משכן הכוונה

אדם

בחלק השני של סדרת הראיונות פורשת הרבה, ספיר נוימן אייל, יריעה רחבה ומקיפה על לימוד התורה, לימוד חכמת הקבלה המחויב לדורנו ועל לימוד באופן כללי. מדוע לימוד זה יכול להתקיים רק כאשר יש צורך בו ורק כאשר יש מורה, וישנם ספרים כמקום גילוי, וסביבה רוחנית?

הרבה נדרשת לשאלות: האם הלימוד יכול להבטיח לנו חיים גשמיים טובים יותר? מהו צורך רוחני? האם זהו צורך לרכישת ידע? וכיצד צורך כזה מכין אותנו לקשר עם הבורא?
הרבה שופכת אור על צמד המילים: 'תורה ומצוות' במובנם הרוחני ואיך הם משמשים כאמצעי לבניית יחס לעליון.
מדוע רק ברוחניות ניתן לדבר על 'בחירה חופשית' ובגשמיות, תחת הרצון לקבל לעצמו, לא תתכן בחירה כזו. מהי 'בחירה חופשית'?
עוד מסבירה הרבה על חשיבותם של הזמנים, על מה מרמזים? לאן אנו מוזמנים? מדוע נאמר על ישראל ש'מקדשים את הזמנים', ומה הפירוש הרוחני של 'ישראל'?

הרבה חותמת את הסדרה בעצות לאדם השואף לגלות את ייעודו ורוצה להיחשף לחכמה זו, מהן האפשרויות המזומנות לו? מהי 'הנקודה שבלב' ומהי הגנטיקה שלה? מדוע קיים קושי דווקא בחברה החרדית לעסוק בחוכמת הקבלה? מהי הגדרתה המדויקת של המילה 'דת'?

מדוע ישנה חשיבות לתת מקום לריבוי צורות על אף הקושי שהאדם מחזיק עצמו כייחודי, הרי הייחודיות שורש עליון לה. מהם 'העולמות הרוחניים' ומה מיקומו של העולם הזה ביחס לעולמות אלו.

כל זה ועוד בסדרה מרתקת, מקיפה ורחבה על חכמת הקבלה ושורשיה.

ערבות

האדרא רבא היא צורה של פקידה. היא אומרת שכל מה שתפסנו עד עכשיו בקו אחד זו לא תפיסה שמאפשרת להבין את המציאות או להתייחס לעליון. אנחנו צריכים לעשות צידוד של כל מערכות התפיסה שלנו.

יש התקשרות חדשה למושגים של עולם התיקון, לפרצופים של ארך אנפין, שהוא מצידו מאפשר את הלידה של הדיוקן של האדם. אחרי שיש את הגילוי והפקידה של האדרא רבא יש לנו את היכולת להבין קצת יותר מה מצופה מאיתנו, למה אנחנו מתהווים.

כל הפתיחה של האדרא רבא היא הכנה שאומרת שכל מה שהיה עד עתה לא מספיק. מה לא מספיק?

לא מספיקים התיקונים הפרטיים של כל אחד בשביל לאפשר את הגילוי הגדול של האור הגדול הזה של האדרא.
צריך משהו משותף שכולם צריכים להיכנס לחיק אחד, לחסרון משותף, לשים את ידיהם, את רצונותיהם באופן משותף,
ליצור מרקם של קבוצה, של מסך חדש ולא של קבוצת אידיבידואלים שמתקבצים להחליף דעות.

האדרא מייצגת דגם חדש של גילוי שהוא דגם קבוצתי של חבורת הזוהר, לא של חברים בתוך הזוהר.

לאור העניין של זמן הגאולה הזמן של פקידה וזכירה, מה הדיוקן הזה של האדם.

גלות וגאולה

״תנו רבנן: אַרְבָּעָה נִכְנְסוּ בַּפַּרְדֵּס וְאֵלּוּ הֵן בֶּן עַזַּאי וּבֶן זוֹמָא אַחֵר וְרַבִּי עֲקִיבָא. אֲמַר לָהֶם רבי עקיבא: כְּשֶׁאַתֶּם מַגִּיעִין אֵצֶל אַבְנֵי שַׁיִשׁ טָהוֹר אַל תֹּאמְרוּ מַיִם מַיִם מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר דֹּבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי.״ (מסכת חגיגה)

על רבי עקיבא נאמר, שהוא ״עייל ונפק״, נכנס בשלום ויצא בשלום, מה שלא קרה לשלושת האחרים, מהם אחד מת, השני נטרפה דעתו והשלישי קיצץ בנטיעות. מדוע מתוך אותם הארבעה רק רבי עקיבא יכול היה לומר ״כשאתם מגיעים למקום אבני שיש טהור״?

מי שלא קורא תורה באופן הנכון, נאמר עליו ״תיפח רוחו״, כלומר תסתלק ממנו נוכחות הרוח הנותנת בו חיים רוחניים, חיים של נשמה. אי הכרת תנאי הקבלה והכניסה לתורה תגרום לקריאה לא נכונה ולכן רוחו מתעופפת ממנו.

אנו נמצאים בחודש סיון ופרשת השבוע היא ״בהעלותך״, שכל עניינה הוא פרשנות. איך לפרש? ממה לפרוש? איך אפשר וצריך לקרוא תורה? מהם התנאים לכניסה ללימוד התורה? האם אנחנו יכולים לומר שזה אך במקרה שאנו עוסקים היום בלימוד הזה? או אולי לחשוב שהלימוד הזה לא היה יכול לצאת לאוויר העולם בזמן אחר אלא רק היום, בעת הזו, ובקיבוץ המאוד מסוים של הנמצאים איתנו כאן היום.

הקריאה בזוהר והעיסוק בחכמת הקבלה מתייחסים לתורה כפעולה של אור המוליכה אותנו אל שורשנו. מכאן שהעיקר הוא השורש. התורה היא דיבור הבורא ולא דיבור של בני האדם. יכולת הדיבור בבני האדם נועדה לבטא את הכוונה של השורש.

פרשת השבוע ״בהעלותך״ מלמדת שאנחנו חיים בענף וצריכים להגיע אל השורש, לכן בא הביטוי ״אם תגיעו לאבני שיש טהור״. אפשר להגיע דרך הכניסה לפרד״ס, הכניסה למדרגות ההשגה, לפנימיות העולמות ופנימיות עצמנו.

העיסוק בחכמת הקבלה והקריאה בזוהר, כמוהם ככניסה לפרד״ס, ארבע רמות פירוש שתחילתן היא דווקא הסוד. הפוך ממה שחושבים, שההתחלה היא מהפשט. כלומר הכל נסתר ממני ולא מובן ומתעוררת דרישה להבנה. עם העיסוק בחכמה מתבהר שתנועה של הבנה לא יכולה להתרחש בלי עזרת העליון. ההצעה היא לראות את ארבעת רמות הפירוש, כמו גם את ארבעת הדמויות הנכנסות לפרד״ס, כמצבים באדם אחד, באדם הלומד, שזה כל אחד ואחד מאתנו.

נאמר על אחד מאותם הארבעה ש"נשתבשה דעתו", ואכן לאבד את הדעת מבחינה קבלית הוא הפחד לאבד את מקום החיבור, את מקום המסך המשותף בין עליון לתחתון, את מקום הזיווג, הפחד לאבד את יכולת ההבדלה בין מים עליונים למים תחתונים. ומכאן, ״אל תאמרו מים מים...״.

מים עליונים הם כדי לרמז על אבני שיש טהור, אל תגידו שהם כמים תחתונים, זאת לא האמת, דיבור כזה הוא דיבור של פירוד. אמנם הפירוד הזה הוא מטרתי ולשעתו, אך ״כשתגיעו״ למדרגה הגבוהה, שם הכל הוא באחדות אחת ולא ״מים מים״.

מים עניינם חסדים והם כנהר אחד, כאור אחד היוצא מעדן ומתפצל לארבעה ראשים, מתפצל לפרד״ס, לארבעת הטיפוסים הלומדים, עלינו להחזיר אותם חזרה להיות נהר אחד.

הפירוד המטרתי נועד לגרום לנו להבין שמדובר בענף וזהו רק האמצעי להגיע אל השורש. הזוהר עוסק במילים, בתיבות. בסיפור המקראי על נח והתיבה שהוא בנה, אין המדובר אלא על תיבה המצביעה על הזוהר. מדובר על עצם תנאי הכניסה לתיבה, למילה, היכולה לשאת אותנו אל השורש. כל קריאה אחרת את הסיפור עניינו פירוד מהשורש, איבוד הקשר מהשורש.

