פרשת עקב – על פרשת השבוע במשכן הכוונה

פרשת עקב במשכן הכוונה

א) והיה עקב תשמעון וגו׳: ואכלת ושבעת וברכת את ה׳ אלקיך וגו'. מצוה זו היא לברך את הקב״ה על כל מה שאכל ושתה ונהנה בעולם הזה, ואם אינו מברך נקרא גזלן להקב״ה. שכתוב, גוזל אביו ואמו, והעמידו החברים שסובב על הקב״ה. משום שהברכות שהאדם מברך את הקב״ה באים להמשיך חיים ממקור החיים, שהוא בינה, לשמו הקדוש של הקב״ה, ולהריק עליו מאותו שמן העליון, שהוא שפע החכמה, ומשם בא להמשך בכל העולם (זהר עקב, פס' א', מאמר כוונת הברכה)

הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת עקב על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהוראתה ולימודה של הרבה ספיר נוימן אייל. לפרטים והצטרפות למפגשי חברותות הפתוחים לקהל הרחב, במהלך אוגוסט-ספטמבר (בזום) לחץ כאן  
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב

פרשת עקב ממשיכה את פרשת 'ואתחנן' אשר ממנה נגזרו 515 התפילות של משה. נאמר כי עצם התפילה, שלא כמו בקורבן, יש בה חוצפה. דור אחרון שבו חוצפתא יסגא הוא דור התפילה, שעניינו לאפשר לה לעלות כדי שהוא יוכל לממש את תיקון המלכות, שנמצאת שקועה בתוך העולם הזה. עפ"י המבנה של צמצום ב', החלק של עולם עשיה, מעולמות בי"ע (בריאה, יצירה, עשיה) שקוע בתוך העולם הזה, וזה מה שמאפשר לנו לעלות תפילה.

הקורבן, יש לו אלמנט שמרני, הוא שומר על הקיים, הוא שומר על האופן שבו יש בריאה והחוקים מתקיימים בה. כך, אם האדם מרגיש שהוא קלקל, אז קורבן זו פניה שלא מבקשת לשנות, אלא מבקשת לשמר את הקשר, את האמנה, את הברית שנעשתה בין הבורא לנבראיו. מאידך, התפילה היא חתרנית, היא מבקשת לערער על הסדר הקיים ולהתקין סדר חדש, לכן הרדיקליות של התפילה היא מאוד חשובה ב'עקב'.

'עקב' זה גם עניין של 'בגלל', 'בעקבות', וזה גם עניין של בקע לגולגולת. יש אפשרות לאדם להיות שותף, לא רק בזה שהוא משנה את עצמו, אלא על ידי זה שהוא יוצר איזשהי תוספת, שהוא מצליח לעשות בקע, שממנו ישנה זרימה שלא הייתה ממשית קודם, או לא הורגשה קודם בתוך עולמנו. ההכנה לאפשרות הזו נמצאת, כפי שאמרנו, בצמצום ב'. זה אומר שכל תפילה שלנו מתוקף המבנה של צמצום ב', יכולה להגיע עד לאינסוף, כאשר מלכות עולה לבינה, היא יכולה להעלות תפילה, להעלות מ"ן. כאשר מלכות עולה מעל כלי הקבלה של בינה, היא נכללת בחפץ חסד, ואז בכח התפילה, כוחות גדולים כמו גלגלתא-ע"ב-ס"ג בוקעים את הפרסא ומורידים את המלכות חזרה למקומה בפעולה של כוח מלמעלה למטה, כדי שהיא תוכל לעלות בקו אמצעי.

כמו שאנחנו רואים, התפילה היא רדיקלית, על כך נאמר שיש בה חוצפה, כי אנחנו יודעים היכן יש פרצות, בגלל החוק של צמצום ב', וכך התפילה בוקעת רקיעים ועושה פתחים בפרסאות, שמאפשרים לנו לעלות דרכם לאצילות, ולעלות בתוך רקיעי עולם אצילות . דרך הפרסא שבין עולם אצילות לעולמות בי"ע, אור חכמה לא יכול לרדת, כדי לא לשבור את הכלים שוב, אך יורדים דרך הפתח שנוצר אורות חסדים. אז אנחנו צריכים ללמוד היטב איך מדברים, איך מתפללים, אל מה מתייחסים, ומה אנחנו עושים, כך שתהיה בנו תפילה אמיתית.

