"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ.."

וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ זה לא בשביל שנאהב אחד את השני, זו לא המטרה. זה אמצעי ל-וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. זה אמצעי לנוכחות הבורא. ואהבת לרעך כמוך זה אמצעי הכרחי, לכן הוא מוסרי. אם זו היתה מטרה זה היה נגמר בצורך האנושי.

להיות נחמד לאחרים נשאר בתוך הקריטריון האנושי, אבל כל ההגדרה של אהבה לא שייכת לתחום האנושי. איך אני אתפתח אם אני אשאר כל הזמן בתוך הקו הזה, בתוך האמבטיה הזאת, בתוך הביצה?

איך אני מתקנת את הראייה שלי את האחר? אני מבינה שהבורא שם את האחר כדי שאתקין את הקשר ביננו, כדי שאני אראה את הקשר ביננו. זה גם האופן שאני אבקש להבדיל ולהפריד מהאופן שבו ראיתי אותו כאינסטרומנטלי, כסובייקט שממלא את תאוותי ורצונותי האינטלקטואליים, הפיזיים או האחרים. אני מנתקת אותו מזה והופכת אותו ליציר של הבורא. כלומר הוא היה אובייקט, עכשיו אולי הוא נעשה קצת יותר סובייקט. 

ההבדלה היא: לשם מה? לא כדי שיספק אותי, אלא כדי שאנחנו יחד נוכל לספק לבורא מקום התגלות. המבט הזה שאנו מנסים להרגיל את עצמנו, שלכולם יהיה את המבט הזה אחד על השני, זה מה שבעל הסולם מדבר עליו במאמר הערבות. כשיש מבט עמוק של הדבר הזה, זה ברור לי שבתור יציר כפיו - שזו מטאפורה משום שהוא לא עשה אותך בידיים שלו - יש בך את היחיד שלו.

במבט הזה של היותך נבראת על ידו, יש לך תפקיד בתוך זה, יש לך יחוד. זה אומר שאהבה אמיתית יכולה להתרחש רק שם. כדי שנעשה הבדלה, זו אהבה אל נשמתך יותר מאשר אל ההתגלמות הגופית שלך, או אל מערך האישיות שלך. כשמישהו אומר לך שהוא מאוד אוהב אותך, הוא התאהב בשמלה שלך. הקיום שלנו הוא חולצה, הוא לבוש מתכלה, ואנחנו נצמדים אליו כמו הגדרת הזהות שלנו, זה 'מי שאנחנו', האופי שלי. זה הכל לבושים, אפילו קליפות, או מה שנראה לי 'אני עצמי'. אני עצמי זה דבר אחד, זה נשמתי.