חברותא - פינוי מקום לאחר

כניסה לחברותא היא מרחב האימון של התודעה שלנו בזיכרון שהאחר לא נברא לשימושנו, אלא נוכחותו היא כדי להזכיר לנו שההתקשרות הראשונה לבורא תבוא דרך פינוי עצמי עבור האחר. זוהי עבודה גדולה.

זה לא אומר לצמצם את הרצון להתקשר בבורא, זה אומר שאני מכיר בזה שאם אני לא אפנה את עצמי, אני מאיין את האפשרות שלי להתקשר לבורא. כי הבורא לא נמצא בי באופן פרטי ולא באחר באופן פרטי, הוא נמצא בקשר בינינו ובאופן שבו אני מכונן את הקשר בינינו. 

לכן חברותא היא סוג של מעבדה של המון כישלונות בניסוי הגדול הזה. בה ניתן לראות כל פעם מחדש מה מפריד אותי מהאפשרות הזו? איזה קולות עולים בי? "הוא לא צודק / הוא קטן ממני / הוא מבין פחות ממני / הוא מדבר בקול רם…" וכו'. כשאני נכנע לקולות האלה אני נכנע לפירוד. 

כי אם הבורא היה צריך להתקשר בי ברגע נתון של הווית הרצון לקבל שלי - לא הייתי ראוי. בדיוק כמו שבעיניי האחר לא ראוי. נקודת המוצא היא לראות את עצמי ואת האחר כפרי שהוא כרגע בוסר ויבשיל בעיתו. עצם השיפוט שלי שומט את הקרקע מתחתי ומתחתיו לאיזושהי אפשרות של קשר. 

הבורא לא ברא אותנו צדיקים. הוא ברא אותנו מתנסים, כדי שנגיע למקום שבו אנו בוחרים. החברותא צריכה להביא אותי לנקודה של רטט, של בחירה. של שני כוחות, של הרשות שלי, שהיא הצורה שבה אני שופטת ותופסת את המציאות, מול האפשרות שמציעים לי שהיא לא בשפה של רצון לקבל שלי. ואני בוחרת. 

סיפור תהליכי הבריאה, והעולמות והתהליכים שניתנו לנו, מאפשרים לנו להבחין מול איזה בחירות, רקיע, הבדלות אנחנו עומדים. כל זאת  כדי להיות מסוגלים לעשות בהם פתחים, כדי שהעליון ימצא בנו בית בו הוא יכול לדור. 

אחד הדברים הכי חשובים בעבודה שלנו הוא היחס אל האחר כנברא. האחר - מעצם הימצאותו במרחב הזה - מעיד שהוא רוצה גם. עצם הנוכחות שלו/ה - מזכיר לי שאם לא נמצא מכנה משותף, רקיע - כוונה משותפת, אף פעם לא נצליח להיות בית ראוי לעליון. הלימוד מכין אותנו לתפילה שיש לה עוצמה וכוונה שיכולה באמת להמריא ולבקוע את המקום הזה של השיתוף.