמים אל ישראל, שהם שרים את השירה, את ההשתלמות וראית החכמה. את הראיה הזו ישראל שרים, הם שרים את הסיפור שלהם, מהאבות שכרוה בנדיבי עם, במחוקק, איזו מתנה קיבלנו במדבר, תורה, שבה קיבלנו נחלה באל, את החירות. מהחירות ואפשרות התיקון בעליה, מה שנקרא 'במות', איך מאותה עליה תהיה התפשטות אור, הוא המשיח שבא ממואביה.
