פרשת משפטים – על פרשת השבוע במשכן הכוונה
פרשת משפטים במשכן הכוונה
"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם.
כי תקנה עבד עברי, שש שנים יעבוד ובשביעית ייצא לחפשי, חינם."
(שמות כא', א'-ב')
הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת משפטים על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהנחיית הרבה ספיר נוימן אייל. להצטרפות ולקבלת פרטים על סדרות ואירועים במשכן לחץ כאן
לצפייה בפרשות שבוע נוספות – ביוטיוב
המאמר המרכזי בזהר משפטים הוא מאמר 'הסבא', וחלק ממנו נקרא כמנהג ביום השנה לעלייתה ופטירתה והסתלקותה של נשמה, כדי ללוות אותה מתוך תודעה שהיא עצמה ניצבת מול גלגוליה.
פרשת משפטים היא חלק ממתן תורה, גם אם היא מתרחשת אחרי חטא העגל או לפניו. היא מתחילה ונקראת כמו דיני עבדים, זאת אומרת דיני נפשות כשהן תחת שליטת אדון שהוא לא עצמיותן. עליהן להגדיר מי הוא האדון האמיתי שלהן ולצאת לחופשי לחינם, להשלים את החירות שהיא עצם תכונת הנשמה – נצחיות, חירות ממלאך המוות.
כל פרשת משפטים מדברת על גבולות והיחס אל בלי גבול, אל האינסוף. היא מדברת על הגבולות שהם בעצם מטרת כל הבריאה, ועלינו לגלות בתוך ההכרה, בתוך התודעה האנושית, את אותה מטרת הבריאה, כפי שאומר לנו האר"י – לגלות את שמות, פעולותיו וכינויו. אם כך, מה הוא הגבול של הכרה שצריכה להכיר בבלי גבול? ההכרה נקראת "כי תקנה עבד עברי, שש שנים יעבוד; ובשביעית ייצא לחפשי, חינם" (שמות כא', ב') כלומר היא קושרת את זה לגבול השינויים הנדרשים בשיתא אלפי שני אלפי שני, של כל מערכת הנשמות, כדי שהיא תגיע לשבת שלה, בפרט ובכלל.
השבת היא שלמותה ההכרתית שבה היא חוזרת לשורשה.
מה הקשר שבין נשמה לתורה? למה ניתנת לנו פרשת משפטים ביחס למתן תורה? ואיך תיקון, נשמה ותורה קשורים אחד לשני? בהגדרת התורה בפנימיותה, אנחנו מדברים על מאור, פעולה של אור, שעניינה להחזיר למוטב. הוא שוב ושוב מחזיר את הנשמה למצב שבו היא יכולה להגדיר את עצמותה, את עצמה, ביחס למטרת הבריאה. תיקון במובן של התורה זה לא לאחות משהו שנקרע או לתקן משהו מקולקל, אלא כמו להתקין תבשיל, שנאמר 'בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין'. נשמה בתיקונה, היא כמו להתקין מחומרי גלם, משהו שיש בו טעם. כלומר איך הקיום שלנו יכול לתת טעם כשהוא מכיר בנשמתו. באגרת יא' כותב בעל הסולם "וענין נשמה פירושה שכל באור תורה" כלומר שהגדרת הנשמה, מבחינת הקבלה, קשורה בטבורה לתורה, ואין מדובר על שכל של רצון לקבל.
במאמר 'הסבא' בזהר, מדובר על סבא ייבא, סבא דמשפטים, שזו נשמה הבאה מאצילות, ומקשרת את הגילוי 'השכל שבתורה', כלומר את הגדרת מטרתה של הנשמה – הינה רק ביחס שלה אל מערכת הנשמות כולה ואל הבריאה כולה. ר' יוסי ור' חייא שנפגשים עם סבא דמשפטים, עומדים חסרי יכולת לפענח או להתייחס נכון אל הנשמה העצומה שעומדת מולם. ר' חייא מגלם את כח המשיכה, ור' יוסי את כח הדחיה, ולכן הסבא, מגלם את קו האמצע, הקו מחבר אותם. כך גם במערכת הנשמות, אלו שיצאו משמאל ואלו שיצאו מימין יכולים להתחבר יחד על מטרה משותפת. עכשיו הם ניצבים מול תורה חיה, לא משהו שנכתב פעם, אלא עכשיו מתגלה מתוך הצורך והמפגש. שנאמר על שניהם כי הם פוגשים את הזקן בלילה, בתוך חסרון, בתוך הרגשת הקליפה והצורך לפתור אותה.
באות צט' במאמר הסבא, סבא דמשפטים מתאר בפניהם את חיזור הנשמה אחר התורה, המאור והחיבור איתו. כמו אהוב המחזר אחר אהובתו יפת המראה, הנמצאת בהיכל. אנחנו בדרך כלל קוראים לתורה זעיר אנפין וקב"ה, הוא דכר, אולם כאן, בסיפור הסבא, התורה היא נקבה, והדכר הוא המחזר אחריה. יש פה היפוך. דווקא תפקיד ההשפעה, של התורה, ניתן לנוקבא, והמושפע הוא הדכר – היפוך אמיתי של התיקון הינו 'אשה תסובב גבר'. העניין קשור לסובב, האשה היא אורות העיגולים (לא אור מקיף) שהם האורות הראשונים בבריאה, אולם מרגע הופעת הקו, אורות העיגולים הופכים להיות תלוי בו, והוא קובע את האור סובב. בהתקנת הנשמות, נכנס האור הסובב בתפקיד האמיתי שלו, כקודם, ואז הקו מחזר אחרי העיגול, שיכנס לתוכו. כל מטרת הבריאה היא שהאור הסובב יכנס פנימה. לכן חיזור הנשמה אחרי התורה היא כדי שבמידה מסויימת התורה תצא מהגבול שלה. כמו שהמפגש עם סבא דמשפטים מוציא את ר' יוסי ור' חייא מגבול התפיסה שלהם, ואת עולם הנשמות בכלל.
