פרשת לך-לך – על פרשת השבוע במשכן הכוונה
פרשת לך-לך במשכן הכוונה
"ויאמר יהוה אל אברם, לך-לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, אל הארץ אשר אראך. (בראשית יב', א')
הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת לך-לך על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהנחיית הרבה ספיר נוימן אייל. להצטרפות ולקבלת פרטים על סדרות ואירועים במשכן לחץ כאן
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב
פרשת לך-לך פותחת בדיאלוג עם נשמה שהשורש שלה הוא חסדים. בתוך אלפיים שנות תהו מתחילה להיווצר הצורה שאנחנו קוראים לה 'האבות', עד זמנו של משה. מקריאת סוף פרשת נח מבינים שישנה פעילות ותנועה של אברהם ומשפחתו, טרם הציווי של לך-לך, זו פעולה שבה הוא עושה נפשות בחרן. 'עושה נפשות' במובן של מורד בכל צורת האלילות והוא שם את תשתית האמונה באל אחד, שכל פרט, לא משנה לאן הוא שייך, יכול לקבל על עצמו את צורת האמונה באל אחד. זאת אומרת מהיותה דת פרטית, היא חוצה גבולות, משפחות ולאומים ואפשר לומר עליה שהיא דת קוסמופוליטית. אולם לבורא יש תוכנית פרטיקולרית, חשוב לו המיקום וחשובה לו האומה. בעיני הבורא המתגלה לאברהם, צורת העבודה צריכה להיעשות בענף מול השורש, כלומר זה לא מה שמתרחש בכל העולמות, אלא השאיפה היא להגיע לצורת עבודת היחוד של עולם אצילות, שהשורש שלו הוא ארץ ישראל.
צריך להבין מה הרקע של משפחת תרח. כבר בתוך הסיפור של המשפחה מתחיל להתהוות סיפור של גירוש מאור כשדים. עד עכשיו הגירושים המתוארים נעשו בידי העליון: הגירוש מג"ע, הגירוש של קין, גירוש האנושות כולה מהארץ באמצעות המבול, וישנו גירוש מהתבנית של המגדל האחד. והנה פה, כבר על ידי הדור הזה, יש הד להתרחשות הבריאה והגירוש עובר להיות מעשה בני האדם.
'ואת כל רכושם אשר רכשו, ואת הנפש, אשר עשו בחרן' (בראשית יב', ה') העצירה שלהם בחרן, היא טרום לך-לך, טרום ההתגלות, נאמר לנו שהסקרנות והחקירה של אברהם היא זו שעשתה את הנפשות. אחרי שהוא חוקר, אחרי שיש לו את השאלה, אחרי שהוא שואל מי המלך שבבירה, והאם יש בירה בלי מלך, והוא עובר על פני כל כוחות הטבע הנגלים, על השמש והירח והכוכבים, הוא מבין שיש כח וכוונה מעל הכל. האופן הזה של החקירה שלו מצרף אליו את כל העוברים בחרן. מהו החרון המתגלה שם? ההסתרה, אי היכולת להגיע לקשר ולשפה משותפת. החקירה הזו יצרה צורך, רצון, השתוקקות מאוד גדולה לדעת. להיות בקשר עם הכח הזה, וההשתוקקות הגדולה הזו היא זו שמושכת את הגילוי של לך-לך. האגדה מספרת שאביו של אברהם היה מומחה גדול בצורות השונות של ההתקבעויות, זה אומר שהוא מכר פסילים, דומה ליתרו, הכהן הגדול של כל התפיסות הדתיות. אברהם מבין שבתוך המבחר הזה, יש צורך בעקרון מאחד, והפסילים מייצגים את הראיה החלקית, חלקית ללא קשר אל השלם, לאחד המארגן שהוא מעל הטבע שמתבטא בטבע. החקירה שלו אוספת את הגרים, את האנשים שהפכו להיות המשפחה שלו וממשיכים ללכת איתו.