הזוהר הוא התיבה לדור שלנו, התיבה שאליה אנחנו צריכים להיכנס כדי להרים את עצמנו.

אמירתו של רבי עקיבא כמוה כאזהרה, שלא לומר ש״לוחות ראשונים נשברו״, שהרי אין העדר ברוחני והתורה הראשונה היא בדיוק כפי שהייתה, שלמה, כאבני שיש טהור. בראיה שלנו החטאנו את המטרה, בעינינו היא נשברה, ולכן פרשת ״בהעלותך״ רומזת לנו לפרוש מראיה זו, מחטא זה, ומפרשת איך אפשר להיכנס לתוך התורה, לתוך התיקון, לתוך הזהות האמיתית של ישראל ותפקידו. זה בדיוק הלימוד הזה, בזמן הזה ועם האנשים היושבים כאן היום.

רבי עקיבא אומר "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", ורומז שללא החיבור בין הנשמות לא יכול להתגלות החלק השני של "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", שהוא "אֲנִי יְהוָה", וזו התכלית. לכן החיבור הוא בין הנשמות ולא בין הגופים. מקום החיבור הוא השכינה - מערכת הנשמות כפי שהיא נאצלה בשלמות, בדיוק כמו התורה. ולכן הלוחות לא נשברו! אבל נשברו בראייתנו הלא מבוררת.

יש בשבירה זו זימון למסע שלנו לאסוף את עצמנו בתודעה, ברצון, בכוונה משותפת, אל תוך מארג שיש בו הגדרה עצמית אמיתית של נשמתנו, של מי אנחנו ולשם מה? לשם איחוד קב״ה ושכינתיה, להיות הנושאים של נוכחות העליון, נוכחות הבורא, נוכחות האור.

רבי עקיבא נושא בתוכו את ארבעת המצבים, מהמצב שהכל נסתר ממנו בבחינת סוד עד המצב שהכל פשוט ללא שום כיסוי והסתרה בבחינת פשט, רק הוא יכול לומר "כשתגיעו למקום אבני שיש טהור, אל תאמרו מים מים". זו הצעה שיש בה חסד גדול עבורנו להגיע למדרגות ההשגה כרבי עקיבא, וכל זה דרך לימוד תורה.

הלימוד הוא הפעולה השורשית הבסיסית לכל הפעולות בעולם ולכן הוא הכרחי. זהו לימוד איך להרכיב מחדש, איך להכין ״מרכבה״ שהיא האמצעי לאור לרדת ולהתפשט, לגרום נחת רוח לעליון, שיוכל לנחות בתוכנו, כי יש לו את הכלי שהורכב, תוקן והותקן. הלימוד מהווה מקום מפגש בין עליון לתחתון. אין זו נטייה מיסטית שעניינה לאבד את עצמי בעליון, לימוד הקבלה נועד להגדיר את עצמי באמצעות האור העליון ולא להעלם ולהיבלע באור.

רבים המפרשים שעסקו במסכת חגיגה שבגמרא באמירתו של רבי עקיבא, גם חכמי הזוהר עסקו בה והבינו שיש שם סוד גדול בדבריו. לכן הציעו לנו את המאמר מזוהר בראשית א׳ ״אבני שיש טהור״, מאמר שנועד לדור האחרון, הדור שלנו, כדי להגיע לפרשנות המקרבת אותנו לאמת, להתחבר לתיבה שיכולה לשאת אותנו לגובה ולרום המעלות.

* הכתב המודגש הוא מתוך הזוהר בראשית א' אות רנ"ב, מאמר אבני שיש טהור

״יום אחד כשהיינו בבית המדרש ושאלו החברים מה שאמר רבי עקיבא לתלמידיו, כשתגיעו לאבני שיש טהור אל תאמרו מים מים שמא תסתכנו בעצמכם, כי נאמר דובר שקרים לא יכון לנגד עיני״.

תסתכנו בעצמכם לא מדבר על כוחות העצמי אלא על העצמות, על הנשמה. הם עלולים לסכן את זהותם, את זהות האדם האמיתית שבהם. ולכן ״דובר שקרים לא יכון", כלומר לא יכול להיות כַּן שנושא את מבט הבורא ולא מפנים שעומד בפני שיש טהור.

״בינתיים ירד שם זקן הזקנים״, נשמה העתידה להתגלות בעולם בגמר התיקון. ושאל: ״רבנן, במה אתם עוסקים, השיבו לו שעוסקים בזה שאמר רבי עקיבא לתלמידיו, כשתגיעו למקום אבני שיש וכול'. אמר להם, ברור שיש כאן סוד עליון והרי פרשוהו בישיבה העליונה. ובכדי שלא תטעו בסוד הזה ירדתי אליכם לבארו, ומשום שכבר נתגלה סוד הזה בינכם, שהוא סוד נעלם מבני הדור, לכן אפשר לבארו בשלמות.

אותו זקן מייצג את ״זה שקנה חכמה״, חכמה המאופיינת בבינה ונרמזת בנו"ן המתפשטת למטה. הוא מופיע משום שבעלי הזוהר הם בעלי השגה ומסתייעים בבינה. אם תאמרו מים מים לא שמעתם את בינה, לא קראתם לעזרה ושיתוף מהעליון, לשיתוף מידת הרחמים בדין המאפיין את צמצום ב׳, ואם לא נעשה השיתוף הזה לא יכולים לראות שמדובר במקום אבני שיש טהור.

הזקן בוחר לבאר את המאמר בשלמות, שלמות שעניינה להגיע לברור, לשאלה, לסיוע בבינה (קיימא לשאלה). חכמי הזוהר מודעים לחשיבות השיתוף והחיבור עם בינה ולכן יוצא המאמר הזה לאור, הגיע זמנו. מה שלא היה יכול להיות עם אותם השלושה שנכנסו לפרד״ס ולא יצאו ולכן אמרו: מים מים. ורק רבי עקיבא המסתייע בבינה נכנס בשלום ויצא בשלום.

אפשר לשאול מה רע בלומר מים מים, שהרי מים זה תורה? אבל לומר מים מים זאת תורה מאד מסוימת, תורה של עץ הדעת טוב ורע אחרי השבירה, תורה של פירוד עץ הדעת מעץ החיים, תורה של גשמיות, תורה המקצצת בנטיעות של גן העדן. העבודה שלנו היא לחבר את עץ הדעת לעץ החיים, לחיים הרוחניים, לבחור את הגבירה ולא להשליט עליה את השפחה.

גם כשאנו בתוך החיים הגשמיים וממלאים את חובתנו, עדיין הלימוד וההשתדלות שלנו מחייבים אותנו לא לשכוח ולנסות לחבר את המשמעות של עצם הקיום שלי עם שורש החיים שלי. זו פרשנות, אני מפריש את עצמי מהתפיסה שאני רק גוף נפש או חיים זמניים, זה כל המהלך ״לשם מה״ צריכה הנשמה לרדת ולעשות את המסע שלה בתוך מרכבת הגוף הגשמי. אם אנחנו לא מחברים את זה אנו קוצצים בנטיעות.

בעל הסולם בדרכו המופלאה היטיב לתאר את המצב בו אנו שקועים בהתפעלות מהמתנה, מתנת החיים, בעוד אנו מתעלמים לחלוטין מנותן המתנה.

וכך הוא מתאר זאת באגרת ח׳:

״...והרי זה דומה למלך שלקח את בנו חביבו, ופתאום העמידהו בפרדס הגדול והמופלא שלו, וכיון שפתח בן המלך את עיניו, לא הסתכל בקרוב לו כלל, כי מרוב האור שבפרדס הזה, נמשך ראיית עיניו למרחוק מאוד, הרחק הימנו כרחוק מזרח ממערב, וכל אור עיניו נתן על הבניינים ועל האילנות שברחוק ממנו בצד מערב, והיה הולך ימים וחדשים ומטייל ומתפלא מרוב התפארת והיקר שרואה בצד מערבית, שהוא נוכח עיניו. וכעבור איזה חדשים, ונשקט תאוותו באפס מה, ונמצא שבע מהסתכלות שבצד מערבית ובא אל שיעורו, יישב את עצמו וחשב, ומה נמצא בכל אותו בכל הדרך שעברתי? ויהפוך את פניו למזרח, דהיינו לאותו הצד שדרך שם נכנס, ופתאום מתרעש, כי כל החמדה וכל היופי הוא בסמוך לו, ואינו מבין את עצמו על אשר שלא הרגיש כלל עד כאן, והי' דבוק באור המאיר כלפי מערב. ומני אז והלאה הוא דבוק באור המאיר פני מזרח, וכן היה מטייל והולך למזרח, עד שהגיע לשער הכניסה ממש.״

אמת ואמונה

בעידן שלנו יש צורך בהגדרה חדשה של האמת, אמת שאיננה עוד פרשנות. כולם מדברים היום בשפה של נרטיבים, כל אחד עם הנרטיב שלו ואין שדה שמאחד ומקשר בין כל הסיפורים, כשבעצם האיחוד הוא הסיפור האמיתי.

