תיקון עצמי דרך ראיית הפגם באחר

שאלת חברה: כשאני רואה את החבר שלי עושה משהו שלא מוצא חן בעיני ואני שופטת אותו, האם אני יכולה להגיד שמה שאני רואה יש בו גם ממני? ברור שיש גם ממני, כי כולי רצון לקבל, אז יש בי את כל הנגעים האפשריים.

תשובת הרבה:  באותו רגע, למה שאת רואה יש שתי אפשרויות, אפשרות של הרחקה או אפשרות של התקרבות. כוח הבחירה היחיד הוא כוח הבחירה בטוב, זו הבחירה היחידה. זה הרגע שבו את אומרת לעצמך שמה שאת רואה באחר הוא תיקון שלך, זה מופקע לחלוטין מהתוכן והשיפוט של האגו. 

פתאום זה מקבל תכלית אחרת לגמרי, קונטקסט אחר לגמרי. התפיסה שמופעלת על זה היא שונה. רוב העבודה שלנו היא shift של תפיסה. זה לא כל כך עניין של מה אני אעשה עם זה ומה יקרה עם זה, אלא פשוט להבין שמה שאני רואה עכשיו איננו האמת, ומה שאני נקראת לו הוא לחדור, להוציא, לדוג, להעלות את מה שמחיה את המבט השקרי עלי ועל האחר למקום אחר.

ש: כלומר זה אפילו לא האמת על עצמי?

ת: זו האמת המשותפת של הפירוד.

ש: בתוך עולם הנפש אתה גם רואה את האגואיזם שלך כל הזמן.

ת: כן, אבל בתוך עולם הנפש אתה קורא את זה כהשתקפויות כי אתה לא יכול לקרוא את זה כאחדות. יש הבדל מהותי בין מה שעומד לבין מה שמשתקף. מה שמשתקף הוא לא שם, הוא רק נותן לך איזו תמונה על מה שנמצא. עדיין האחר נשאר אחר.

ש: נכון, האחר נשאר אחר ופה הוא מקושר.

ת: לא מקושר, הוא חלק ממך! זה בדיוק קושי התפיסה. התפיסה צריכה להיות כזו בתוך העבודה, שאני מיד מבטלת את 'האחר', ומה שאני רואה זה את עצמי, לא השתקפות של העצמי אלא חלק בעצמי, שיש לו תביעה מאוד מאוד מסוימת ברגע מסוים, לקשור את זה לשאלה מדוע הבורא גילה לי את זה, ואיזו בקשה עומדת מולי כרגע?

לא מספיק לי לומר 'אני רוצה לראות את האחר כחלק ממני', אני צריך להרגיש את זה כמציאות כמו של טעם, ראיה, ריח משותף, זאת אומרת טוטאליות סומטית של גוף נשמה, זה מה שאנחנו מחפשים. זה הפער שיש בין האידיאה של 'האחר הוא אני', זה תמיד נשאר כמושג פסיכולוגי, השאיפה של הרוחניות היא להפוך את זה למושג של ממשות. זה המאבק. לכן תמיד יש פער עמוק.

בעל הסולם מביא אותנו לטוטאליות של הרגשה פנימית של האחד, של הגדרת האחד. כל צורות המציאות, גם מה שנראה לנו קלוקל, הוא חלק מהתיקון והוא מרכזי לו, אין פרט מיותר. זו קריאה אלייך לתיקון. זו לא קריאה אלייך כדי שתכי את עצמך על מה לא בסדר בך.