פרשת תרומה – על פרשת השבוע במשכן הכוונה
פרשת תרומה במשכן הכוונה
כ) פתח ר' שמעון וכו': פתח ר' שמעון ואמר, אפריון עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון. מקרא זה העמדנו ולמדנו. אבל אפריון, הוא היכל התחתון, מלכות, שהיא כעין היכל העליון שהוא בינה. והקב"ה קרא אותו גן עדן, שנטע אותו להנאתו, והשתוקקותו היא להשתעשע בו עם נשמות הצדיקים, ששם עומדות כולן ורשומות בתוכו. אלו הנשמות שאין להן גוף בעולם הזה, עולות כולן ומתעטרות שם, ויש להן מקומות לראות, להתענג בעונג העליון הנקרא נועם ה', ושם מתמלאות מכל התענוגים של נהרי אפרסמון הטהור. כא) אפרסמון דא היכלא וכו': אפרסמון, הוא היכל העליון המכוסה וגנוז, שהוא בינה. אפריון, הוא היכל התחתון, מלכות, שאין בו סמך עד שנסמך מן היכל העליון וכו'. (הזה"ק, פ' תרומה, מאמר אפרסמון ואפריון)
הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת תרומה על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהוראתה ולימודה של הרבה ספיר נוימן אייל. להצטרפות ולקבלת פרטים על סדרות ואירועים במשכן לחץ כאן
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב
אחרי שפרשת משפטים מסתיימת ומשה מדבר את משפטי הנשמות בצורה מאוד מכוסה, וסבא דמשפטים מפשיט אותם. המשפט האחרון של פרשת משפטים הוא "ויבא משה בתוך הענן, ויעל אל ההר; ויהי משה בהר, ארבעים יום, וארבעים לילה" (שמות כד', יח'). התורה מדברת על מה נאמר למשה כאשר הוא עולה אל ההר ולא במה שקורה עם בני ישראל למטה, שזה אובדן האחיזה בהתגלות הגדולה וחטא העגל. ישראל שלא היו מסוגלים לעמוד במעמד הר סיני, ויש להם את המגבלה לעמוד מול ההתגלות, נרתעו ונסוגו. והעליון מקבל את זה כמו הכשרה של כלי חדש, ומשה עולה כדי לקבל את הוראות בנית המשכן, כלומר כיצד להוריד את הנוכחות כך שהיא תהיה קבועה, ולאפשר להם להרגיש אותה, בצורה מותנית, אולם היא נמצאת שם. שזה מעבר מהאי אפשרי לאפשרי. המשכן הוא תיקון על הרתיעה בהר סיני, הוא כלי מאוד מורכב, למעשה זה כל הבריאה בצורה מינאטורית.
אם כן, עכשיו נפתחת השיחה בתוך הפנימיות של העליה: "וידבר יהוה, אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל, ויקחו לי תרומה: מאת כל איש אשר ידבנו לבו, תקחו את תרומתי" (שמות כה', א'-ב') למה נאמר 'ויקחו לי תרומה' ולא 'ויתנו'? למה כתוב 'תקחו את תרומתי' ולא את 'תרומתו'? 'ויקחו' מדבר על ההכרח והכפיה של הכיסוי מפני האור, לכן הציווי 'ויקחו' זה שכופין עליו עד שיאמר 'רוצה אני'. 'תרומתי' כלומר את מה שהעליון יתן לו, שהתחתון יכול לתת מעצמו, רק מתרומת העליון. כל הבריאה היא רצון לקבל, ותרומת העליון לתחתון היא היכול שלו לסגל את התחתון להשפעה. כלומר שמה שהתחתון עושה בהשפעה, זה ממה שהעליון תרם לו. וצריך לראות שזה העקרון של הבריאה.
