״דע כי טרם שנאצלו״ – לימוד קבלה מעמיק

"דע, כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים, היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות. ולא היה שום מקום פנוי בבחינת אויר ריקני וחלל, אלא היה הכל ממולא מן אור אין סוף פשוט ההוא, ולא היה לו לא בחינת ראש ולא בחינת סוף, אלא הכל היה אור אחד פשוט שוה בהשואה אחת, והוא הנקרא אור אין סוף."  (דברי האר״י  מתוך ״עץ חיים״, תלמוד עשר הספירות חלק א', פרק א' אות א')

הטקסט מתחיל במילה "דע", כלומר נפתח בתנאי. 'דע' במובן התנכ"י זה לדעת מישהו, כמו "והאדם ידע את חוה". התנאי המקדים הוא יחס או השתוקקות להגיע לאינטימיות של איזושהי ידיעה. "עץ החיים" הוא טקסט שמתאם בין התודעה הנשמתית של בני האדם לבין הבורא, לכן התנאי הראשון לקריאה שלו הוא הסנטימנט של 'דע', בכל הרמות שלו.

זו הסיבה שאנו אומרים שאין לימוד קבלה אמיתי אם אין התעוררות נקודה שבלב, התעוררות הנשמה כזרע וביצית בתוך התודעה האנושית. זה ה״דע״ הראשון. הזיווג הראשון שמתחיל ליצור עיבור או התהוות של משהו אמיתי, של חיים אמיתיים. כל זה כלול במילה דע.

לימוד הקבלה מדבר על מוחא וליבא (מוח ולב), כלומר גם על הֶרְגֵּשׁ, על היכולת להרגיש. המאבק הגדול שלנו הוא לא כל כך על ההבנה. מכיוון שאם אין לנו רצון, אם אין לנו יכולת הֶרְגֵּשׁ, אין לנו בכלל סיכוי לתפוס, להבין או להשיג. הידיעה הזו שאנו קוראים לה ״דע״ היא עדות על יחס. 

כשאנחנו מדברים על העולמות, על כך שכל הבריאה מתחילה מצמצום, מיציאת כל אורות אינסוף שהיו בתוך המלכות, בתוך הכלי העתידי, אותם אורות שמתרחקים ומתעגלים סביבה, אנו בעצם מדברים על כך שהתודעה של מלכות מתעוררת להיות עדה למה שמתרחש בה. 

מה היה בה? כתוצאה ממה היא פועלת? איזה דחף ואיזו השגחה מפעילים אותה שמצווה עליה לסלק את האורות ממנה כדי לבחון מי היא בעצמה. הגילוי הזה של מלכות הוא שאין לה מעצמה שום דבר ולכן כל תשוקתה היא לדעת אותו, להגיע לחיבור הזה מחדש עם האור, עם מה שהיה בה.

לאור זאת, כל עניין קללת האישה בגירוש מגן עדן מובן אחרת. האם באמת לפני החטא כל הכלי של הנוקבא, הכלי של ההשתוקקות שהוא כלי הבריאה, מכיר בהשתוקקות שלו וכיצד ההשתוקקות הזו מושלת בו? לא מדובר על בן אדם אחר מולי, אלא מדובר על היחס אל הבורא.

במידה מסוימת החטא, כמו השבירה וכמו הבריאה וההתרחקות, מביא אותי להכרה ממה התרוקנתי ומה אני רוצה להחזיר לעצמי, זה נקרא השיבה. זה גם "דע" שהוא הסנטימנט, וגם העדות לתהליך הזה. עדות בתוכנו מתחילה רק כשאנו מבינים מה חסר לנו באמת. חסר לנו כלי או יכולת להרגיש בורא. עדות היא גם ההכרה שכל מה שהרגשתי עד עכשיו הוא בעצם הדמיון שלי. הדמיון יכול להיות דתי, שמשותף לכל בני האדם. דת במובן המקראי זה חוק ולא מה שאנחנו מכנים היום דת. 

הקבלה מדברת על כינון מערכת יחסים אמיתית עם בורא או ניסיון להגיע אליה. מערכת יחסים עם אור, המאור והכלי שלנו בתנאים שלו. היא מלמדת אותנו מהם תנאי ההתקשרות: על איזו סביבה מדובר, אילו תהליכים יש בתוך הסביבה הזו, איך מנהלים תפילה אמיתית, איך מתנהל בכלל שיח, מה המשמעות של אמונה. הקבלה לוקחת את השפה העברית, שהיא שפת עיבור ומעבר, ומשיבה אותה אל שורשה. בכך העברית הופכת לשפת מעבר מעולם גשמי לעולם רוחני. 

"וכאשר עלה ברצונו הפשוט לברוא העולמות ולהאציל הנאצלים, להוציא לאור שלימות פעולותיו ושמותיו וכינוייו, אשר זאת היה סיבת בריאת העולמות" (תלמוד עשר הספירות חלק א', פרק א, אות ב)

קודם לא היה מקום כי הכל היה אור אחד. את אותו אור אחד המקובלים מכנים בכמה שמות הקשורים לאופן שבו הבורא רצה להוציא לאור. להוציא לאור בעברית זה להתפרסם. לתת שם שמתפשט. אחת הפעולות הראשונות שהבורא נותן לאדם היא לקרוא בשמות. הוא נותן לו את התפקיד הראשון ששייך לפעולת הבורא בבריאה. כדי להוציא לאור את שמותיו, פעולותיו. כלומר הבורא נותן שמות לדברים והוא ממנה צורת תודעה שנקראת האדם, נשמה, שתעשה פעולות דומות לו כדי שתהיה השתוות צורה.  

הקבלה עוסקת לא מעט בשמות השונים של מצבים שונים של התגלות. אנחנו מכירים את השם הוי"ה, אלהים, השם של הספירות, הוי"ה צבאות, אל חי, אדני  - כל ההתגלויות של השמות האלו הן צורות פעולה ותכונות של הבורא. אנחנו מצידנו צריכים לתת את השם, את הייחוס של התכונה. שם נקרא מהי תכונת האור בתוך הקיום הזה.  מהי האיכות? מהי התכונה שגוף (רצון נקרא גוף) מסוים נושא. 

גוף שאין לו קשר לגשמיות כמו מלאך, הוא כח והוא נושא איכות מסוימת. הוא יכול לשאת רק איכות אחת. לעומת זאת, התודעה הנשמתית יכולה לשאת ריבוי איכויות. לכן טרם שהאדם נתן שמות הציווי עליו היה "פרו ורבו", כלומר לגלות את הריבוי של הנוכחות של האור בכל צורות החיים האפשריות.