פרשת כי תבוא – על פרשת השבוע במשכן הכוונה
פרשת כי תבוא במשכן הכוונה
"והיה כי תבוא אל הארץ, אשר יהוה אלהיך, נתן לך נחלה; וירשתה, וישבת בה. ולקחת מראשית כל פרי האדמה, אשר תביא מארצך אשר יהוה אלהיך נתן לך ושמת בטנא. והלכת אל המקום, אשר יבחר יהוה אלהיך לשכן שמו שם" (דברים כו', א'-ב')
הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת כי תבוא על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהנחיית הרבה ספיר נוימן אייל. להצטרפות ולקבלת פרטים על סדרות ואירועים במשכן לחץ כאן
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב
פרשת כי תבוא מתארת את ההכנה אל הכניסה לארץ ישראל, יום לפני השבת, לפני האלף השביעי, לפני הכניסה אל תוך המציאות הרוחנית שהוכנה לנו. 'והיה כי תבוא אל הארץ' היא בתום שיתא אלפי שני, כאשר מגיעים לארץ אשר 'הויה אלוהיך נותן לך לנחלה'. המצוה הראשונה, כלומר החיבור הראשון, היא ההכרה של מהי הארץ הזו, הרצון הזה, איזה פירות הוא נותן, והמעשה הוא ביטוי של ההכרה הזו 'ולקחת מראשית כל פרי האדמה', 'מראשית' זו בריאה חדשה, להגיע אל הראש, אל המקום שבו יש מקום מפגש של הבורא עם הנברא. 'אשר תביא מארצך אשר יהוה אלהיך נתן לך ושמת בטנא אל המקום, אשר יבחר יהוה אלהיך, לשכן שמו שם' המקום אשר הויה בחר לשכן שמו שם נקרא 'שכינה'.
אחרי שעיבדת את האדמה, החיבור שבין רצונותיך, בין המלכות לבין בינה, נותן פרי. 'ושמת בטנא' החסידות מפרשת זאת בשלושת המצבים: ט'עמים, נ'קודות, א'ותיות. טנא הוא הכלי המתוקן, הכלי שבו התפשטה החכמה והסתלקה ויצרה אותיות, הוא הכלי שהעלית אותו למקום שבו העליון יכול להכשיר אותו. ואז מתחילה הליכה 'אל המקום, אשר יבחר יהוה אלהיך, לשכן שמו שם' עדיין אין מגע ישיר, אלא אנחנו מביאים את זה אל הכהן, אל צד הימין שלנו, שמיוצג על ידי הכהן.
מתקיים דיאלוג עם הכהן, שהוא הדיאלוג עם צד ימין בפנימיות 'ובאת, אל הכהן, אשר יהיה בימים ההם; ואמרת אליו, הגדתי היום ליהוה אלהיך, כי באתי אל הארץ, אשר נשבע יהוה לאבתינו לתת לנו, ולקח הכהן הטנא מידך; והניחו לפני מזבח יהוה אלהיך, וענית ואמרת לפני יהוה אלהיך, ארמי אבד אבי, וירד מצרימה, ויגר שם במתי מעט; ויהי שם לגוי גדול עצום ורב." (דברים כו', ג'-ה'). אחרי חורבן בית המקדש, הכהן יהיה תלמיד חכם או הצדיק, שאליו מוסרים את הכלי 'לקח הכהן הטנא מידך; והניחו לפני מזבח יהוה אלהיך'. לכאורה מדובר על שבועות, אבל פה מדובר על הביכורים של הראש, שזה קורה בראש השנה.
אנחנו מתוך זה יכולים להבין מהי החשיבות העצומה שמייחס ר' נחמן ל'לבוא אל תלמיד חכם', אל הצדיק, בראש השנה. זה המקום שבו אנחנו עושים את הוידוי, ואחרי שהוא לוקח את זה מידנו אנחנו יכולים לומר 'וענית' שזו התשובה שלך, ואז אתה יכול לומר 'ואמרת לפני יהוה אלהיך, ארמי אבד אבי, וירד מצרימה, ויהי שם, לגוי גדול עצום ורב'. אתה מביא כל מה שעבר דרכך, הגילויים שלך, העיבוד שלך, ההכרה במקום שלך, אתה מביא את הצורך שלך בחיבור, את הצורך שלך בעזרה, כלומר אתה הוא זה שמספר את הסיפור של נשמתך, שמתבטאת עכשיו בוידוי מול הכהן, שלא בכוחך עצמך גידלת את הפרי הזה, אלא הזכרון שאתה מביא, של כל הצורות שנעזרת בהן, כדי להגיע למודעות הזו ולהיחלצותה של הנשמה, ושל מערכת הנשמות בכלל.
אם כן, הפרשה הזו דנה במה שמתאפשר לנו כאשר אנחנו באים אל המרחב של החיבור, איזה מציאות ואיזה פירות אנחנו רואים שם, כלומר אלו הם פירות העבודה. לכן ברור שהבאת הביכורים היא בתוך המרחב של 'לבוא אל הארץ', זאת אומרת שאנחנו מדברים על מערכת של 'ביאה', ומופיע פה תיקון הפעולה הראשונה של הבאת ביכורים, שנעשתה בתוך ההיסטוריה התודעתית של בני האדם. התיקון המשותף גם של ביכורי קין וגם של ביכורי הבל.