אני לא אומרת שאין פרשנות אינדיבידואלית, אבל הקבלה לא מציעה חוט יחיד אלא היא מציעה את הרשת, את החיבור, איך כל הנרטיבים נטווים יחד למשמעות אחת. אחרת, אם כל חוט מספר רק את הסיפור שלו ואין קשר ביניהם אז אין משמעות, ולכן זה עידן שסובל באופן כל כך עמוק מדיכאון.

הקבלה היא המארג של הדברים. אם בכלל יש משמעות לישראל, זה כמו שבעל הסולם אומר, שהמשמעות של הקריאה פתחי לי פתח כחודה של מחט היא לא כדי שתהיה חדירה, אלא כדי שתהיה תפירה. תפקידה של המחט הוא לאפשר להעביר את החוט הטווה. התפקיד של ישראל אם כן הוא טוויה, אריגה. הצירוף של הדברים - שם מתקיימת האמת.

השדה המאחד מגלה לנו את האמת על עצמנו. יש הבדל בין האמת על עצמי, הסיפור הביוגרפי שלי, לבין הסיפור שלי האמיתי בתוך השדה הזה - מה אני עושה בו, מה השליחות שלי, מה התפקיד שלי, מה האחריות שלי - זה עושה את השדה. זה חידוש הברית, היחס.

אני מאפשרת לנשמה לחדור בקוף המחט של הקיום שלי כדי שנוכל לטוות יחד. המחט בסוף יוצאת, היא לא שייכת, היא מובילה את החוט, היא מאפשרת לנשמה ליצור את השדה הזה.

ישראל

בחודש אוקטובר 2024 התקיים מפגש ראשון בין הרב אברהם מרדכי גוטליב, מתלמידיו של המקובל הרב ברוך שלום אשלג, בנו של בעל הסולם, לבין הרבה ספיר נוימן אייל מייסדת 'משכן הכוונה' על פי שיטתו של בעל הסולם, הרב יהודה לייב אשלג. שתי דמויות אשר שמו להן למטרה לקרב את חוכמת הקבלה לכל מי שליבו חפץ להיחשף למקור שורשיו, לעקרונות ולערכי אמת המבוססים על דרך של אמת.

בשיח בין הרב לבין הרבה הועלו נושאים שונים הנוגעים באופן ישיר לדורנו, 'הדור האחרון', כמו המצוקה, השבר והידלדלות הרוח בה ישראל והאנושות נמצאים, אותה המצוקה עליה התריע בעל הסולם כבר לפני עשרות שנים, ומדוע, לדעתם, חכמת הקבלה מהווה פתרון שיביא מזור לעם ולעולם בעת הזו.

בשיח יעידו הרב והרבה על השוני ועל הדרך שיש להנגיש את החוכמה ומי קהל היעד שהציבו להם כמטרה אך יסכימו שהמכנה המשותף לשניהם היא תורתו של בעל הסולם המבוססת על עבודת ה' בדרך של אמת ועל חשיבות הקו הישר שיש לצעוד עליו ללא נטיה מהמטרה אף כחוט השערה, כהגדרתו של בעל הסולם.

בשיח יספרו שניהם כיצד התגלגלו לחכמת הקבלה ולתורתו של בעל הסולם ומה בכתביו גרם להם לזהות את הנחיצות להכרת העליון בדורנו זה, שניהם יספרו שזהו מסע חזרה אל הזהות השורשית של ישראל והפנמת מהותו ותפקידו של ישראל כלפי עצמו וכלפי העולם כולו.

עוד ישוחחו הרב גוטליב והרבה ספיר נוימן על השבר הגדול של העולם החרדי, שבר המתבטא בחוסר רצון לתת דגש ללימוד פנימיות התורה, אותו השבר שגם עליו התריע בעל הסולם לפני עשרות שנים. ועל נחיצות החיבור בין כלל ישראל, דתיים וחילוניים, נשים וגברים ועל התוצאות המבריאות שיכולות לנבוע מחיבור זה.

ענין 'איסוף הניצוצין' ופדיון שבויים כערך ועקרון יסוד של ישראל כמו גם מציאת שפה חדשה, שפת אמת, הנדרשת בעת הזו, יקבלו מקום נכבד בשיח. מה טמון בוויתור של ה'אני צודק ויודע'? מהי החשיבות של שמירת זכות הקיום של כל דבר, גם הרע והמזיק ביותר כפי שהתריע בעל הסולם בקונטרס 'השלום בעולם'? מה יכול לצמוח מריבוי הדעות השונות כאשר הערך הוא משותף? מהי 'אמונה מעל הדעת'? מה הם חיים ומה אומר הביטוי 'ובחרת בחיים'? על כל זה ועוד בשיח.

קבלה זה לא

התשוקה בעולם הבודהיסטי היא אבי אבות הטומאה, כי לפי הבודהיזם אנחנו לא צריכים להשתוקק.
הבורא אומר: אם אתה בודהיסט, כל הכבוד. יש לך מקום. אני בראתי תשוקה.

שאלת חבר: זו אותה תשוקה?

תשובת הרבה: זו אותה תשוקה. אותו כוח. השאלה רק אם הוא נפול, אם הוא בנפילה או בתיקון. תשוקה היא בריאה של הבורא. יצר הרע עניינו תיקון, לחבר אותו לשורשו. לא לכווץ אותו, להפוך אותו חזרה לנקודה.

בודהיזם בהשגה הגדולה ביותר שלו נקרא דומם דקדושה. מדוע? כי אם אנחנו מבטלים את כל המבנה שמלכות הגיעה אליו, של שימוש ברצון לקבל שהוא בריאה, ואנחנו מחזירים אותה לנקודה שהיא כולה מוקפת אור, למקום הראשוני של הצמצום לפני המסך, זה נקרא דומם דקדושה. זה לא תיקון. אין בריאה בזה, אין הרחבה של הרצון, של החומר, כדי להביא אותו לשורשו, להביא אותו למטרתו. הבריאה היא תשוקה. לא נברא דבר אחר חוץ מרצון לקבל, כל מה שאנחנו מדברים עליו זה דרגות של רצון לקבל.

התשוקה כמו שאנחנו משתמשים בה בתוך האגו, מביאה אותנו למקומות איומים. לכן כדי לחיות ברווחה יותר גדולה, אנחנו מוצאים סידור איך להתגבר על זה. בעוד שמה שהתורה והזהר מציעים לנו זה בעצם לתקן את זה, לחבר את זה לכוח אחר ולשליטה אחרת שאז זה יוכל למלא את מטרתו. מטרת הבריאה היא למלא את התשוקה. תיקון הבריאה זה בינה, התהליך שהוא בין הכנעה לפתיחה. לטהר מתים זה לטהר את התשוקות, לכוון אותן, לרתום אותן נכון. זה הבדל מאוד מהותי בין ההצעה של היחוד, התיקון, לבין ההצעה של להיפטר מסבל.

כאשר בעל הסולם רוצה לדבר על זה הוא אומר - "רשב"י מטהר מתים בטבריה", כלומר הוא מעלה את הרצונות לקבל ונותן לנו אפשרות דרך שימוש בהם כמסך, לגאול אותם מהשימוש שגורם סבל. לא ע"י זה שאנחנו מעלימים אותו, אלא ע"י זה שאנחנו רותמים אותו, מקשרים אותו, מאפשרים לו בעצם להאיר, מאפשרים לתשוקה להאיר. זו ההצעה, והיא הצעה הרבה יותר נפלאה.

שפה

סדרת ראיונות עם הרבה ספיר נוימן אייל ברדיו מהות החיים, בהנחיית אסי זיגדון.

בסדרה פורשת הרבה יריעה נרחבת ומקיפה על חכמת הקבלה ועל עיקריה על פי תפיסתו ודרכו של בעל הסולם. על חשיבות השפה העברית ועל השימוש בה כשפת שורשים, על חשיבות התנועה לארץ ישראל, על ספר הזוהר כמקום גילוי ותרומתו של בעל הסולם להנגיש לנו את שהיה סתום במשך מאות שנים.

עוד בסדרה, עיסוק בשאלות:
מה תפקידנו? מה הטעם בחיינו? לשם מי או מה אנו פועלים?

מה הוא הביטוי "רצון לקבל" חשיבותו, עוצמתו ושליטתו על חיינו?

