פרשת קֹרח – על פרשת השבוע במשכן הכוונה

פרשת קֹרח במשכן הכוונה

"ויקח קֹרח, בן יצהר בן קהת בן לוי; ודתן ואבירם בני אליאב, ואון בן פלת בני ראובן.
ויקמו לפני משה, ואנשים מבני ישראל חמשים ומאתים, נשיאי עדה קראי מועד, אנשי שם.
ויקהלו על משה ועל אהרן, ויאמרו אלהם רב לכם כי כל העדה כלם קדשים, ובתוכם יהוה;
ומדוע תתנשאו, על קהל יהוה. וישמע משה, ויפל על פניו"
(במדבר טז', א'-ד')

הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת קֹרח על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהנחיית הרבה ספיר נוימן אייל. להצטרפות ולקבלת פרטים על סדרות ואירועים במשכן לחץ כאן  
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב

פרשת קרח היא חלק מספר במדבר, מקום גילוי הפגמים בעבודה. כלומר אנחנו עוברים מנפילה לנפילה, וכל נפילה מגלה לנו את הקושי באיסוף של הניצוצות, כמו גם את האפשרויות שלה, של מה צריך לתקן, מה צריך להתקין בתוך ההכרות, כדי להביא את מערכת נשמות ישראל לידי תיקון, כך שהיא תוכל לפעול כלפי נשמות אחרות. פרשת קרח מעלה שאלה מאוד עקרונית כלפי כל אדם שמתעורר בו הרצון להתקרב אל אלוהיו. הכלי מחפש את נקודת המגע בינו לבין האור, אולם הוא אינו מודע לרצונות לקבל שלו, שעדיין מסווים את עצמם, ביודעין או שלא ביודעין, בעת בקשתו אחר הקדושה.

'ויקח קרח' אומר הזהר 'ויקח לו עצה רעה', הוא לקח לו את העמדה של הרצון העצמי, כדי לתבוע בשם הקדושה הכללית, בשם העמידה מול הר סיני. אותה העמדה הפנימית תובעת ברוחניות בשם לקיחה ולא בשם נתינה. הכמיהה שמתבטאת אצל קרח, היא שאלה שכל אחד ואחד שואל – למה איני יכול לכונן מערכת יחסים אישית נשמתית עם הבורא, באופן ישיר? בשביל מה אני צריך הקבוצה? בשביל מה אני צריך את המורה הזה? הרי כולנו עמדנו כולנו בהר סיני.

קרח הוא איש חכם, בעל השגה רוחנית, אשר בעיני עצמו הוא דורש קדושה, הוא מבקש להקטיר קטורת. שבט הלוי בעצם רוצה לעשות מעשה רוחני, עמוק יותר ממה שניתן להם. נאמר כי תפקיד הלוי הינו למשוך את אור הטהרה כדי להכין את הקדושה. אותה עמדה של קרח דומה לעמדתו של יוסף, בתפיסה השיויונית – 'כל העדה קדושים'. התוקף של בקשת הקדושה הוא שיהיה לה בסיס שווה, בסיס שמבקש לבטל היררכיה של דרגות, של מדרגות גישה.

אכן כאשר מדברים על תמונת גמר התיקון, נאמר 'כולם ידעו אותי מקטנם ועד גדולם', כלומר אז לא תהיה הבחנה של מדרגות בקדושה, משום שישנה יש הבטחה של 'קדושים תהיו'. אולם בקרח נתגלה חוסר הרצון להכיר בכך שישנן מדרגות בקדושה בשלב ההשתלמות, בשיתא אלפי שני. קרח רוצה לפרק את היררכיה, בה הסמכות היא למשה, שיש לו את יכולת התיקון, את היכולת למשוך תורה וכהונה.

זהר של פרשת קרח מביא שוב את דוגמת צלפחד, שיוצא לקושש בשבת, כלומר יוצא להקיש, להשוות בין צורות המלכות בגדלות העצמית, לבין המקום שבו מלכות מתמעטת. מדוגמת צלפחד אנו מבינים שהמשמעות של 'ויקח עצה רעה' הוא עניין של השוואה שעושה קרח, על משימות נשמתו ועדתו, על מה הם צריכים להעיד, מה נראה להם חשוב יותר או פחות.