'פרי האדמה' הוא תיקון קין, שמביא פרי האדמה, שהוא לא בא אל ההכרה של מה ניתן לו, אלא שזה שלו. האשליה שמה שיש לנו זה שלנו. האשליה הזו היא מקור הסבל שאנחנו גורמים לעצמנו וגם לאחרים, היא מקור הפירוד. החטא של היחס של הבל הוא עקיף, משום שהוא רואה שהמנחה של קין לא מתקבלת, כי הוא לא מביא את הכרת התודה או את ההבנה שזה לא משלו, וכאשר הבל רואה את אחיו נופל, הוא אינו מסייע לו.
'והיה כי תבוא' הוא מאמר מותנה. החיבור הראשון אל אפשרות הביאה והמציאות של אותו רצון, אשר הויה נותן לנו, מבקש מספר הבחנות: שזה ניתן לנו, שהאפשרות הזו באה אחרי ארבעים שנה של מהלך, של התהוות של תודעה, של הכרה, שזה ניתן, ושאנחנו יכולים כבר להבחין במה שמכוון את הטבע. זה לא 'כי תבוא אל הארץ אשר אלהים נותן לך' אלא זה 'הויה אלוהיך נותן לך נחלה', נחלה היא החלק שהוא נותן לנו בחיבור בינינו. זאת אומרת שאם אנחנו נלחמים לצאת מסיני, אנחנו נלחמים להתעלות מעל השנאה, כדי להגיע לצורת יחס אחר, אנחנו יכולים להרגיש את האהבה, את היותנו נחלה של העליון.
בזהר (זהר חדש) של הפרשה, ר' שמעון ובנו נכנסים למערה:
א) רשב"י הלך לו וברח למדבר לוד [הכוחות המעצבים במדבר הם של העדר, של שממון, אבל הם הכוחות שמעצבים גם את אפשרות הלידה, לכן רשב"י בורח למדבר לוד]. ונחבא במערה אחת [עובר סוג של עיבור רוחני], הוא ורבי אלעזר בנו. קרה להם נס, ויצא להם חרוב אחד ומעיין מים אחד. אכלו מאותו החרוב, ושתו מאותם המים. ואליהו ז"ל, היה בא אליהם ב' פעמים בכל יום, ולימד אותם. ואיש לא ידע מהם.
'ויצא להם חרוב', 'חרוב' הוא השם של האלף השביעי, זאת אומרת 'קרה להם נס' אומר שיש גילוי, התגלות שלא בתוקף צורת העבודה, אלא דווקא בתוקף הרדיפה. מה שקרה לרשב"י ובנו, כשהם הלכו לעיבור, כתוצאה מפעולה של השגחה עליונה, מתגלה להם התורה, 'מים' תמיד זה תורה, ואם היא מתגלה, היא יכולה להתגלות רק במלכות. כלומר מתגלה להם תורה של האלף השביעי ב'וכי תבוא אל הארץ', שזה הפרי.
ישנו סימן נוסף לרגע המשיחי הזה והיא הופעתו של אליהו, 'והיה בא אליהם ב' פעמים' כלומר בשתי הארות, ולימד אותם את תורת האלף השביעי. מה גורם לגילוי הזה? לא רק התפילה או הצורות שמתגלות לר' שמעון, אלא הצורך של החברים לעמוד נכון מול הפרשה וניסיונם לפענח את הקללות. החבורה אינה יודעת כיצד לקרוא אותן תחת הידיעה שאין דבר רע בא משמים. זהו רגע שבו חבורת הזהר יושבת בנפרד מר' שמעון, וכשהם יושבים ביניהם ולומדים ומנסים לברר, הלימוד שלהם יוצר את החסרון במאור המבאר, שנמצא בר' שמעון, שכרגע מתרחק מהם. המרחק ממנו יוצר בהם צער, מפני שבאותה מידה שהוא יורד אל המערה, הם יורדים אל אי הידיעה. כך הדעת והיכולת לבאר הסתלקה מהם. והם שולחים את הצורך שלהם באמצעות היונה. כל התיאור הזה מדבר עלינו, דור אחרון, שאין לנו את נוכחותו של בעל הסולם, האר"י ובודאי לא של רשב"י, את מה אנחנו יכולים לשלח כדי לקבל את החיבור, כדי לקבל את כח השיבה?
אומר בעל הסולם בפרי חכם: "ובזה נבין איך איש מישראל שב לשורשו [שכל דבר שנקרא 'שיבה לשורש' היא תשובה, כלומר היא המקום שבו אנחנו גורמים לזיווג וליחוד] ונכלל בשכינה הקדושה, כי אין לך שום דבר מתגלה בעולם הזה זולת על ידי זווג עליון, וכל עזר והנאה שאדם נהנה בעולם הזה, אם יודע שהשי"ת הוא הנותן לו והמשפיע, נמצא שנשמתו נקשרת בשכינה הקדושה כי היא המקבלת מהשי"ת. ממילא גורם האדם זווג של קוב"ה ושכינתיה. אבל אם ח"ו אינו יודע האמת בזה, אלא תולה עזרתו במקרה (או בלי הכונה הזו), אז הוא מזמן את הקליפה וכו'. שז"ס (משלי ל, כג) 'ושפחה כי תירש גברתה' ".
