פרשת יתרו – על פרשת השבוע במשכן הכוונה

פרשת יתרו במשכן הכוונה

"וזה עניין, "ביום השלישי". פירוש, כי מתחילה, "ולילה כיום יאיר". כמו שכתוב, "בעצם היום הזה". ואחר כך היה צמצום, כמו שכתוב "ונגה לו סביב". ואחר כך מחמת חטא הסתלק, גם הנוגה, והיתה חשכה גדולה, דהיינו, לילה. אבל, בשעת מתן תורה נגלה עליהם הקב"ה, כזקן מלא רחמים [ארך אנפין], בלי תערובת דינים כלל, אז חזרה החשכה לנוגה, והנוגה כאור. וזה סוד, "יום אחד הוא יודע להוי' לא יום ולא לילה והיה לעת ערב יהיה אור". דהיינו, ששב הכל ליום ואור, וזה סוד, השלישי שכולל שני הקצוות, והבן" (בעל הסולם, פרי חכם, על התורה, מאמר 'מצות עשה, אנכי הוי' אלוקיך')

הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת יתרו על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהוראתה ולימודה של הרבה ספיר נוימן אייל. להצטרפות ולקבלת פרטים על סדרות ואירועים במשכן לחץ כאן  
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב

הנקודה שדרכה אנחנו נכנסים אל הפרשה הזו היא השמיעה של יתרו, זאת אומרת שתיבת התהודה ההכרחית למשימה, ליחוד ולהתגלות, היא אומות העולם. יתרו מצטרף כעת אל משה, כדי שהתורה תינתן בנוכחות ובעדות אומות העולם, של הצורך שלהם בממשות של לשם מה ניתנת התורה לישראל, כדי שהם יוכלו לשתף בה ולפעול בה כלפי כל מערכת הנשמות. ברור שמה שפועל שם הוא כח התיקון, בדרגה הגבוהה ביותר מעולם אצילות, ושפרצוף ארך אנפין, הוא המתגלה. במתן תורה מדובר על גילוי שלא היה ועדיין לא התממש כמוהו, של הופעת של רצון הבורא בתוך ההיסטוריה, עם העדות של אומות העולם, דרך יתרו. כלומר מהגלגול של יתרו שהוא גלגולו של קין, מול הגלגול והעיצוב של הזהות של משה, בגלגולו של הבל. יתרו מביא את כלי נשמתו חזרה אל משה, כדי שלא יהיה לבדו, הוא מביא את אומות העולם חזרה לישראל, כדי שלא יהיו לבדם. 'לבד' זה מצב גלות, זה מצב שבו אם הזכרון של ישראל חלש, הוא בצורת גטו, אבל כאשר הוא חזק, והוא נתמך בגלוי על ידי העליון, עליו להפיץ את מה שהופקד בו.

הזהר מדגיש את העניין של 'השלישי', שהעניין של הקו האמצעי, או הקו השלישי הוא המבחין את ישראל. כיוון שאנחנו יודעים שקו אמצעי הוא לא כשלעצמו, אלא הוא מורכב מהעדות או הנוכחות של הרצון לקבל, של השמאל, ושל הרצון להשפיע של הבורא, שזה קו ימין. יש שלושה אופנים שמהווים את תבנית חיי האדם: האדם בינו לבין עצמו, בינו לבין החברה, ובינו לבין אלוהיו. שלושת הדברים הללו יכולים להתקיים ולהיות בעלי משמעות או בעלי כח לממש את מחשבת הבריאה, רק במתן תורה ורק כאשר הם מחוברים. זהו השילוב היחיד שיכול להיענות למחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו, והתנאי הוא ממלכת כהנים, גוי קדוש. זאת אומרת שצריכה להיות מערכת או תבנית נשמתית, שרק תורה יכולה לאחד בתוכה את שלושת היחסים והחיבור הזה נקרא 'היחוד'.

המדרש אומר שהייתה הנבואה במצרים על כך שיקום נביא שאינו מצרי, אבל יגדל במצרים, ויגרום את הפיכתה, ואת העלמותה של מצרים מעל הבמה ההיסטורית, כמובילת האבולוציה האנושית. כדי להבין ולפענח את הדמות של משה ואת מנהיגותו, פרעה כינס שלושה יועצים: יתרו, בלעם ואיוב.

