יישוב המחלוקות בישראל

שאלת חבר: איך ניתן ליישב את המתח הזה בתוך עם ישראל, פה בארץ?

הרבה: אני לא חושבת שהמתח בארץ יוכל להתיישב אלא אם כן יווצר מספיק כח מכריע של תפילה ושל אמונה. חייבת להיות הסכמה שהיכולת שלנו להאיר, או להיות, תלויה לחלוטין ביכולת שלנו לשתף פעולה. שזה הערך שלנו וזו גם החובה שלנו כלפי עצמנו.

זו חובתנו למצוא את המטרה המשותפת שיכולה לקרב אותנו יותר לסיבה שבגללה משהו שומר על התולדות שלנו, על החוט של הנוכחות שלנו בעולם במשך כ"כ הרבה שנים. אם אנחנו לא נמצא את זה בדור הזה, אז אנחנו נסבול עוד ועוד מכות. אנחנו לא נעלם וכנראה גם לא נאבד את הארץ, אבל נסבול הרבה יותר ממה שאנחנו סובלים  עכשיו.

ישראל מוגדר באופן כמעט מוחלט ע"י ההיסטוריה של המחלוקות שלו. אבל ברור שכך, כי התולדה שלו היא מצמצום ב'. אם אתה לא לומד קבלה, אתה לא מבין שזה השורש שלך ואתה לא מבין איך לעבד את זה לכדי קו אמצעי, אז אתה לא מבין מה לעשות עם זה. אם אנחנו מבינים את הזהות שלנו כמו הכרח, אז אנחנו מבינים שהשליחות שלנו היא למצוא לכל מחלוקת את הסיבה העליונה שלה, כדי למצוא את המטרה המשותפת שלה, כשהראש הוא החסדים.

בוודאי שיש מחלוקת, אבל מחלוקת היא לא לשם חיסול הצד השני, או שליטה בו. להיפך, היא מחנכת אותנו להכרח למצוא מטרה משותפת, שזה מה שנקרא לשם שמיים. אולי האירועים האלה יכריחו אותנו למצוא ערך משותף, למרות שזה לא נראה ככה.  

ש: נראה שאנחנו לא לומדים.

ת: נראה שאנחנו מתחפרים בעמדות שלנו, אבל כל הזמן שוברים לנו את הקונספציה. שוברים לנו את התפיסה גם של עצמנו וגם של מי שחיים איתנו ואנחנו מעדיפים להתעלם מעצם קיומם, ובכך גם להתעלם מעצם חלקים בקיומנו. מצד ה'חופשיים' - אלה חלקים מהגנטיקה הרוחנית שלהם, ההכרח הרוחני שלהם, הציווי הרוחני שלהם, שאי אפשר להתעלם ממנו היום. ההתעלמות מפנה את הזירה לקנאות, שמדברת לכאורה בשם העליון. בהיסטוריה שלה, היהדות מלאה בהרבה מאד קולות והקול הקנאי הוא לא הקול המרכזי בה, אף פעם הוא לא היה. גם הקול של הסטגנציה הוא לא הקול המרכזי שבה. היא תמיד היתה דבר שמתחדש, דינאמי וחי. 

זה מה שאנחנו צריכים למצוא מחדש. להבין שמחלוקת זה דבר שמברר את הקשר שלנו אל מקור החיים הבא, ובזה אנחנו צריכים להיאחז, ולא במקום שבו כל צד כרגע מחפש להוכיח איך האירועים הוכיחו שהוא צודק. באמת יותר טיפשות מזה אי אפשר.

ש: אני רוצה את עזרת הבורא.

ת: עזרת הבורא היא ניתנת לנו. זה בדיוק מה שניתן לנו. הוכיחו לנו את חולשתנו. הוכיחו לנו את החטא, את ההחטאה שבתפיסת העולם שלנו. אז אלה שרוצים לראות את זה, בואו נישא את התקווה הזו ומתוך לימוד, בקשה ותפילה נחזיק את זה בשביל אלה שעדיין לא יכולים. זה התפקיד שלנו. מי שמודע לזה, עליו חלה החובה. היא לא חלה על מי שלא מודע. לכן, עלינו חלה החובה.

ש: איפה המחלוקת נעלמת?

ת: היא לא נעלמת. זה כמו השתדלות. הקושי לא נעלם בהשתדלות. אבל זה דורש השתדלות. השתדלות למצוא את השפה המשותפת שמגדירה מטרה משותפת שמאפשרת לנו לחיות ומאפשרת לנו להאיר. זה אומר השתדלות, זה אומר נפילות, אבל זה אומר שזו המטרה שלי. אני משתדל לראות את האלוהים בפנים של האחר, אני נופל כל הזמן אבל אני עדיין משתדל. התשובה היא לא הניסוח של המטרה. התשובה היא בהשתדלות. ואז אולי ייתפס אור מלמעלה עלינו. אם נשתדל בזה.

להשתדל זה לומר: 'אני צריך - הנה הכלי', הנה אני. אני רוצה להשתדל בזה, אני רוצה שמשהו יאיר בי מעליון. ואז אולי האור ייתפס ואז אולי נהיה נר - נשמת אדם.