ברוחניות ההיררכיה נובעת מעבודה בשלושה קוים – ימין ושמאל וקו אמצעי שיוצר הכרעה. הימין, הכהונה, הוא הראש, השמאל, הלויה, הוא הגוף, הרצון והתשוקה. התיקון העובד בשלושה קוים נקרא 'שלום', אולם בקשתו של הלוי, שהוא השמאל, היא להיות ראש. הוא רוצה להשתלט באופן שאינו יוצר אפשרות של גילוי של שמו, משום שגילוי של שמו זו הרכבה מסויימת של מדרגות, שאומרת שהימין שהוא התכונה של ההשפעה, או תכונת העליון, שולטת על תכונת הרצון לקבל. זה אומר שאנחנו מאבדים את הסיכוי של התיקון, רצון קרח הוא לבטל את מרחב ההשתלמות שנפתח, כדי לבנות מגע והתקשרות נכונה בין תחתון לעליון, בין רצון לקבל לרצון להשפיע.

את השלום, את העבודה בשלושה קוים, רואים בפרשה עפ"י הפריחה של מטה אהרון. מתי מטה אהרון פורח? כאשר ישנם 11 מטות נוספים לידו, ומטה אהרון מביע את עצמו בשלושה שלבים: ניצן, פרח ושקד. בניצן יש הבדל בין אופן הביטוי שלו, לבין מה שהוא יהיה. פרח הוא השתלמות, יש לו צורה או מראה בגלוי למה הולך להתחלף. התולדה האחרונה היא השקד, שהיא צורה, שמכל מקום שאתה אוכל אותה, היא אותו טעם. על זה נאמר בגמר תיקון – 'וידעו אותי מקטנם ועד גדולם'.

קרח שמבקש לבטל את ההיררכיה חוזה את התולדה שלו, שמואל הנביא. גם שמואל מבטל כל היררכיה ושובר את הריכוזיות של התפקידים ושל המקום: הוא לוקח את הכהונה מעלי הכהן ובניו משום שחטאו והשחיתו, בכך שמואל הופך להיות לוי שלוקח את הכהונה לעצמו. שמואל מסרב למנות מלך, והוא אינו מאפשר לשילה להמשיך להיות המרכז הרוחני של התקופה, אלא בוחר להסתובב בין הערים בארץ, כדי לשפוט את ישראל ולכונן מחדש את ההתעוררות. לבסוף, עפ"י בקשת העם, שמואל מכתיר מלך וממנה כהונה.

עדת קרח בני קהת משבט הלוי, רוצה את צורת ההתקרבות של הכהונה, המתבטאת בקטורת, אבל לסוג ההתקשרות הזה יש מחיר "ויאמר יהוה, אל אהרן, אתה ובניך ובית אביך אתך, תשאו את עון המקדש; ואתה ובניך אתך, תשאו את עון כהונתכם". (במדבר יח', א'). מהו עוון המקדש ומהו עוון הכהונה? עולה מהפרשה כי עבודת הכהונה, באופן אינהרנטי, נושאת עוון, או המקדש מעצם קיומו נושא עוון. נאמר כי אלהים אוהב את המתהלכים (חנוך, או נח, או אברהם). המתהלכים הם החוקרים, כמו בהליכה של חבורת הזהר, כמו ההליכה במדבר. האר"י אמר כי מטרת הבריאה היא לגלות את שמותיו, כינוייו ופעולותיו מעצמותה, הרי שהדרישה היא לתנועה בלתי פוסקת. לכן עוון הכהונה הוא בקיבוע משהו שהוא בתנועה מתמדת, בתהליך ההשתלמות. אין נקודה שבה האדם המיתקן יכול לומר 'הגעתי', נקודת 'הגעתי' נושאת עוון.

גם במזמור דוד לקרח, הוא מחפש את הרשות לבניית מקדש – כי זה גם קיבוע. לכן כאשר מדברים על בית מקדש שלישי, אנחנו מבקשים מקדש שאין בו עוון, כלומר שבית המקדש השלישי יהיה בליבותיהם של אנשים. כך הוא יהיה מקדש בתנועה שמשלימה.

ההתהלכות עם הנוכחות של ההויה, עם הנוכחות של השכינה, מסומנת על ידי הלויים. רגע הכיסוי זה הרגע שהם נכנסים לתפקיד התקרבות אל כלי הקודש ונשיאתם. זאת אומרת שרק בשירות השמאל מתאפשרת ההליכה, מתאפשרת ההשלמה, כי השמאל מכניס את החסרונות שצריכים לבוא לתיקון. כלומר מניע את כל המערכת להשתלמות שלה.