אפשר להסתכל ולראות מה כל אחת מהפרשנויות תורמת: השמועה המגיעה לאזניו של יתרו היא לא על מכות מצרים, אלא על חציית הים, ועל הנפלאות שמחוללת הנוכחות המתגלה בשם הויה עבור ישראל. זה מה שמביא את יתרו, שהוא כהן מדין, שהיה בקיא בכל החכמות של הדתות. אבל העניין של יתרו, כפי שאנחנו רואים בעצה שלו למשה, הוא ההסדר החברתי שבין האדם לחברו. העצה שהוא נותן למשה היא לא ביחס לאופן שבו הוא התקשר לעליון, לא באופן שבו האדם צריך לעמוד מול אלוהיו, אלא באופן שבו כל הופעה אנושית-חברתית, צריכה להיות מנוהלת. אולם סדרים חברתיים אתיים, לא צריכים התגלות אלוהית. במקביל לסיפור משה מתרחש הסיפור או הגילוי של איוב. איוב הוא אחד מאומות עולם, איש ירא שמיים. הזהר מייחס לאיוב את יראת אלהים, את האופן שבו האדם, בינו לבין עצמו, כפי שהוא מגלה בתוך הסבל, בתוך המאבק על לשמור על צלמו, לשמור על אמונתו, ומגלה בתוך עצמו את נוכחות האלוהות. גם במקרה איוב, אין צורך בהתגלות תורה, מתגלה שם שיח בלי הנוכחות של התורה. איוב מגלם את היכולת של החקירה הפנימית ומגלה את מה שהוא מעל הטבע, את מה שהוא גבוה מעצם הקיום, ואיתו היא מנהלת שיח. אז גם בשביל זה אין צורך במתן תורה, אין צורך בהתגלות לקבוצה. בלעם מתאר את מערכת היחסים שבין אדם לכוחות האלוהיים, זאת אומרת הצורה של איזשהי תורה דתית, של אורח חיים, שהוא מנסה לקיים קשר קבוע עם העליון, ולא חשוב לאיזו סיבה הקשר מנוצל. נאמר עליו שהוא נופל וגלוי עיניים, כלומר יש לו אפשרויות של גילוי, אפילו דרך משיכה ודרך אינטרס, או עניין לא מתוק. כלומר זה ברור שבלי התגלות תורה, זה מנוצל באופנים שונים לתועלת עצמו בלבד.

אם כן, כדי להשלים את נוכחות קו אמצעי, צריך להשלים ג' גאולות ושלושה אופנים של מאור שזה תורה, נביאים וכתובים, וזה כנגד ג' גאולות של ישראל. זאת אומרת שהתורה ניתנה כדבר מחבר, ושלוש הגאולות יצטרכו לעבור דרך שלוש הבחינות של אדם עם עצמו, אדם מול חברו ואדם מול אלוהיו, וכל זה צריך להיות קשור למטרת הבריאה.

"ומשה עלה אל האלהים; ויקרא אליו יהוה, מן ההר לאמר, כה תאמר לבית יעקב, ותגיד לבני ישראל. אתם ראיתם, אשר עשיתי למצרים; ואשא אתכם על כנפי נשרים, ואביא אתכם אלי" (שמות יט', ג'-ד') נשר שם את הגוזל מעל הכנפיים, כדי שמלמטה לא יפגעו בגוזל שלו. יש פה הבטחה מעליון: שלהגיע לעליון זה חלק מרצונו, הוא רוצה לשאת אותנו אל הגבהים של ההכרה הרוחנית. הוא רוצה לשאת אותנו והוא יודע שיש שם סכנה. הנשר הוא דמותה של בינה, שבכנפיים שלו יש הסתרות שמאפשרות לנו להתרומם. יש כאן את המסך שניתן בהתכללות של מלכות בבינה, שיוצרת את האפשרות של שני הקוים, ולפיכך את הנוכחות של קו אמצעי, כבר בתוך החיבור הזה. 'ואשא אתכם על כנפי נשרים' זו אפשרות היחוד, ובאמצעותה 'אביא אתכם אלי'.