"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה', ח') זה המשפט שילווה את כל צורות המשכן והמקדש. 'ועשו לי' כל עניין העשיה, זה שעיה, הקשבה, שמיעה של הכשרת הלב, כמקום משכן לקדושה, או כמקום משכן להויה. לאחר שמופיעים כל את החומרים מהם עשוי המשכן, מתחילים להתרחק החוצה, עד לקרשים והיריעות שמהן בנוי המשכן בפרק כו'. כך מתוארת הפעולה של הבריאה מהתבנית של הבריח, הוא פרצוף גלגלתא מעולם א', המתפשט עד נקודת העולם הזה, נבנית סביבו פרצופי השורשים של עולם אדם קדמון, סביבם עולם ניקודים, עולם אצילות ומה שמקיף אותו, שזה עולם בי"ע. עד העולם הזה, שיהיה עולם דשיקרא, קרשים שמקיפים. והם יהיו המעבר דרך היריעות. אנחנו יכולים לראות שהמשכן נבנה כמו לבוש, שזה המעבר שבין מבנה קבוע למבנה ארעי, בין בית, למשהו שהוא עוד לא בית, אבל הוא מסמל בית דרך היריעות. כל זה הוא מבנה פנימי. רק כאשר נכנסים לארץ ישראל, הוא יקבל את הקביעות שלו. אנחנו רואים בפעמים שחרב בית המקדש, עכשיו כאשר אנחנו באדר, סוף שבעים שנה של גלות בבל, לקראת בניית בית המקדש השני. הנבואות הן לא על בנית בית שני, אלא על בנית בית שלישי, שזו נבואת המעבר מקבוצת עבדים לעם, לארץ ישראל, עם מתן תורה שמכשיר אותה. 'ועשו לי מקדש' זאת אומרת שאנחנו מקבלים פה את הנבואה הראשונה על בית המקדש השלישי, שהמקום שלו, הוא בתוכם. שהמקום הופך להיות מרחב שמכשיר את הלב, ללב המחובר, שהוא הופך להיות המקדש.
אחת הקריאות של הזהר את "ויקחו לי תרומה" שהתרומה של הבורא לנו היא השכינה. מעין בעל ואשה שהאיש נותן את אשתו, נותן את אהובתו כפקדון בידינו "מאת כל איש אשר ידבנו ליבו תקחו תרומתי" כל נדיב לב הוא זה שיש בו את ההכרה של רוח הקודש ושל הנוכחות והוא יכול לקחת חלק בשכינה ולהתרומם איתה. והחומרים של זהב וכסף ונחושת נקראים כמו מועדים, שבהם אפשר להרגיש את השכינה. המיקוד של בעל הסולם בפרשת תרומה מדבר על משמעות של שכינה בתחתונים, על ידי כך שהוא מייצר שתי דמויות מראה, של שכינה בעליונים, או המשכן העליון שהוא בינה, והמשכן התחתון שהוא מלכות. בזהר הוא נקרא 'אפרסמון ואפריון', בינה מקרינה את הצורה שלה, אל תוך מלכות, כמשכן. מה המטרה של משכן? המשכן הוא מקום ההתקשרות שבו התחתון מביע את רצונו בעליון, והחומרים, המבנה או הלבוש, כולם מצביעים על האופן שבו האדם צריך לסדר את עצמו, כך שהוא מגיע מהפנימיות החוצה, ומהחוצה אל הפנימיות.
אומר בעל הסולם במאמרו בפרי חכם, על התורה 'שכינתא בתחתונים':
"כמ"ש (שמות כה', ח') "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", דהיינו, (תהלים) "כי בחר ה' בציון אוה למושב לו". "אי זה בית אשר תבנו לי ואי זה מקום מנוחתי" צריכים לדעת, שהוא מאת כל איש, אשר ידבנו לבו לשמוע לאהבה את ה' בכל לב ונפש, בלתי לה' לבדו, בלי שום פניה. ואותם הרגעים אשר לבו של אדם במדרגה זו, נקרא לבו היכל להוי', ושוכן בקרבו. כמ"ש (שיר השירים) "על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי, בקשתיו ולא מצאתיו", ופירש בזוהר (תזריע) "דלאו ארחיה לאזדווגא בי אלא בהיכליה" [שאין דרכו להזדווג בי אלא בהיכל שלו]. וכיון שמטהר לבו מעבודות זרות, והורג את הכלב הרע, הצועק הב הב, מיד באותו רגע נגמר צורת המקדש, והוי' שוכן בו, וזה שאנו מתפללים תמיד, לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה".