שרי לוקחת על עצמה את מצב העקרות וחושבת שזו אחריותה, "ושרי אשת אברם, לא ילדה לו, ולה שפחה מצרית ושמה הגר" (בראשית טז', א'). זה ששרה לא ילדה לאברהם, זה לא אומר שהיא לא יכלה ללדת. "ותאמר שרי אל אברם, הנה נא עצרני יהוה מלדת, בוא נא אל שפחתי, אולי אבנה ממנה; וישמע אברם לקול שרי" (בראשית טז', ב') זה מעשה החסד שהיא עושה. מבחינת אברהם, הוא רוצה לחזור לתכנית המקורית שלו (בדומה ליוסף) שבה לא מקימים משהו מהמשפחה השמית, מהעבריים, אלא אנחנו יוצרים מצב שבו אנחנו כוללים את התרבות הגדולה ביותר, באותם הזמנים, את מצרים, בתוך בית אברהם. כל החלום של אברהם זה שכל אחד בעולם יאמין באלוהים אחד, עפ"י תפיסתו, מן מונוטאיזם קוסמופוליטי. אם כן, מהרגע שבו מתגלה השמאל באור כשדים, כשנאמר לאברהם לך-לך, נאמר לו בעצם 'לך לעבוד בשלושה קוים'. אי אפשר לעבוד יותר רק בקו אחד, רק בקו ימין שלך, כפי שהיה עד עתה, כי קו ימין מושך אליו את קו השמאל, הוא נמרוד שמשליך את אברהם ואת אחיו הרן אל תוך כבשן האש. אז לך-לך בכל הצורות שעבדת עד עתה, זה הלימוד של אברהם איך לעבוד בג' קוים.
אנחנו נראה בסיפור של אברהם שהוא נסוג חזרה אל תוך ההגדרה הראשונית שלו – הוא חוזר חזרה להגר, הוא חוזר חזרה אל המקום שבאמת היה לו מאוד נוח, אל האמונה הפרטית, הוא אף פעם לא התלהב מהמשימה של להקים עם, לכן האברהמיות היא לא ההגדרה היחידה של ישראל, היא מאוד מתאימה לאיסלם ולברהמינים. היא מאוד שייכת לשורש שממנו אנחנו יוצאים, הוא אבינו, אבל הוא אחד משלושת אבותינו. ישראל היא אומה שאין לה אב אחד, אלא שלושה.
הזהר מדבר על אברהם, דרך זה שהוא מנסה להסביר לנו את הבירור של הזהות של הימין, את הבירור של הזהות של השמאל, איך מרכיבים אחד את השני, איך הם מגדירים אחד את השני, איך יוצאת הקליפה, איך היא נכנסת ואיך מוציאים אותה. איך מוצאים את מעמדה של הקליפה, ואיך משאירים אותה שייכת לכל הסיפור, לאורך כל ההיסטוריה. "ויאמר יהוה אל אברם, לך-לך מארצך וממולדתך ומבית אביך" (בראשית יב', א') 'ארצך', ארץ היא רצון, מהרצון של אברהם, שכל פרט יהיה בדבקות בעליון, קו ימין. קו ימין צריך לשנות את טבעו, כי עניינו הוא דבקות הוא רוצה להסתלק כלפי מעלה והוא רוצה שלכל אחד תהיה אמונה מיסטית ודבקות בכל העולם. הוא צריך להסתלק מזה כי זה קו ימין בלי שמאל. מ'מולדתך' זה להסתלק מהאיצטגנינות הזו, זוהי דרך החכמה, הידיעה, וכל זה היא התכללות שמאל בלי ימין. אברהם שקל את הזמן שבו הוא נולד כדי לראות מהי נטיית נשמתו. הבורא אומר לו שנטיית נשמתו אינה מהטבע, ומשימתה היא מעל הטבע. לכן צריך להסתלק מזה ומזה. זו מהפכה מאוד גדולה בחייו של אברהם. וזו צריכה להיות מהפכה מאוד גדולה בחיינו, כשאומרים לנו 'לכו מכל מה שאתה חושבים שהוא טבעכם', כי מבקשים מאיתנו ללכת מטבע רצון לקבל, אל טבע הנשמה שעניינו השפעה.