עם יציאת מצרים, התודעה האנושית הייתה על סף הכחדה, ולכן נדרש לתת לישראל תורה. במעמד הר סיני אנחנו עדים להתפשטות הראשונה המחוקקת ומכינה את הכלי. כל מה שמתואר כקול גדול והעם רואים את הקולות ואש ולפידים, כל אלו הן צורות הכנה. והחקיקה נעשית בקול דממה דקה, הקול חוקק את עצמו בתוך האויר, בתוך התווך שבין האדם לאלוהיו, שם נעשית בריאה קטנה. יש משהו שמזעזע בהכנת הכלי, ומה שמזעזע את העולמות בעת מתן תורה יחזור בתיאור של רשב"י, עליו נאמר שהוא מזעזע את העולמות. זה לזעזע את יסודות התפיסה שלנו.

אומר בעל הסולם בפרי חכם, על התורה: "ויהי ביום השלישי" ידוע שבני ישראל תבעו "רצוננו לראות את מלכנו". ולא אמרו בוראנו, אלא מלכנו, פירוש, כדי לעבוד ולשרת לפניו ית' וית', ולכן באה להם ההבטחה במתן תורה, (שמות יט' ו') "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" [הנכונות שלהם לעבוד ולשרת]. פירוש, רואי פני המלך, וגם לא יפסידו הקדושה הנפלאה, שזה מפלאות תמים דעים, וזה סוד, "אנכי ולא יהיה לך, מפי הגבורה שמענום". כי הקדוש ברוך הוא, צמצם שכינתו בתחתונים, עד מדרגת הר סיני [לפרט הוא סנה ולכלל הוא סיני], וכל בני ישראל ראו כבודו יתברך פנים בפנים, וגם ראו, (שמות כד יז) "ומראה כבוד הוי' כאש אכלת בראש ההר". ושמעו דברות הוי', אשר מהפחד הזה, יצאה נשמתם, וחזרו לאחוריהם שנים עשר מיל, ואף על פי כן, היו מלאכי השרת מחיים אותם, ושמעו שתי הדברות, אנכי ולא יהיה לך בדבור אחד, וכל האורות איש לא נעדר אחזו בהם ביחוד הוי' אלקים, כשלהבת הקשורה בגחלת.

העיקרון של המשפט הוא לא עניין של בין אדם לחברו, אלא הוא תמיד עניין בין אלהים לאדם ולחברו. לכן משה אומר ליתרו 'הם באים אלי לחפש את האלהים' משה מקבל את עצתו של יתרו, אולם הוא מחכה עד למתן תורה, כדי שכל האופנים שהוא יאציל את הסמכות, יהיו לאלו שהיו נוכחים בהתגלות, ולכן המשפט שלהם לא יהיה רק של תורה מוסרית מנותקת מהאלוהים, אלא שהיא כוללת בתוכה את העליון. כי משפט, אם הוא לא מכיל תיקון של חסד, הוא לא משפט צדק.

כששואלים מהי תורה, התורה היא האנטומיה הפנימית של חיבורי הנשמה, תרי"ג האיברים. לכן כאשר טרם מתן תורה, כאשר ישראל באים אל משה, הוא נותן להם איבר חיבור. הבורא לא מעוניין שזה ישאר בידיו של אדם אחד (משה, מוחמד, ישו, בודהה), אלא שההתגלות תהיה לכלל. 'וידעו אותי מקטנם ועד גדולם', כי לומדים אצל מישהו יש בזה כפיה, כי זה אומר שאתה לא מסוגל להתחבר לבד, לכן חלק מהלימוד צריך להקנות כלים, שיאפשרו לכולם להתחבר בעצמם. זה נכון שבעת מתן תורה ישראל לא יכלו לסבול יותר מאשר 'אנוכי' ו'לא יהיה לך'. אבל בתוך 'אנוכי' היה כלול הכל. הגבורה מתגלה ב'אנוכי', בדיבר הראשון, בפנים של רחמים, כי זה גבורות כדי להגביר חסד בעולם. זה לא ה' גיבור מלחמה שהוא כח זעיר אנפין שפעל בעת חציית ובקיעת ים סוף, אלא זו פעולת גבורות של בינה, גבורות שעולות כדי להגביר חסדים בעולם.

אומרים שאין העדר ברוחניות, לכן אם היה גילוי של ארך אנפין בעולם, לנשמות בני האדם, בהיותם לא מוכנים, אז יש לנו תמיד אפשרות והבטחה של הנשיאה על כנפי נשרים כרחמים גמורים, של ביטוי הרצון העליון בקירבה אל בני האדם, לקרב אותם. אלא רק שעלינו לבוא מרצוננו ומתוך בחירה שלנו להתקרב.

Facebook