מהו ענין "תורה", ו"מצוות" על פי הקבלה, בשונה מהתפיסה המקובלת?

כיצד לימוד התורה מסוגל להביאנו להכרה באותו רצון לקבל השולט בנו ללא מצרים והוא השורש לכל רע?

מהי הסביבה הרוחנית של רב, קבוצת לומדים עם מטרה משותפת, וספרים?

מהי תפילה, מהי תפילה על צורך אמיתי, מהו צורך אמיתי?

מהם התנאים המחויבים ללומד את החוכמה כדי שהיא תפתח בפניו?

בסרטון זה תמצאו חלק ראשון מתוך שני חלקים בסדרה.

בורא

האם יש אבן שהבורא לא יכול להרים?
כן! זוהי הבחירה החופשית.
משום שהוא נתן את הבחירה החופשית לאנושות, זה מעשה שהוא לא יכול לקחת. זה בתחום ההשגחה, זו הצורה הטובה ביותר לגדל את האנושות או לתת לאנושות לגדול. הבחירה החופשית היא אבן שהבורא לא יכול להרים, גם לא רוצה. את הרע אי אפשר לייחס להשגחה אלא לבחירה החופשית.

שאלת חברה: את הבחירה החופשית אני כן יכולה לייחס להשגחה?

תשובת הרבה: כן. את יכולה לשאול: מהו האמצעי הטוב ביותר לאבולוציה האנושית שהבורא מצא? בחירה חופשית ואמונה. אלו הם האמצעים הטובים ביותר. השכל האנושי כשלעצמו נוטה להשתמש בבחירה החופשית לרעה, לניצול. הוא מנצל מצבים, כי אין לו שפה אחרת, זו השפה של רצון לקבל.

הבחירה שלנו היא להכיר בזה, ולהכיר שניתנה לנו בחירה ואנחנו בוחרים לא לבחור. כי בחירה זה בין שני דברים. לא בין טעמים של יוגורט בתוך הרצונות לקבל. בתוך הרצון לקבל אני יכול לבחור בין התענוג הזה לתענוג הזה, זה תחת אותה כיפה של אפיגנטיקה שאני לא יכולה להימלט מהאינטרס של הרצון לקבל.

אם יש אופציה אחרת שמוצבת לפני שהיא אופציה אלוהית של רצון להשפיע - אז אני יכולה לבחור.

אם יש לי רק רצון לקבל אני לא יכולה לבחור. לכן כל מי שלא לומד קבלה אין לו בחירה חופשית אמיתית. כי אין לו בין מה למה. הוא מנסה לשפר עמדות בתוך רצון לקבל. הוא חושב שהוא מוסרי בתוך זה, הוא חושב שהוא נדיב בתוך זה, אבל מה הקריטריון שלו לבחור? בין מה למה?

החלק היחידי התודעתי שיכול לבחור בנו זו הנשמה, היא חלק אלוה ממעל, היא זו שיכולה לזהות את השפה המוסרית של הבורא. הרצון לקבל שלנו לא מסוגל לזהות את זה.

אז בוודאי שיש השגחה. ההשגחה בנתה מגרש משחקים שקוראים לו בחירה חופשית. הבורא לא רוצה לקחת את זה מאיתנו, ואנחנו מתלוננים על זה. אנחנו תמיד מדברים על האור כאילו הוא עצמות בפני עצמו, הוא לא. אין אור בלי כלי.

זאת אומרת שהאחריות היא תמיד על הנברא. הוא מרגיש רע כי בעצם מה שפועל כרגע זה מה שנובע מהדינים של צמצום הרצון העצמי ומהאופן שהוא מפרש את זה. ומתוך זה הוא אומר - אני רוצה תיקון כדי להתייחס, כדי לקבל גישה אחרת, כדי להרגיש את אותו אור כטוב.

זכר ונקבה

שאלה: האם זה לא נוגד קצת את ההלכה שאישה מלמדת קבלה?

תשובת הרבה: לא. אם אתה קורא את הזוהר ואתה רואה את תפקיד המלכות, אתה רואה שאין גילוי של אור חוכמה, שהוא חיים, ראיה, יופי ותענוג, שהוא אור מטרת הבריאה - אלא במלכות, בכלי. כי כמו שאנחנו יודעים: אין אור בלי כלי ואין כלי בלי אור.

דווקא אצלנו בדור אחרון עם הכלי העבה ביותר, תחושת החיסרון וידיעת החיסרון הן בנוקבא, כלומר בכלי. אם כך, לא רק שנשים צריכות ללמוד, הן צריכות להנהיג את הלימוד. משום שבסופו, התיקון הוא שאשה תסובב גבר. זאת אומרת היא תהייה הסובב, כי היא הכלי שמזהה את החיסרון שמכניס את כל האור הסובב פנימה.

ביום הרביעי לבריאה שני המאורות היו גדולים. מי שמתמעט זו המלכות, שהופכת להיות לבנה, ולא כעונש "לכי מעטי את עצמך" נאמר לה. המיעוט הזה הוא בעצם המניע והמנוע של כל התיקון. תיקון הכלי הוא המניע של כל הבריאה, כי רק בכלי מתוקן, הבורא יכול להתגלות בכל פעולותיו, שמותיו וכינוייו.

ידוע גם שהגאולה בספר שמות מתחילה על ידי המיילדות, שרואות את הנולד. מכיוון שהן רואות את הנולד, אנחנו רואים ורואות, שצדיקות או מקובלות או חכמות, הן אלה שתמיד מקדימות את הגאולה. אם אנחנו בזמן שופרו של משיח, ולראייה גילוי הנגישות לספר הזוהר, זה אומר שנשים הן לא רק חלק, אלא, הן צריכות לקחת חלק בהנהגה.

החלק של הנוקבא נמצא גם בגבר. כמו שהחלק של הדכר נמצא גם באישה. המעבר ביניהם הוא על פי איזה חלק צריך להיות בקדמת הרגישות בלימוד בזמן הזה, גם אצל נשים וגברים. שניהם צריכים ללמוד תוך ידיעה שהרגישות לידיעת החיסרון, לראות את הנולד, מהם התנאים ומה חסר כרגע לאנושות - מצוי דווקא בתוך הכלי, בתוך הנוקבא, בתוך האישה.

השאלה צריכה להיות הפוכה. השאלה היא למה יש כל כך מעט נשים מלמדות בתוך השפה של הקבלה.

סדר העבודה

שאלה: למה צריך לדעת את מבנה העולמות, הפרצופים והספירות? לא מספיק שנישאר במקום התמים של אמונה?

הרבה: תמימות לא שווה לבורות. יעקב לא היה בור, הוא היה איש תם. העניין שהעולם החרדי או הגלותי הכניס, שללכת בשלמות זה לדעת כמה שפחות כי לכאורה זה משאיר אותך תמים, זה לא נכון. זה משאיר אותך בור. ובורות אף פעם לא הייתה תנאי.

יש תנאי מאד ברור: ״דַּע אֶת אֱלֹהֵי אָבִיךָ וְעָבְדֵהוּ״ (דברי הימים א', כ"ח, ט'). זאת אומרת, שאם לא תדע אותו, אם לא תציב מסך של זיווג דהכאה שזה נקרא לדעת, כמו שאדם ידע את אשתו, לא תוכל לעבוד אותו. הדמיון שלך יכול לפרוח. אתה יכול להגיד שאתה תמים ומאמין ואתה עושה כל מיני תנועות אבל אתה לא מבין, אתה בכלל לא בשיחה. אתה לא בשיח איתו באמת. אתה צריך להבין את החיסרון.

פרשת משפטים בזהר מגדירה את זה טוב. כשסבא דמשפטים שהוא סבא יבא, נשמה מאד גבוהה שבאה מעולמות החכמה, מגלה את משפטי הנשמות, הוא מגלה שאין לנו מושג מה אנחנו קוראים כשאנחנו קוראים את התורה. זו ידיעה שמסתתרת.

ספר הזהר עם פירוש הסולם - פרשת משפטים - מאמר הסבא.

לכאורה ידיעה לא קשורה להרגש. אך כשאנחנו מבינים ידיעה כמסך, אנחנו מבינים שהיא הכי קשורה להרגש. ההרגש של המסך הוא זה ששולח את האור החוזר. הוא זה ששולח את היחס ואת השכל, לא ההפך. אמונה אמיתית שולחת אותך לחקירה, לצמא לדעת. לדעת אותו, לדעת מי הוא, מה הוא צריך. אני לא מניחה בבורותי שאני יודעת מה היחס הנדרש אליו. לכן, אומר לנו הסבא:

צז)"אמר זקן ההוא, חברים, לא משום זה בלבד התחלתי לדבר, כי זקן כמותי לא בדבר אחד עושה רעש [...] כמה הם בני העולם בבלבול הדעת, ואינם רואים בתורה בדרך אמת, שזו דרך פנימית, והתורה קוראה אותם בכל יום באהבה אליהם, ואינם רוצים להחזיר ראשם להקשיב אליה."

