מה רע באהבה עצמית

שאלה: מה רע בלאהוב את עצמי ולמה זה לא מספיק?

הרבה: לאהוב את עצמי זו אף פעם לא אהבה, כי כשאנחנו מדברים על אהבה, אנחנו מדברים על קשר עם משהו שהוא מחוץ לעצמי. כאשר אדם נמצא רק עם רצון לקבל לעצמו ועסוק מאוד בעצמו, אז מה שמחוץ לו, כמו רעו או הבורא - אין לו מציאות עבורו. 
אהבה עצמית אומרת, שאין לי הכרה במה שיכול לחבר אותי אל העצמי האמיתי. מה שרע באהבה עצמית הוא שבמקום שזה יחבר אותי, זה מבודד אותי ומגביל אותי מהנתונים הראשוניים של החומר שממנו אני עשוי. האופן שבו אני מתייחס לעצמי ואוהב את עצמי, הוא האופן שבו אני מבודד את עצמי מכל חִיּוּת ומכל השפעה.

ש: כשאני עוזרת למישהו זה גם נחשב כנחת לבורא, כי עשיתי משהו טוב?

ת: לא בהכרח. מעשה טוב הוא מעשה של השפעה נקיה.
יש עשיית טוב למישהו, ממקום שרוצה למצוא חן בעיני עצמנו ובעיני אחרים, זה לא אומר שעשית למישהו משהו טוב. זה אומר שאתה רוצה למצוא חן בעיניי עצמך על מנת להרגיש טוב עם עצמך. כך בעצם אנו מבודדים את עצמנו מהאחר במקום לקרב אותו.

הרצון לקבל לעצמו חייב לשרוד, ולכן הוא ידאג רק לעצמו. כח ההישרדות שלנו אומר שלא נוכל לשרוד ולהתקיים אם לא נדאג לעצמנו. לכן אנחנו מחוייבים בחיבור, כי כשיש חיבור, ואני מקיים את התנאי שבינינו, שבו כל אחד דואג לאחר, אני משוחרר מהמקום של לדאוג לעצמי. אם אני לא בחיבור עם אחרים, אני לא יכול להיות לעולם משוחרר מהמקום של לדאוג לעצמי.

זה מתחיל מויתור על בקשות התפילה שלי לעצמי לטובת בקשה עבור האחר. אם אני מסוגל לבקש עבור האחר, זה אומר שמישהו אחר ביקש עבורי. זה נקרא - עַ רְ ב וּ ת. אם אני נשאר בתוך עצמי, אז אשאר תמיד במידה של הפרט שצריך לדאוג לעצמו. כלומר שתמיד אהיה עבד להישרדות, וזה גזר דין מאוד מאוד קשה.

החיבור בינינו הוא החירות האמיתית מהשעבוד שלנו להישרדות, ולכן המעשה הטוב האמיתי הוא היכולת להעניק לאחר את האפשרות להשפיע.

זה לא פותר אף אחד מלהתנהג כמו בן אדם בנורמות המקובלות ברמת הנפש. העבודה הרוחנית לא פותרת אותנו מלהיות נדיבים לאנשים גם באופן הזה, אבל אנחנו צריכים לדעת שכל חסד שאנחנו עושים "לגרמייהו עבדין", כלומר עושים אותו לעצמנו, וזו אינה השפעה.

עלינו לזכור, שאנחנו עושים זאת למען עצמנו ועם זאת, מחפשים בתוכנו את המקום, שמתוך 'שלא לִשְׁמָהּ' יהפוך להיות 'לִשְׁמָהּ'. ואז גם ה"לא לשמה" הופך בעל משמעות. 

ש: מה זאת אהבה? ולמה נאמר –  "ואהבת לרעך" ולא – "את רעך" ?

ת: במילה 'את' יש הרחקה ודבר נפרד, ו 'ל' אומרת – שייכות וכיוון.
"ואהבת לרעך״ היא במובן של שייכות, בכיוון של החלק שלך בו. זה רומז לנו שהיחס של הבורא אלינו הוא כמו אל משהו ששייך לו. כי בריאה היא "את" - הרחקה של הקשר. כל הלימוד שלנו - התוכן של התפשטות הרצון להיטיב לנבראיו, הוא האיכות שאנחנו קוראים אותה אהבה. המערכת שלנו מנסה לבנות בעצמה את היכולת להרגיש את זה.

חלק גדול מהלימוד שלנו זה הבנת המרחק שלנו מהיכולת להשתמש בפועל הזה "לאהוב", כדבר שאותו אנו מרגישים באמת. התהליך מתחיל בידיעה שזה היחס של הבורא כלפינו, ומתוך זה אנחנו רוצים לבנות את היחס שלנו אליו. זו מטרת כל הבריאה.