פרשת שמיני – על פרשת השבוע במשכן הכוונה
פרשת שמיני במשכן הכוונה
"ויהי ביום השמיני, קרא משה, לאהרן ולבניו ולזקני ישראל,
ויאמר אל אהרן קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה תמימים והקרב לפני יהוה"
(ויקרא ט', א'-ב')
הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת שמיני על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהנחיית הרבה ספיר נוימן אייל. להצטרפות ולקבלת פרטים על סדרות ואירועים במשכן לחץ כאן
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב
חשיבות היום השמיני שנמצאת בספר ויקרא, שהוא במנין הספירות בינה, הפרשה היא שלישית בסדר קריאת הפרשות, כלומר הפרשה היא בינה דבינה. הפרשה נפתח בהוראות הבריאה 'יהי' הוראת כתר באמצעות חכמה, כאשר 'ויהי' היא ההוצאה לפועל.
המרקם של פרשת שמיני היא זהירויות ההתקרבות אל המזבח שמאפשרות את גילוי החכמה בדרך הנכונה, בדרך שבה אנחנו עובדים עם חכמה מלמטה למעלה, צורות שבהן היא מתגלה בלחש, כמו שמן, או בצורות שהן מתפרצות כמו יין.
ההתקרבות הראשונה היא על פני ההחטאה של חטא העגל ונותנת אפשרות גם לאהרון אפשרות לכפר על עצמו ועל כל העם אשר חטא בעגל. ולפיכך זהו מעמד של התפייסות מוחלטת בין הנברא לבורא.
נקודת המפגש של השמיני שמתבטאת בתורה, זהר ב' בתורה נברא האדם, שיוצא מן השיכחה והפירוד בעזרת התורה. המאור אפשרי ומשלים עצמו כשכינה, כמקום איסוף של כל מערכת הנשמות. נבנית האפשרות של הפעולה של פרצוף ארך אנפין, הפרצוף המתקן בעולם אצילות, שממנו מתפשטים אלינו כל התיקונים, הנקראים תיקוני דיקנא, נובעים מעליית בינה לחכמה.
אנחנו חוזרים לבראשית, למושגים שבונים את הכוונה והיחס הנכון, זה מתמקד בקריאה של משה אל אהרן 'קרב אל המזבח', גם האר"י עומד על הנקודה הזו, שעמד אהרן בבושה, לכן הוא לא התקרב מעצמו, והבושה מחזירה אותנו אל 'בראשית', אל 'ירא בשת', שיש לו בושה מתוך יראה, מתוך מה שהוא רואה על עצמו ועל גדולת הבורא. דגל מחנה אפרים אומר שהבושה לא נסתלקה מאהרון, מה שמלמד כי כח הבושה הוא כח השיבה, והוא תמיד כח בינה. התכונות שמביאות את האדם להיות מסוגל להתקרב, להגיע לנקודת בינה, היא הגדרה עצמית של בושה, אשר מתחילה את התנועה של מלכות, כפי שהעליון מתפשט בה, וכשהיא מבינה שהיא רוצה להגדיר את עצמה היא מתמלאת בושה משום שהיא מבינה שאין לה יכולת להביע את היחס הנכון.
מול תמונת שלמות זו והתיקון מושלם ושוב קורית שבירה. הפרשה עוסקת באש זרה שהקריבו בני אהרון, נדב ואביהוא. הזהר מספר שלושה סיפורים באמצעות שלושה שליחים: פנחס, הנחש והילד שמופיעים כדי לפתוח את הפרשה. השליח הראשון מסביר לנו את הקושי במעשה נדב ואביהוא, שמתגלגלים בפנחס ואליהו. הם רצו להקריב והם לוקחים את המחתה כדי לבטא צורת התקשרות שיש בה אש זרה, יש בה התפרצות והיא לא בקביעות שיש בה מערכת יחסים והיא עולה על דרך המדרגה, שנקראת 'אהבת רֵעים', לפי שנאמר 'אכלו רֵעים ושכרו דודים', רק אחרי מעשה נדב ואביהוא שומעים לראשונה 'וידבר יהוה, אל אהרון לאמר יין ושכר אל תשת אתה ובניך איתך, בבואכם אל אהל מועד ולא תמותו, חקת עולם לדרתיכם' (ויקרא י', ח'-ט'). יין שייך לחכמה. אחד הפירושים על חטא האדם הראשון, שמביא מוות על העולם. הוא מוציא את הסוד החוצה לפני שהכלי מוכן. יש לנו שתי צורות עבודה שמתנהלת על 'אכלו רעים' שזו צורת אהבה קבועה, ויש את הצורה המתפרצת. שהתקרבות יוצרת בנשמות מסויימות, בטמפרמנט מסויים, התפרצות ורצון לפרוץ את הגבול של המדידה. נדב ואביהוא התגלגלו בפנחס ובאליהו, כלומר שיש משהו באש הזרה שמזמינה נשמות מסויימות לפרוץ דרך.
אם כן, הפרשה, שמופיעה אחרי כינון המשכן, עוסקת בבירור חטא האכילה, חטא האדם הראשון, בירור חסדים, והצורות שהן היתר ואיסור באות על היחס שלנו, על הרצונות השונים שאותם אנחנו יכולים להכניס לתוך צורות העבודה שלנו, זאת אומרת שהם תנאים של התקרבות.
מה התפקיד של נדב ואביהוא, אם יש לנו את כל סימני הטהרה והאכילה, שנאמר 'אכלו רעים' כלומר לבנות את הדופק הקבוע של ההשתדלות בכלי האמנות שנקרא תורה, המאור, שלחלק מהרצונות שלנו הוא יהיה סם המוות וחלק יהיה סם החיים. אלו שיצאו מההגדרה של גשמיות, משום שגשמיות מתכלה, ואותם רצונות שעליהם יש סימני טהרה, הם יוכלו להתכלל. נשאלת השאלה האם רוצים לוותר על הכמיהה המתפרצת הנקראת 'אשר זרה'?