צח) "ואע"פ שאמרתי, כי בתורה, יוצא דבר מנרתקו" [...] מתגלה הסוד. כי התחלתי מ'אני לא': אני לא מרגיש, אני לא יודע מה זה בורא ואני רוצה לדעת, אני רוצה להכיר. כשאני קורא תורה באמת, בפנימיות, יוצא דבר מנרתיקו, מתגלה. הנרתיק של האור החוזר הוא אור חסדים. יחס, זה אור חוזר. אם לא למדתי, אני לא יודעת איזה נרתיק. זה מצליח להתגלות מתוך היחס שלי, שזה אור חוזר. "ונראה מעט מעט, ומיד מסתתר. כך הוא ודאי, ובזמן שנתגלה מתוך הנרתק ומסתתר מיד, אין התורה עושה זה, אלא לאלו שיודעים בה ונודעים בה." זה הריקוד האינטימי ביותר שבין נשמה לתורה דרך הידיעה. וזו הסיבה שצריך לדעת.

אם אנחנו רוצים באמת לעבוד ולהיות חלק מהמשימה המשותפת, אנחנו חייבים לדעת. הנשמה שלנו חייבת לדעת, היא רוצה לדעת. כל אחד, באמצעות המחול שהוא עושה עם התכונות של נשמתו ביחס לתורה המתגלית, יודע מה הוא יכול לגלות מהתורה. איזה דעת, איזה חיבור, איזה זיווג של הטמעה. כשאנחנו עושים זיווג דהכאה, זו הטמעה של אור ישר של הבורא בתוך הנברא. היחס הוא בכלי של הנברא, שניתן לו ע"י הבורא. אז הוא חייב לדעת.

דווקא ישראל מוזמן למרוד בלא נודע. לא להיות מרוצה ממנו. להיות חסר מנוחה. לא מקבלים שלווה בתוך הלימוד הרוחני של ישראל, מקבלים חוסר נחת מוחלט: חוסר שקט, השתלמות, חסרון, ייאוש מעצמך. זו העבודה. סבא דמשפטים שהוא ההשגה הגבוהה ביותר שאדם יכול להגיע אליה מסביר לנו שזה מתגלה ונסתר. רגע הוא מבין את זה ורגע זה נעלם. למה זה נעלם? כי אם זה לא היה נעלם, היינו נשארים בידיעה האחרונה שלנו. היינו הופכים אותה לפסל ומסכה. היינו עובדים את הידיעה האחרונה שלנו ולא את הבורא, שזה מה שרוב האנשים עושים, עובדים את הידיעה האחרונה שלהם, בין אם זו הבורות האחרונה או הידיעה האחרונה.

התורה משחקת את המשחק הזה רק עם אלה שיודעים בה. ולא רק יודעים בה, כי זה העניין של תרי״ג האיברים של הנשמה מול תרי״ג מצוות. זה אלה שיודעים בה, שבונים את הכח, את הנוכחות של נשמתם והתורה יודעת מה לתת להם. אז היא עושה איתם את הריקוד הזה.

תפילה

שאלת חברה: איך לימוד יכול להפוך לתפילה?

תשובה: כשאת שואלת 'בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה" (בראשית טו,ח), בשביל מה אני לומדת, בשביל מה ניתנה לי כניסה אל תוך החדרים הפנימים של הבריאה, החדרים הפנימים של רצון הבורא, בשביל מה ניתן לי לדעת את זה? מה אני צריכה לעשות עם זה? בשביל לשלוט בזה? לדעת את זה?

כשאנחנו שואלים: 'במה'? 'מה המשמעות של...?' אז זה הופך להיות תפילה, זה אומר שמה שאנחנו מגדלים בלימוד זה את רוממות העליון, את עומקות מחשבתו וזה שהוא מנסה להכניס אותנו לשותפות.

איך יכולה לבוא לידי ביטוי השותפות שלי ומה שניתן לי כרגע? רק ע"י תפילה. אני לא יכולה להחזיר לו ידע, אבל אני יכולה לנסח על פי עומקות הדעת שהוא נותן לי את מעל הדעת שלי.

תפילה היא הפללה, נכונות לעמוד למשפט. מה זה אומר להיות מוכן לעמוד למשפט? זה לא בית דין חיצוני. זה כשאני שואלת את עצמי לשם מה זה ניתן לי והאם באמת אני משתמשת בזה נכון ואני מעמידה דיין, זה מה שמתחיל להיות תפילת אמת.

חסד דין ורחמים 'הביאוני חדריו', הביאו אותי אל מערכת היחסים הזו, כדי שנפעל בתוך זה להרים את זה לקשר יותר עמוק איתו ולאופן שבו אני אהיה מסוגלת להצדיק את הפעולות שלו כדי ליצור מסך שבו הגילוי הבא של האור יהיה קרוב יותר אל הטוב או קרוב יותר אל האמת של פעולותיו.

צריך לזכור שני דברים: זה לא רק שהוא עושה ויעשה לכל המעשים, אין רע יורד מלמעלה. בטח לא רוע.

תשובה

ההשגות הנפלאות של בעל הסולם, העושר הגדול של חייו פותח דרך לכל אחד מאיתנו למצוא את מקומו, ולהשלים את העבודה של בעל הסולם בכך שאנחנו תופסים את הגילוי הזה כמו הוראה: כמו משהו שמאיר בנו ועושה בנו פעולות שמאפשרות השגה.

לראות מה שייך לנו ומה נדרש מאיתנו.

הלימוד, הכתיבה והעבודה של בעל הסולם פותחת לכל הדור אפשרות להיכנס לתוך הקבלה. הוא יוצר את המרחב, ארמון רב תפארת שהוא קורא לו הסולם. הסולם הוא מקום שבו הקו האמצעי, המנורה, ה"מה נורא המקום הזה" מתגלה, ואלה האורות של הארמון הזה. בתוך הארמון שבונה בעל הסולם יש שיחה בין רשב"י להאר"י לרעיא מהימנא, כלומר למשה עם הדור שלנו, באמצעות בעל הסולם.

הם כולם נאספים בכפיפה אחת למטרה משותפת. אנחנו נכנסים לתוך היכל, מן ישיבה של מעלה שבה אנחנו יכולים להקשיב לשיח הזה ולראות מה שייך לנו ומה נדרש מאיתנו.

יחודו של בעל הסולם

אף מקובל, לא לפניו ולא אחריו, בכל גדלותו, לא הצליח ליצור מרחב שבו יש שיח כל כך חי.
כשאנחנו קוראים את הזוהר עם פירוש הסולם אנחנו קוראים אותו משוחח עם הפירוש של האר"י, עם הסנטימנט של הבעל שם טוב במובן של להחזיק את הלב. איך כל נשמה שיש לה נקודת ישראל בתוכה נרקמת אל תוך ההרגשה הזו, בשפה המעודכנת ביותר של תפיסת המציאות של דור אחרון. את המרחב הזה איש לא יצר לפניו וגם לא אחריו.

ערבות

שאלה: מה רע בלאהוב את עצמי ולמה זה לא מספיק?

הרבה: לאהוב את עצמי זו אף פעם לא אהבה, כי כשאנחנו מדברים על אהבה, אנחנו מדברים על קשר עם משהו שהוא מחוץ לעצמי. כאשר אדם נמצא רק עם רצון לקבל לעצמו ועסוק מאוד בעצמו, אז מה שמחוץ לו, כמו רעו או הבורא - אין לו מציאות עבורו.
אהבה עצמית אומרת, שאין לי הכרה במה שיכול לחבר אותי אל העצמי האמיתי. מה שרע באהבה עצמית הוא שבמקום שזה יחבר אותי, זה מבודד אותי ומגביל אותי מהנתונים הראשוניים של החומר שממנו אני עשוי. האופן שבו אני מתייחס לעצמי ואוהב את עצמי, הוא האופן שבו אני מבודד את עצמי מכל חִיּוּת ומכל השפעה.

ש: כשאני עוזרת למישהו זה גם נחשב כנחת לבורא, כי עשיתי משהו טוב?

ת: לא בהכרח. מעשה טוב הוא מעשה של השפעה נקיה.
יש עשיית טוב למישהו, ממקום שרוצה למצוא חן בעיני עצמנו ובעיני אחרים, זה לא אומר שעשית למישהו משהו טוב. זה אומר שאתה רוצה למצוא חן בעיניי עצמך על מנת להרגיש טוב עם עצמך. כך בעצם אנו מבודדים את עצמנו מהאחר במקום לקרב אותו.

