ההבדל בין הרגשת התענוג בנפש להרגשת התענוג בנשמה

שאלת חבר: האם יש לנו הֶרְגֵּשׁ מהי נשמה?

תשובת הרבה: מה מרגיש בך משהו? נפש. נפש היא בעצם איסוף הכרתי של כל נתוני החושים. כשאומרים "הדם הוא הנפש", הדם הוא בעצם המד, זאת אומרת חַיּוּת שמפעמת. הנשמה היא לא בשביל להרגיש אותה אלא כדי שהיא תרגיש. כשאני שואלת אותך, במה אתה מרגיש? אתה לא מרגיש את הנפש שלך. אתה מרגיש את כלל הרשמים הנאספים מחושיך, שזה כולל גם את מחשבתך. הם בעצם הנפש שלך. 

אותו דבר עם הנשמה. זה לא שהנפש יכולה להרגיש את הנשמה. הנפש שלך יכולה להרגיש דבר אחד אולי, והוא הפער. זה מה היא רוצה שירגיש בה. איזה כלים אני רוצה שירגישו בי. השאלה איננה איך אני מרגישה את הנשמה, אלא כשיש לי נשמה, אני מרגישה. ההֶרְגֵּשׁ שלי והתענוג שלי משתנים, הערכים שלו משתנים, המושאים שלו משתנים. המושא, הכותרת הכללית של מה שנשמה מרגישה זה תענוג בהשפעה.

ש:  התאווה לחיים של הנשמה, היכן היא אוחזת, כי נראה שהיא פועלת בלי תאווה לחיים, בלי אחיזה בחיים.

ת: היא אוחזת בשורש של החיים, בשורש שנקרא חיי החיים. אוחזת בשפה של המבנה התודעתי. זה נקרא נשמה לנשמה. להתאוות שלה יש כיוון וכוונה ומטרה אחרים לגמרי. כלי ההרגשה של הנשמה הם גוף הספירות, הם המידות, הם השתוות הצורה. בזה היא מרגישה, בזה יש לה הֶרְגֵּשׁ.

אתם מאד נעלבים אבל זה לא חשוב מה אתם מרגישים בתוך רצון לקבל, אפילו שהרגש יכול להיות מאד מתוחכם, וזה שובה את האוזן, הנפש היא לא הכלי שמיועד לנו לחוש איתו. 

אנחנו מתייחסים לזה כמו המשל של בעל הסולם שמספר שהיגלו אותנו לאי, ואנחנו בטוחים שזה כל החיים. שכחנו מאיפה היגלו אותנו, מהמקום הרחב והגדול, ואנחנו בטוחים שאלף המטר המרובע הזה זה כל העולם, וכל התענוגות נמצאים שם. זה מין נתק מהשורש. 

אנחנו מעבירים את יכולת ההרגשה מקבלה להשפעה. אנחנו לא יוצאים מתענוג, כי תענוג זה חכמה, אבל התענוג מוגדר ומורגש בכלים אחרים לגמרי. הרגשה של נשמה את התענוג לא זהה להרגשת נפש דנפש את התענוג. זה תענוג מקבלה, כמו שבעל הסולם אומר, כל העולם מתפתח מכך שנמשך לתענוג או נדחה מכאב, ייסורים, סבל וכדומה.

אנחנו אומרים בחרת בחיים אז אנחנו צריכים להבין את ההגדרה של התורה, של הקבלה, לחיים. חיים זה הנצחיות, זה לא הקיום. חיים זה לא תענוג בתוך רצון לקבל שהוא חולף, כי הוא מסתלק ומשאיר אותך רעב יותר.

ובחרת בחיים זה בחרת בקשר עם שורש חיי החיים, זה משהו אחר. זה לא הגדרת חיים. האופן שבו אנחנו מתקיימים הוא קיום, הוא לא חיים. אנחנו מתקיימים בתוך נפש דנפש. כשמתעוררת נקודה שבלב מתחילה נפישה, כמעט כמו צורת דומם של הנשמה אבל היא כבר ענף של נשמה, אז אנחנו מתחילים להתעורר להבנה שאנחנו מתים, שכל התענוגות שלנו הם אמורפיים, הם צורה של הסטה. חיים נקראים על פי השורש שלהם שנקרא חיי החיים. קיום לא נקרא חיים.