התקווה בישראל היא בלקיחת אחריות

שאלת חברה: אני כרגע מאוד בכעס על ישראל. קשה פה ואני מאבדת תקווה ככל שהזמן עובר.

הרבה: כבר מתחילת הבריאה, התהליך של תיקון, של קיום וחיים, הם לא מצבים נוחים. בניגוד לתורות רוחניות אחרות לא תמצאי בעבודה ובהיותנו ישראל שלווה ונחת, כי זה תהליך של התאמה של "אהיה אשר אהיה". התהוות והשתלמות כל הזמן, בכל דור. זו ההיסטוריה שלנו. 

בהיסטוריה שלנו יש גלות, שהיא ירידה לעמקי הקליפות, לשליטה של רצונות לקבל של האומות, ואז יכולת היחלצות משם ושוב שקיעה אל תוך החושך הזה, אל תוך הגלות, כדי ליצור כלים חדשים, כדי להתעדכן ברצונו של האור להתפשט.

עצם השם ישראל זה קשב מאוד עמוק להתעדכן ברצונו של העליון. אני יכולה לא להסכים להתעדכן ברצונו אבל כיוון שאני עם זהות ישראלית - יעדכנו אותי. המן יעדכן אותי, היטלר יעדכן אותי, סינואר יעדכן אותי. תמיד יימצא מישהו שידחוף אותי אל תוך העדכון של הכלים. 

השאלה היא באיזה שלב ישראל יחליטו שהם מוכנים להיות אחראיים וינסו לעדכן את עצמם, ינסו למשוך את עצמם אל המקום שבו הם מבררים את עצמם והם לא מחכים שאיזה כח חיצוני ילחץ עליהם. לישראל יש מומחיות בליצור שסעים בתוך עצמם. ההתפלגות הפנימית הזו מזמינה התערבות חיצונית. אנחנו מחלישים את מע' החיסון של עצמנו. 

אם ישראל זה ישר-אל, וצריך לפעול ביחס הזה, אז הוא צריך לברר את עצמו תמיד איך הוא מעדכן את עצמו ביחס אל האור, איך הוא יכול למשוך חכמה לא רק בשביל עצמו אלא בשביל לעדכן את הערך המוסרי, את הערך של התקווה, את הערך של הגאולה, את הערך של השותפות עם העליון, או את הערך של אמונה מול דתות. כל הערכים האלה זה התפקיד של ישראל וכשאנחנו לא לוקחים את התפקיד הזה נעשה לנו מאוד לא נח, לא פה ולא בשום מקום אחר בעולם.

כדי לפתח תקווה את צריכה קודם כל הכנעה לזהות שלך - שאין לך ברירה אחרת אלא להיות ישראלית ולהיות ישראלית טובה. להיות ישראל שמברר את הערך שלו, לומד על המשמעות של מה זה להיות ישראל, לומד על היחס הנדרש ממנו, ואז הוא יכול באמת למצוא איזשהו חן, שזה אולי גם נחת בתוך הקיום שלו. עד אז, לא יהיה. ויותר גרוע, ככל שלא יהיה פה, לא יהיה בשום מקום אחר.

אם ישראל לא תדע להגדיר את עצמה, את הערכים שלה, מתוך המצב שאנחנו יוצאים, המצב של יהודים בגלות יהיה הרבה יותר גרוע. האנטישמיות תהיה פיזית מאוד בוטה כך שלא יהיה לך שום מקום אחר בעולם לשבת בו, גם לא בתאילנד, שנראה לכאורה מקום רחוק מהתפיסה המערבית של האנטישמיות. זה יחלחל גם לשם.

זה אומר שהתקוה נמצאת דווקא פה. ולמה פה הכי קשה? התפיסה הקבלית אומרת שיש תמיד מבנה, גוף. יש תרבויות שונות על פני כדור הארץ, ויש שתי צורות שיוצרות את השוני. האחת היא הקרינה של המקום, הטבע של המקום כפי שהוא בא לידי ביטוי באקלים, בצמחייה ובתרבות שצומחת מתוכו. השניה היא שכל מקום בעולם שלנו על פני כדור הארץ, שזה הכדור של כל הרצונות, עומד מול איזשהו מבנה עליון. ארץ ישראל עומדת מול מלכות של עולם אצילות, ז"א מול השורש של התיקון. אם אנחנו לא מתקנים אין לנו מקום פה, אפילו ניתנה לישמעאל הזכות להחזיק את הארץ עד שנחזור אליה כדי למלא את התוכן. ולפיכך פה גם הקליפות הכי גדולות, ההתנגדות הכי גדולה, אבל גם הבירור הכי משמעותי, ולכן גם היכולת למשוך את האורות הגדולים ביותר.

אז מצד אחד זה המקום שיש בו את התקוה הגדולה ביותר לכל העולם ומאידך זה המקום שהכי קשה לבירור. כיוון שאנחנו אומרים שהבריאה התחילה משני הפכים שצריכים לחיות בעניין אחד אז יש לך זכות לחיות במקום שיכול לברר ולהקרין את התיקון לכל העולם. אבל זו אחריות שאת צריכה לקחת על עצמך. שם יש תקווה. בתוך האחריות דווקא יש תקווה. בתוך הקבלה שהקושי הוא לא בשביל שיהיה לנו קשה אלא כדי שאנחנו ניצור משמעות. חלק מזה זה לא להתכחש למורשת שלנו, לשפה, להיותנו עבריים שרוצים להפוך ישראל. הקבלה מלמדת אותנו מה התוכן של זה.

אי אפשר סתם לקוות שיהיה טוב. צריך את ההשתדלות שלנו, את העבודה שלנו להכין כלים שיודעים לקרוא איזה ערך אנחנו רוצים להחזיק. עבור עצמנו ועבור העולם כולו. כי כל ההיסטוריה של ישראל כרוכה בקשר גורדי, בלתי ינתק, מאומות העולם. נתנו לנו את השם שלנו כדי שאנחנו נהיה המעבדה. אנחנו המעבדה של היחס שהאנושות צריכה לגדל ביחס לתכנית האלוהית לגביה. זה מקום עצום של תקווה. זה לא פתרונות מידיים.