הרצון לקבל לעצמו חייב לשרוד, ולכן הוא ידאג רק לעצמו. כח ההישרדות שלנו אומר שלא נוכל לשרוד ולהתקיים אם לא נדאג לעצמנו. לכן אנחנו מחוייבים בחיבור, כי כשיש חיבור, ואני מקיים את התנאי שבינינו, שבו כל אחד דואג לאחר, אני משוחרר מהמקום של לדאוג לעצמי. אם אני לא בחיבור עם אחרים, אני לא יכול להיות לעולם משוחרר מהמקום של לדאוג לעצמי.

זה מתחיל מויתור על בקשות התפילה שלי לעצמי לטובת בקשה עבור האחר. אם אני מסוגל לבקש עבור האחר, זה אומר שמישהו אחר ביקש עבורי. זה נקרא - עַ רְ ב וּ ת. אם אני נשאר בתוך עצמי, אז אשאר תמיד במידה של הפרט שצריך לדאוג לעצמו. כלומר שתמיד אהיה עבד להישרדות, וזה גזר דין מאוד מאוד קשה.

החיבור בינינו הוא החירות האמיתית מהשעבוד שלנו להישרדות, ולכן המעשה הטוב האמיתי הוא היכולת להעניק לאחר את האפשרות להשפיע.

זה לא פותר אף אחד מלהתנהג כמו בן אדם בנורמות המקובלות ברמת הנפש. העבודה הרוחנית לא פותרת אותנו מלהיות נדיבים לאנשים גם באופן הזה, אבל אנחנו צריכים לדעת שכל חסד שאנחנו עושים "לגרמייהו עבדין", כלומר עושים אותו לעצמנו, וזו אינה השפעה.

עלינו לזכור, שאנחנו עושים זאת למען עצמנו ועם זאת, מחפשים בתוכנו את המקום, שמתוך 'שלא לִשְׁמָהּ' יהפוך להיות 'לִשְׁמָהּ'. ואז גם ה"לא לשמה" הופך בעל משמעות.

ש: מה זאת אהבה? ולמה נאמר – "ואהבת לרעך" ולא – "את רעך" ?

ת: במילה 'את' יש הרחקה ודבר נפרד, ו 'ל' אומרת – שייכות וכיוון.
"ואהבת לרעך״ היא במובן של שייכות, בכיוון של החלק שלך בו. זה רומז לנו שהיחס של הבורא אלינו הוא כמו אל משהו ששייך לו. כי בריאה היא "את" - הרחקה של הקשר. כל הלימוד שלנו - התוכן של התפשטות הרצון להיטיב לנבראיו, הוא האיכות שאנחנו קוראים אותה אהבה. המערכת שלנו מנסה לבנות בעצמה את היכולת להרגיש את זה.

חלק גדול מהלימוד שלנו זה הבנת המרחק שלנו מהיכולת להשתמש בפועל הזה "לאהוב", כדבר שאותו אנו מרגישים באמת. התהליך מתחיל בידיעה שזה היחס של הבורא כלפינו, ומתוך זה אנחנו רוצים לבנות את היחס שלנו אליו. זו מטרת כל הבריאה.

בורא

הרצון לקבל מול הרצון העליון

הבורא מוגדר "רצונו להיטיב לנבראיו". האני נפגש עם רצון, לכן השאלה של ישראל ושל הקבלה היא 'לפני מי'? לא, 'מה קורה'? כמו שאלות של פרעה - מה העבודה הזו לכם? מי ציווה? מי דיבר אליכם? מי הרצון הזה שאתם מוכנים להיכנע לו, לעבוד אותו? שאתם רוצים להיות בניו?

לכן רק דרך 'רצון' אני יכול להגדיר את עצמי, את רצוני. אם זה אבסטרקטי - גם אני אבסטרקטי.

אפשר לומר שאת הביטחון המוסרי האדם לא מגדיר על פי רצונותיו, על פי מגבלותיו, אלא אמת המידה של המוסר היא גבוהה ממנו. הוא צריך לשאוף אליה, היא לא בתוך הבנתו. זאת אומרת אם אני מגיע לקאנט, אז אני מגיע לגבולות של התבונה הטהורה, ולכן זה ברור שזה תחילת מותו של האלוהים. מהם הגבולות? מהו הקריטריון? - החושים שלי. מה שאני יכול לתפוס בכל חמשת חושי, כולל החוש של השכל שלכאורה מאגד את זה. זה לא יכול להיות השאיפה שלי. אם אני רצון לקבל ויש רצון של השפעה מעלי, הגדרת רמת המוסר היא מעלי. אני צריך לשאוף אליה.

השם של האלוהים שלנו 'אהיה אשר אהיה', הוא השתנות, השתלמות. הוא אפילו לא התקרה המתפתחת של התפיסה האנושית שהיא סופית. ההגדרה של הרצון גם המוסרית היא נצחית. אני לא נצחי, לכן אני לא יכול לקבוע את אמות המוסר. וכשאני קובע את המוסר אני מגיע לכל מיני תופעות של ההיסטוריה האנושית שאנו מכירים. כי החוק מתיר ואני רק צייתתי לחוק.

בעצם כל הבריאה היא רצון לקבל וכדי להגדיר את עצמי מתוך הרצון לקבל אני חייב את השיתוף של רצונו. זה שיתוף של שני רצונות. זאת הבחינה המרכזית ואת זה ישראל צריך לייצג, את אחדות ההפכים. איך הכוח הזה, הכלי הזה, היכולת הזאת מתחברת כרצון עם רצון הבורא? שתי איכויות הפוכות - קבלה והשפעה. אז אני לא יכול להתחיל אם אין לי הכרה בהשפעה, שיש בורא שיש לו רצון.

בורא באופן תיאורטי - זה אלוהים של הפילוסופים, וכמו שאנחנו יודעים הוא מת, הרגו אותו כי הוא תוצר של הרצון לקבל. הוא ביטוי והנחת עבודה של הרצון לקבל, אז מי שהוליד אותו יכול להרוג אותו. זו התפיסה הפילוסופית. מי שקולט אותו כרצון עצמאי מחוץ לעצמו, לא יכול להרוג אותו, יכול לחפש מערכת קשר איתו.

בורא

צמצום ב' נקרא שיתוף מידת הדין במידת הרחמים. מהי המשמעות והוראת הדרך של זה לגבינו?

בריאת העולם בדין
החוק שקובעת מלכות הוא שהמגבלה של הכלי זה הדין. בכל צעד ושעל שלה, היא נשפטת על פי הזכות שלה. אם היא לא מרוויחה את הזכות שלה, האור לא יכול להתפשט בתוכה, היא לא יכולה להשיג את חייה, את התפתחותה ואת נוכחותה. כאשר אנחנו אומרים שהבורא ברא את העולם בדין, נדמה לנו שזה איזה מין קושי, או שרצונו של הבורא הוא להיות חמור עימנו. בעצם משמעו שהוא ברא אותו באופן בו הנברא יוכל לעמוד בזכויות מלאות ולהשיג את מקומו.

שיתוף מידת הרחמים
כשראה הבורא שהנברא אינו יכול לעמוד במידת הדין, מה נדרש להתפתחות העולם, ואיזה תהליכים התודעה צריכה לעבור, עמד ושיתף איתה את מידת הרחמים. עמד ושיתף איתה את האפשרות של המחר, שזה הרחמים. את האפשרות של מערכת שפועלת כרחם על המלכות, ועל הטבעה או הטמעה של משהו שממתן את המשפט ההחלטי בכל רגע.

אנחנו פוגשים את בעל הסולם מדבר עלינו ועל כל העולם כולו, על איך אנחנו צריכים להסתכל על העולם - לא בכעס או בשיפוט, אלא להסתכל על פרי שאינו בשל, שהוא באמצע תהליך. הוא בוסר והטעמים שלו איומים, היכולת שלו להסביר את משמעות חייו מוחמצת, מוסתת מהמטרה.

שיתוף הוא לא תודעה שלנו. נאמר "ברא את העולם במידת הדין, ראה שאינו יכול לעמוד בו, שיתף עימו את מידת הרחמים" הוא הגיע למסקנה שצריך שיתוף. לבורא, כהיבט של האינסוף, יש מחשבה שיש בתוכה שיתוף: מחשבת הבורא להיטיב לנבראיו. הבורא יוצא מחביון היותו לבדו כיוון שהוא רוצה לתת את האינסוף של הטוב, של ההשפעה. זה נקרא חיסרון שאינו חיסרון. הוא רוצה לשתף, לתת לעוד מישהו מחוץ לעצמו מה שיש בו.