השאלה ששואל בעל הסולם היא איך אפשר לתפוס את האינסוף בכלי שעצם הגדרתו היא מגבלתו? איך התשובה שייכת ל'כל איש אשר ידבנו ליבו'? הוא אומר שיש פה את הנסיות, את הנדיבות האינסופית של העליון בעצם מעשה הבריאה. העליון כל הזמן מעניק את האפשרות לתחתון, משום שמעצמותו הדבר הוא בלתי אפשרי. כלומר מה שנותן לו הבורא זה היכולת לשמוע אהבה, שמכסה על כל פשעים. זה כמו לשאול 'איך אפשר לצוות 'ואהבת לרעך כמוך'?' אך אם אתה עושה את ליבך משכן, אז אתה מקבל את הכח, שהוא לא שלך, אלא את האיכות שהיא מכסה על הכל, והיא פורצת את כל מגבלות הכלי.
האימון שלנו זה לפנות את עצמנו, או את האינטרס האישי שלנו כלפי האחר, ומתוך זה, על הבסיס הזה, הבורא מוכן להמיס את המגבלה של הכלי. נאמר 'באיש אחד בלב אחד' למרגלות סיני, הם ראו את הפירוד ביניהם, והתכלית חיברה אותם. אם הבורא רואה את הסימן הזה מלמטה, של הנכונות הזו, ואנחנו מוכנים לקשור את הנכונות הזו כלפיו, אז הוא מוריד לנו דרך ארך אנפין, דרך הרחמים, את הכח שיכול להמיס את הגבולות של מגבלות הכלי, ולקבל אפשרות חדשה של הרגש.
אנחנו רואים שבעצם בכל תקופות מעבר, תמיד בגלל התגלות הגדולה, יסוד דאבא מתגלה במלכות, כאשר ישנו מצב של דורמיטא, כלומר זעיר אנפין מסתלק. השאלה היא אם בגלות מסתלק זעיר אנפין ואין יחוד, אז איזה אור מאפשר את הגאולה? מאיפה מופיעים הרחמים? הם מופיעים דרך יסוד דאבא במלכות, והם המעוררים אותה. זאת אומרת שתמיד יש איזשהי התעוררות, או איזשהי הכרה שמבינה את החומרה של מצב הגלות, ואת הרגע המכריע של ההיפוך. בעצם רגע בנית המשכן הוא זיהוי של רגע המשבר, נפילת עם ישראל אחרי ההתגלות בסיני, ולכן מוכנת להם תרופה לפני המכה, שהיא המשכן.
כשמתבוננים על הקשר בין 'משנכנס אדר' לפרשת תרומה, שזה 'תרום-ה', היא פרשת בנית המשכן. חודש אדר הוא חודש השנים עשר, הוא מסיים את השנה, משום שניסן הוא ראש החודש. יש משהו באדר שמתחבר לאיזשהו רצון התפשטות. איך רצון ההתפשטות הזה, יממש את עצמו? חודש אדר מתקשר לאדרת החסרונות, שהיא החיבור שמאפשר למשוך בכלי בעל עוצמה, את הנוכחות של ארך אנפין. יש פעולה של סיכום או משפט של כל החסרונות ביחס לשנה, ביחס לאור. בספר יצירה, אדר קשור לשנה, ומדבר על אורות ולא על כלים. שואל האדם מהו הכלי לאור הזה? זה אומר שהחושך נובע מכל מה שלא הצלחנו להכניס. ההכרה של האדרת של כל החסרונות, יכולה להשלים את כל האורות. זאת אומרת שאדר מדבר על האורות ולא על הכלים. בשפה האכדית הפירוש של 'אדר' הוא 'חושך', זאת אומרת שבתוך החושך, אנחנו מוצאים את היכולת להתגבר, ולהבין שזה רגע ההיפוך, ואז להיות מסוגלים להכניס את האורות הגדולים, להכניס את יסוד דאבא. בעל הסולם עסוק במה שקורה בהרגשה של המלכות, איך מלכות קוראת את המצב של ההסתלקות של זעיר אנפין, ומה יענה לה. הוא מגדיר את זה בצורה של "על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי, בקשתיו ולא מצאתיו" זו ההסתלקות. ההסתלקות הזו בתוך אדר של החשיכה שהיא תקופת המעבר, אומר שקודם מגיעה החשיכה. מלכות שרגילה להזדווג עם זעיר אנפין, עכשיו הוא הסתלק, ומה שהיא מוצאת זה יסוד דאבא, שהוא אור אחר לגמרי. לא עצם אדר במחזוריות הרגילה של החודשים, אלא מה שהתחולל בו בפורים, בחודש מסויים שהיה המעבר שבין סוף שנות השבעים לגלות בבל, לחזרה לארץ, לבנית בית שני.