'ושמר יהוה אלהיך לך את הברית ואת החסד, אשר נשבע לאבתיך' משה אומר לנו שהברית נעשתה עם אבותינו, כלומר קיומה הוא נצחי, אנחנו יכולים להיכנס ולהיות שותפים ערים לה. לכן, בין היתר, פרשת עקב מדברת על גרות, על האפשרות לחזור אל המצב שבו אתה שותף, ויש לך הכרה בברית הזו. ויותר מזה, אתה מוכן להתאמץ להיות חלק ממה שיוציא אותה מן הכח אל הפועל, אבל היא לא תלויה בך, היא תהיה בעיתה או באחישנה, אבל הברית תתקיים.

זאת ועוד, הפרשה עוסקת בעניין האכילה. מהו עניין האכילה בתורה? הזהר אומר לנו שעניין אכילה הוא בירור פנימי, הוא קשור לבירור חסדים. 'ושבעת' הוא ביחס לתיקון של שבע הספירות התחתונות שבכל פרצוף. "המאכלך מן במדבר" (דברים ח', טז'), 'והמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדולח וגו' והיה טעמו כטעם לשד השמן' (במדבר יא' ז'-ח'), זאת אומרת שכאשר אנחנו מדברים על אכילה, אנחנו חושבים שהאדם אוכל בשביל לחיות, אבל בפנימיות, בשורש, זה הפוך, האדם חי בשביל לאכול. אנחנו חיים כדי לברר, כלומר אנחנו מקבלים חיות, כדי לברר את כל הכלים והאורות הגבוהים ביותר, ובעיקר אנחנו אוכלים, מבררים, כדי להאכל על ידי העליון. 'ואכלת ושבעת וברכת את יהוה אלהיך' (דברים ח', י'), אני רוצה שבינה תיבלע את הרצון שלי, ובאופן הזה אני משפיע על כל הבינות, על כל צורות ההשפעה, שכאשר שהן מעכלות אותי, הן מבררות אותי ומוציאות ממני את ויטמין ההשפעה, כדי שזה ימשיך לתת לי חיים ברוחניות. כך שזה הפוך לגמרי בשורש מהבנתנו את מושג האכילה. כאשר אנחנו מכניסים משהו לפה, אנחנו מפקיעים אותו מרשות העליון, על ידי ברכה, כדי לשייך אותו, כדי להפקיד אותו חזרה באמצעות ברכת המזון, שנאמרת לאחר האכילה.

מתוך זהר פרשת עקב, במאמר כוונת הברכה (אות א'):
א) והיה עקב תשמעון וגו׳: ואכלת ושבעת וברכת את ה׳ אלקיך וגו'. מצוה זו היא לברך את הקב״ה על כל מה שאכל ושתה ונהנה בעולם הזה, ואם אינו מברך נקרא גזלן להקב״ה. שכתוב, גוזל אביו ואמו, והעמידו החברים שסובב על הקב״ה. משום שהברכות שהאדם מברך את הקב״ה באים להמשיך חיים ממקור החיים, שהוא בינה, לשמו הקדוש של הקב״ה, ולהריק עליו מאותו שמן העליון, שהוא שפע החכמה, ומשם בא להמשך בכל העולם.

ב) וכתיב ואכלת וגו׳: וכתוב, ואכלת ושבעת וברכת את ה׳ אלקיך. ובאלו הברכות מריק האדם במלים אלו, שפע מאותו מקור העליון, שהוא בינה, ומתברכים כל המדרגות והמקורות של ז״א ומלכות, ומתמלאים בשפע, להריק לכל העולמות ומתברכים כולם יחד.

ה) כד סלקין אינון וכו': כשעולות אלו הברכות מלמטה, אין פתח ופתח מלמעלה, ואין ממונה מלמעלה, שאינו פותח כל אלו הפתחים. ומכריזים ואומרים בכל אלו הרקיעים זו היא מתנה למלך שפלוני שלח. זו היא מתנה במילואה כראוי. ומי היא ברכה במילואה. היא ברכה שענו עליה אמן. כי כל ברכה שענו עליה אמן, זו היא ברכה במילואה כראוי.

מתוך מראות הסולם למאמר כוונת הברכה:
א) ביאור המאמר. כל הנאה שאדם נהנה מהקב״ה אם מברך עליה, הוא מעלה אותה הנאה עם כוונת הברכה לבחינת מ״ן אל המלכות, שעי״ז עולים ז״א ומלכות לבינה, ומקבלים שם מוחין וכלים, שמהם יורד השפע לכל העולמות. ובשביל זה מהנה הקב״ה את האדם. ונמצא שאם אדם נהנה ולא ברך, הרי הוא גוזל את הקב״ה, וגו'.