אנחנו לא יודעים הכל על האינסוף. צורת החשיבה של ההיבט הזה של הבורא בתוך האינסוף, משתפת אותנו. זה השורש של שיתוף, מלמעלה עד למטה. פה בענף אנחנו קוראים שיתוף כתלות בהתקדמות שלנו, בעליה שלנו, באבולוציה התודעתית שלנו כלפי השורש של שיתוף. בכל פעם התפיסה שלנו של שיתוף תצטרך להישבר או להתפרק ולהיבנות מחדש, עד שנגיע להשתוות צורה על המחשבה שלו.

מה זה שיתף בו את מידת הרחמים? מידת הרחמים מתפשטת ממנו, היא בינה. בינה היא אחת מארבע בחינות דאור ישר של האינסוף. האפשרות של השיתוף כבר קיימת בתוך המחשבה. אנחנו צריכים יותר ויותר להעמיק מה המשמעות של שיתוף. הקונספטים שלנו לגבי שיתוף נשברים ונבנים מחדש. בין ההגדרה של קרטל, שיתוף ללקיחה לצורכי עצמי, לבין "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". כל זה הוא המנעד של הביטוי או הצירוף הזה שנקרא שיתוף.

מה שאנחנו רואים בצמצום ב' הוא שהבורא רואה את החיסרון של להיות לבד. הוא אומר, מלכות לבד לא יכולה לעמוד בסטנדרטים שהיא הציבה לעצמה, בדין שהיא הציבה לעצמה, לכן צריך לשתף אותה עם משהו שיאפשר לה לקבל אורות ולהתפתח עד שיהיה לה מספיק אורות, שהיא תוכל לעמוד בקריטריונים שהיא קבעה לעצמה, של דין, זאת אומרת להשיג זכויות.

צמצום ב' זה עשה לך רב
עשה לך רב זה מתוך הידיעה שאתה לא יכול לבד ואתה צריך שיתוף כי אין בך את ההרגשה. צמצום א' נגרם במלכות כדי שהחיסרון שלה לשיתוף יהיה ברור. זה התפקיד של בינה ביחס למלכות - להראות לה את הדרך, להראות לה שהאיכות שהיא צריכה להשאיל ממנה היא השפעה, כדי שהיא תוכל להשלים את עצמה.

הופעת בינה בחיים שלנו היא הופעת רב, והאופן שבו אנחנו עושים אותו. אם אנחנו מבינים שהוא יכול להוליך אותנו לממש את המטרות של נשמתנו, לא את המטרות שלו. ההתפשטות של בינה למלכות מעוררת במלכות את השאלות: האם אני מוכנה להיכנע? עד איפה אני מוכנה להיכנע? האם הגבולות שאני שמה הם גבולות שמאפשרים התקדמות?

כל המהלכים שלנו הם מהלכי מלכות שמבינה שלבד היא לא יכולה, שהיא צריכה את בינה. היא צריכה לעשות אותה גדולה כדי להיכנע יותר ויותר ולברר יותר רבדים של עצמה, כדי שיום אחד היא תוכל לקבל את כל האורות.

שפה

בכל שנה ביום הסתלקותו של בעל הסולם הלימוד מעמיק. שדה הראייה, שדה הצופים שבעל הסולם מעניק לנו ומוליך אותנו בתוכו אט אט, יוצר בנו את עומק ההרגשה של המפעל שלו, פירוש הסולם לזוהר ופירוש עץ החיים.

במועד של הסתלקות צדיק, יש תמיד מטרה ונוכחות המאפשרות חיבור עמוק יותר אל המשימה, אל משימת ירידתו אל העולם ומשמעות הסתלקותו. הסתלקותו של בעל הסולם מפנה את תשומת ליבנו ואת עיני הנשמה אל יום הכיפורים ואל משמעותו. בפטירתו ובהסתלקותו הוא מצווה ומאפשר לנו להיכנס, או לבקש להיכנס, דרך כפרה פרטית שהוא עשה כדי להיות מסוגל לשרת את הכלל.

אם אנחנו הולכים בעקבות בעל הסולם, אז אנחנו מבקשים את האפשרות שנשמתנו תלבש בכוח נשמתו את בגדי העולם הבא. זאת אומרת שהיא תכין אותנו לכל מה שהולך ובא, כי אנחנו יודעים שזה מַעֲבָר. יום הכיפורים, כמו במבט פנימי של השבת, נותן לנו את האפשרות להיכנס לרגע אל היום השמיני, ומאפשר להכין את עצמנו לקבל איזושהי תחושה/הרגשה/מציאות שלו בתוך האלף השביעי. ההסתלקות ביום הזה מהווה את האפשרות שלנו להבין לעומק את ההשלמה המתבקשת. כמו שאומר בעל הסולם אנחנו בני האידאה והתפקיד שלנו כישראל, כפרטים, הוא להיכנס אל קודש הקודשים, אל המקום, אל המרחב של השכינה, כדי להיות מסוגלים לשרת את הכלל, כלל ישראל וכלל אומות העולם.

אם שואלים את בעל הסולם כיצד היה רוצה להיזכר, כיצד אנחנו יכולים להוקיר ולהכיר במשימתו ולהעצים אותה? התשובה היא הלימוד עצמו. הלימוד כפי שהוא התווה לנו, הוא מעבר למחשבה או להבנה, הוא יכולת ראייה ואורח חיים.

שאלת חבר: מה התפקיד שלו בעולם כרגע, בעולם שלנו הפיזי?

תשובת הרבה: מה שאומר לנו בעל הסולם הוא שכל מה שהשיג הוא דרך רוחניות. אנחנו צריכים להבין מה המשמעות של רוחניות אצל בעל הסולם. זה לא הדיבור של רוחניות בתוך העולם הפוסט מודרני שמפרק את הכל. דרך הנבדלות של השפה אנחנו יכולים להבין שרוחניות היא מה שאנחנו קוראים בין אדם לעצמו, זאת אומרת בין אדם לפנים האמיתיות של עצמו.

דרך התיקונים שעשה בעל הסולם הוא קיבל לא רק את הפנים של עצמו בהם עובר האור, אלא גם את הפנימיות, ואז מתעברת בו נשמת האר"י. בתוך נשמת האר"י מעוברת נשמת רשב"י. בתוך נשמת רשב"י מעוברת נשמת משה. כלומר כשאנחנו לומדים את בעל הסולם, מעט, חלקים או ניצוצות מנשמתו מתעברים בנו.

הסתלקותו של בעל הסולם מאפשרת לעולם פתח חדש. מאפשרת לכל הדור שלנו להבין או להשיג, לחשוב, להיות במגע עם הבריאה, עם תהליכי הבריאה, כמו שלא היה מעולם. אין מקובל היום, ממזרח או ממערב, שיכול לדבר קבלה לדור שלנו בלי להשתמש במושגים ובתבנית שנתן בעל הסולם. בין אם זה הרב קוק, תלמידיו או מניטו, כל ההתכנסות של המזרח והמערב. מה שמבקש בעל הסולם הוא להחזיר את יכולת הדיבור המתווך, ולהביא את בני האדם מהכרת הנמצאות שלהם להשגה שרואה את מחשבת הבריאה מתממשת בכל פעולה, שהיא רק טוב.

אין כמו בעל הסולם שאיפשר גישה בתוך השפה להבנה של המושג הרצון לקבל ותפיסת היצר הרע כרצון עצמי. לפרק את היצר הרע מכל כך הרבה שכבות של קליפות שהושמו עליו כדי שלא נוכל להבין אותו. כל התפיסה של הבריאה, של מחשבת הבריאה, של ההשתלשלות, של האופן שלנו לעלות - הוא השפה האפשרית היחידה כמעט היום לגדול. להפוך מהילד הקטן הטיפש והריק למישהו שיכול באמת להתמודד עם התביעה של הבריאה.

זה בעצם מה שבעל הסולם נושא. הוא נישא על כתפיים מאוד גדולות והוא נושא על עצמו את הדור שלנו.

גלות וגאולה

"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"

חזון התיקון של משכן הכוונה על פי בעל הסולם

כשאדם מוזמן או משהו בליבו מזמין אותו למשכן הכוונה, זה אומר שאיזו נקודה או הכרה התעוררה בו, והוא הולך לפגוש קבוצה של אנשים שבה משתקף החזון של התיקון.
החזון של התיקון כפי שהוא מוצע לנו על ידי הקבלה, באופן שבו בעל הסולם מפרש אותה ופותח אותה עבורנו לדור אחרון, מאפשר לנו לממש את המשפט הזה: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". בתוכם, כלומר בליבם.

זו הדרך המוצעת לנו להקדיש עצמינו לעלות במעלות האדם. לעלות במעלות האדם, זה אומר להידמות לאותו דגם, לאותו צלם שבו נבראנו. הקבלה מציעה לנו את הדרך ואת הנתיב להיות מסוגלים לזה יחד, רק מתוך החיבור.

הצעת ההתכנסות הזו של משכן הכוונה, היא של משכן שבו האדם כחלק מהמרקם האנושי, גם ביחס שלו כלפי עצמו וגם ביחס שלו כלפי האחרים, לומד את היכולת להרגיש את הרצון של אותה תוכנית להיטיב לנבראיו, את אותה תוכנית של הבריאה.

מי שמצטרף נפגש בקבוצת אנשים, שלא מניחה שיש לה את הידע הזה או את הפרקטיקה של זה, אלא הם מתכנסים יחד כדי ללמוד וליישם את זה. זו המשמעות של התיקון. איך אנחנו מביאים את עצמנו, באמצעות הלימוד של הידע הגנוז הזה, לפענח אותו, לפתוח אותו וליישם אותו בחיינו. להפוך אותו למרכז, ללב של חיינו.

במשכן לומדים גברים ונשים, כפי מה שמייצגים, רצונות קבלה ורצונות השפעה. כל צורות של מקור ביולוגי - בין אם נולדת בתעודת הזהות כיהודי, נוצרי או מוסלמי ועדיין מתעוררת בך אותה נקודה שקוראת לך לראות מהו הציווי המשותף לאנושות.

גם לשוני שיש באנושות יש סיבה מסיבת הבריאה. השוני הזה משלים תמונה, מצרף או פאזל של כיצד האנושות צריכה להיות התמונה של האדם. של מה שדומה לצלם הבורא. לצלם שבו הוא נברא.

דיי ברור לכולם שצורת הרצון והאגו מובילה אותנו לעולם של פירוד, למלחמות, לשסעים חברתיים ואחרים, וגם לאיזה מן בידוד פנימי של כל אחד מהרגשת עצמו, עצמו הטוב, שהיא הרגשת הנשגבות שצריכה להיות באדם.

אני מאמינה באמת ובתמים שאנשים רוצים להיות שותפים במשהו טוב. גם אם הם לא יכולים או מרגישים שעדיין זה לא זמנם, להניח את כל כובד משקלם ונוכחותם במשהו שקורה ומרגישים שהוא טוב.
טוב מבחינת הקבלה, זה השפעה. זה שייך להתפתחות, שייך לרכישת מידות שבו מישהו שצופה ושומע אומר: גם אם אני לא יכול להיות שותף פעיל בתוך זה, אני רוצה שדבר כזה יהיה בעולם, ולזה אני מוכן לסייע.

ערבות

האדרא רבא היא צורה של פקידה. היא אומרת שכל מה שתפסנו עד עכשיו בקו אחד זו לא תפיסה שמאפשרת להבין את המציאות או להתייחס לעליון. אנחנו צריכים לעשות צידוד של כל מערכות התפיסה שלנו.

יש התקשרות חדשה למושגים של עולם התיקון, לפרצופים של ארך אנפין, שהוא מצידו מאפשר את הלידה של הדיוקן של האדם. אחרי שיש את הגילוי והפקידה של האדרא רבא יש לנו את היכולת להבין קצת יותר מה מצופה מאיתנו, למה אנחנו מתהווים.

כל הפתיחה של האדרא רבא היא הכנה שאומרת שכל מה שהיה עד עתה לא מספיק. מה לא מספיק?

לא מספיקים התיקונים הפרטיים של כל אחד בשביל לאפשר את הגילוי הגדול של האור הגדול הזה של האדרא.
צריך משהו משותף שכולם צריכים להיכנס לחיק אחד, לחסרון משותף, לשים את ידיהם, את רצונותיהם באופן משותף,
ליצור מרקם של קבוצה, של מסך חדש ולא של קבוצת אידיבידואלים שמתקבצים להחליף דעות.

האדרא מייצגת דגם חדש של גילוי שהוא דגם קבוצתי של חבורת הזוהר, לא של חברים בתוך הזוהר.

לאור העניין של זמן הגאולה הזמן של פקידה וזכירה, מה הדיוקן הזה של האדם.

ישראל

שאלה: האם יש סיכוי שבאיזשהו מקום, נגיד באיזה חור בטיבט, יש אנשים שקיבלו את ההשגה הזאת ומבינים את המציאות? הרי אני לפחות, לא בדקתי את כל האפשרויות בעולם.

הרבה: למה את צריכה לבדוק את כל האפשרויות כשהאפשרות מולך? אני בטוחה שיש בעולם נקודות ואנשים שיש להם השגה בדברים שיכולים להשמע מאוד קרובים. אבל אם אני מתייחסת ברצינות לגורלי, כנראה לא במקרה נולדתי כאן, לא במקרה נולדתי ישראלית, לא במקרה הובילו אותי לזה ואת צריכה לחשוב אותו הדבר. לכן ההשוואה הזאת היא בעצם התחמקות מאחריות, מאחריות הגורל שלך, הפור שלך.

מי ששייך לתרבות הזו, שישרת אותה וישאל עליה שאלות, שישאל מה רק בטיבט בצ'ופצ'יק של ההימלאיה יש התגלות? או רק בהודו בורנאסי יש התגלויות? יש סוג מסוים בכל מקום שיש לו תפקיד. יש תפקיד לכל אחת מהחוכמות האלו. תורה ניתנה פה. אני לא שמעתי, לפחות לא בהשכלתי היחסית רחבה, על שום מיתוס או סיפור, של עם שניתנה לו תורה. אין. לפחות בשביל הרעיון המקורי, בשביל הסטארט אפ הזה שווה להשקיע בו.

יש מיתוסים וסיפורים דומים על הבריאה ועל בני האדם, אין על נתינת תורה. אין על היחס הזה ועל התפקיד הזה. לכל אחד הוא מספר את היחס שלו בתוך הבריאה. בוודאי שיש שם השגה, בוודאי שיש שם אור, יש שם אפילו רוחניות, שיש לה קשר לנשמה כפי שהיא ניתנה שם. ויש את התפקיד הזה, המסוים של ישראל, שאותו אנחנו מנסים לברר. זה מה שאנחנו צריכים להשקיע בו.

יש דברים אחרים, בוודאי. אנחנו צריכים להתעניין בהם בדיוק כפי שאני אומרת, שאנחנו צריכים להתעניין בהתכללות שלנו בגשמיות, זה חומר תיקון. זה לא אותו דבר, זה חומר השוואתי כדי לברר לעצמי את הייחודיות של האחריות שלי. בודהיסט או הינדואיסט צריך להתעניין בשורשים גם של הוודות וגם בכתבים של תלמידי הבודהה. נוצרי צריך להגדיר ולשאול את השאלות הנכונות, למה הוא קורא לעצמו ישראל שהוכח שהוא לא, ומה המשמעות של הנצרות שלו היום. אותו דבר המוסלמי. יש להם את התפקיד שלהם.

אני רוצה לחיות מלא, לא מישהו אחר, אלא את מה שהכתיב לי גורלי. זה באמת הסטארט אפ שלי. צריך להשקיע בו, צריך לתמוך בו, גם כשנראה שהוא לא מצליח, משום שאני מאמינה בו, משום שאני חושבת שיש בו משמעות. אני חושבת שהוא לא רק המצאה של איזה אפליקציה נוספת חסרת חשיבות אלא יש לו משמעות כלל עולמית.

זה לא כדי למנוע חשיבות של מישהו אחר. אני חושבת שאנחנו צריכים להתעניין, במובן הזה אני רואה גם את בעל הסולם באופן שבו הוא היה בקיא במה שהוא טרח להיות בקיא בו, בין אם זה פילוסופיה, היסטוריה, רפואה, מקובל צריך לדעת את החוכמות. זאת אומרת אנחנו צריכים לדעת על הדברים, אבל זה כדי להיות מסוגלים להסביר טוב יותר לעצמנו את הזהות שלנו ואת התורה. זה התפקיד שלנו.

כמו שרבי זושא אמר: אף אחד לא יאשים אותי שלא הייתי איזשהו צדיק, או בטח שלא יאשימו אותי שלא הייתי הבעל שם טוב, יאשימו אותי שלא הייתי זושא. זה מה שאנחנו צריכים לזכור, יאשימו אותנו שלא היינו ישראל. ולא שום דבר אחר. אם אנחנו נעמוד למשפט. ואנחנו נעמוד למשפט.